יפה, אבל מתנכרת לים: דני קושמרו נסע לחיפה

הפעם תעשה משהו קרוב, בלי הסכסוך. כך הורה העורך. אז רכבתי לחיפה, העיר השלישית בגודלה בארץ. משהו פשוט, ברור, רחוק מספיק מהגבול, בלי קו ירוק. עיר פועלים, עיר עם עתיד ותחתית, עיר אמתית.

כביש החוף ממרכז הארץ לחיפה הוא כביש ישר ובטוח, שני נתיבים לכל צד וגדר הפרדה, מה שלא מפריע למדינה לעשוק את מי שנוסע בו באמצעות אגף נוסף של רשות המסים בדמות מצלמות מהירות מיותרות. מה זה עושה ליחס של האזרח לרשויות שלטון החוק? האם זה מגביר את האמון במשטרה, שהפכה כאן לסניף של משרד האוצר? אתמהה.

מיואש מהכביש המשמים חותך מזרחה לעליות של בית אורן. את שרידי השריפה הגדולה כבר כמעט ולא רואים, קשה להבין אם הצהוב על ההרים הוא בגלל הדליקה או משום בעירת אוגוסט. האוויר מתקרר קמעה ונעשה לח פחות כשהכביש מטפס מעלה. זו דרך מפותלת שצריך להיזהר בה, לכבד אותה, להיות מוכן להפתעות עם ידיים משוחררות שמוכנות לתת פקודת היגוי מהירה. עיקול אחד מחייך אליך ומעודד להוריד נמוך את האופנוע ולהאיץ, והעיקול שאחריו נשבר ברדיוס מפתיע ומנסה להרוג אותך. שום שלט לא יזהיר אותך כאן מסיבוב חד, וכאן גם אין מצלמות. אתה מוזמן למות בלי תיעוד, בחינם, בלי מס. הדיוטי פרי של בית אורן.

הכניסה לחיפה מעוררת בך מחשבות שאולי אפשר כבר להוריד קצת את הדריכות על האוכף. מה פתאום, ביג מיסטייק. כבישי הכניסה של העיר מכיוון מזרח נמצאים בעיצומם של שיפוצים שמקשים להבין מה הנתיב שבו אתה אמור לנסוע, וגם כאן מנסים להרוג את האזרחים (מפתיע שבישראל של היום אופנוענים עדיין נחשבים כאלו) הרכובים על שניים. כאן לא מסתפקים בפס צהוב שיפריד את נתיב התחבורה הציבורית, פה מפרידה מדרכה מסיבית שמספיק מגע בה כדי להפיל רוכב מאופנועו.

שאנז אליזה לערבים בלבד

והנה חיפה. הפעם כאן בנופש. נזכר בטל פרידמן חבוש פאה מדובללת ומגוחכת על ראשו, מחקה את ראש העירייה יונה יהב כשהוא ספק מבקש-ספק מתחנן - "בואו לחיפה נבוא לקחת אתכם! בבקשה!!!". הרי מוזר לצאת לחופשה בעיר שבה אתה עורך מדי פעם פגישות עבודה, מקום שבו אתה עובר בדרך לאיפה שהוא, חופשה בעיר שאתה מבקר בה מזמן לזמן. הרי בשביל חופש צריך לטוס לאן שהוא, או לפחות לנסוע רחוק, לא?

אבל הנה אני כאן, קייטן בכרמל, בפעם הראשונה בחיי בחדר מלון חיפאי. המבנה עתיק, בית טמפלרים שנוסד אי-שם בסוף המאה ה-19. מבחוץ קירות אבן ישנים, אבל המעצב לא נתן לזה להפריע לו והחדר מפתיע במראה חללי חשוך-תכלכל עם שרשראות של נורות לד זעירות שמאירות את המיטה כמו בבורדל במעבורת חלל, עירוב מוזר של סטאר-טרק וסקס-סטייל. אין הרבה חדרי מלון שגורמים לך לחייך. הנופש החיפאי שלי כבר הוכיח את עצמו.

המלון נמצא בשדרות בן גוריון, מה שנקרא המושבה הגרמנית, או מה שקוראים כל הלא-חיפאים "הרחוב הזה שמול הגנים הבהאיים". המראה מדהים. גן פרחים סימטרי ובסופו המקדש המרהיב, לא להאמין שאנחנו בישראל, אולי משום שאכן לא-ישראלים אחראים ליופי הזה. בקצה השני של הרחוב, בניגוד תעשייתי חד, העגורנים של הנמל. "זו עיר מבולבלת, לא החליטה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה", אומר לי עיתונאי שמסקר את חיפה כבר שנים, "עיר נמל? עיר תעשייה והיי-טק? אולי עיר תיירות". לא בטוח שאפשר גם וגם.

בשדרה היפה שמול הגנים יש אווירה בינלאומית: המושבה גרמנית, המוזיקה הודית, האוכל ערבי. העונג על הקוסמופוליטיות נקטע ברגע. "אל תתלהב יותר מדי", אומר ידוען-עבר חיפאי, "זה שאנז אליזה של ערבים בלבד. היהודים לא מגיעים לפה". חבל, אני מנסה, זה היה יכול להיות טוב, אבל הוא קוטע אותי "אין טוב, ערבי טוב זה ערבי...". לא, לא, אל תהרוס לי, אני מתחנן, תן ליהנות לרגע מאשליית השלווה.

יש גם קולות אחרים, "חיפה היא דוגמה לכך שזה יכול לעבוד, יהודים וערבים יחד", אומר לי חיפאי ותיק, "במלחמת לבנון 2 גרתי בבית ישן, בלי ממ"ד. בכל פעם שהייתה אזעקה רצתי להסתתר אצל השכן הערבי שלי בקומה שלמטה".

- איך זה מתחבר לעובדה שדווקא אוניברסיטת חיפה היא מוקד לפעילות לאומנית ערבית-פלסטינית?

"הסטודנטים הערבים שמפגינים מגיעים ממקומות אחרים, הם לא חיפאים", הוא מתרץ.

עיר עם עתיד?

ממשיך בסיור, לעבר הים. הנמל שיחגוג בחודש הבא שמונים להיווסדו, זה שהיה פעם תפארתה של העיר, ירד מגדולתו לאחר שזה של אשדוד (סליחה - גם של אלון חסן) עבר אותו במספר הספינות שפורקות בו את מטענן.

משם עוד דרומה, עובר ליד בית החולים רמב"ם ובסיס חיל הים שאת עמדות השמירה שלו הכרתי טוב כל כך, עד לשכונת בת גלים שנושקת לים. הכבישים כאן מטולאים, הבתים עייפים, בית קפה בקצה הטיילת הנטושה מאכלס רק זוג קשישים עם כוס קפה ושולחן שש-בש. גם החוף שמגיע דרומית לשכונה שונה כל כך מחופי הים של נתניה, תל-אביב ואשדוד, חוף עצוב. בכלל, חיפה היא מקרה מוזר, עיר ים שמתנכרת לו. ברוב חלקי העיר החוף חסום - על ידי הצבא, הנמל, המפעלים הכימיים או סתם בגלל פסי הרכבת.

יש הרבה כוונות טובות - לשקע את המסילה, להזיז את הנמל התעשייתי מזרחה, או להקים פארק ירוק שיישק לים, שייקרא, כמה אירוני, בשם "פארק הכט" על שמו של ד"ר ראובן הכט שהקים את ממגורות דגון שחוסמות גם הן את החוף. עד שיעשו על האש בפארק צ'רלס קלור החיפאי ייקח עוד זמן, אבל כבר היום יש משקיעים מבינים שמשהו כאן לא הגיוני.

"המחירים בבת גלים הכפילו את עצמם בשנים האחרונות" אומר לי הנדל"ניסט, "מי שקנה לפני שלוש שנים ב-400 אלף רוצה היום מיליון. הבעיה שהרוכשים הם תל-אביבים שלא יודעים שחיפה היא מקרה מיוחד, שאצלנו דווקא כשמתרחקים מהים המחירים עולים, אז עכשיו הם תקועים עם הנכס ועם הטיפוסים המפוקפקים שמסתובבים שם בלילות".

המילה הזו, "תל-אביבים", שמבוטאת תמיד בבוז מהול בקנאה, אופיינית לסיורים בפריפריה. "פעם, אם צים הייתה עושה מסיבת עיתונאים, העיתונאים היו באים מתל-אביב לחיפה. היום אין דבר כזה. הכול בתל-אביב. יותר ויותר חברות, גם חברות ספנות, מעבירות את המשרדים שלהן הרחק ממוקד העצבים של העיר, לאזור התעשייה הדרומי, רק משום שזה מקצר את המרחק לגוש דן. יש לא מעט משרדים שאחרי שנים בחיפה שפשוט סגרו ועזבו למרכז. וזה לא רק הם. יש לנו בדיחה בעיר - אתה יודע איפה אפשר למצוא את כל החיפאים בבוקר? בתחנת הרכבת לתל-אביב.

"אל תראה אותי ממורמר, זו עיר עם הרבה מקומות בילוי, יש בה באמת הכול", וכשאומרים לי דברים כאלו בטון מתנצל, אני יודע שיגיע המשפט הסופי שישים את החותמת שלפעמים קצת משעמם פה, והוא אכן מגיע: "תראה, זו עיר שבאמת נפלא לגדל בה ילדים", אומר החיפאי ומודה לבסוף "נו, זו עיר עם פוטנציאל אדיר שלא התממש. יש חוף, יש נוף, אבל יש הרבה שעזבו אותה, נדמה שכולם רוצים גוש דן. מודה שיש קצת תחושה של פספוס", והרי זה הסיפור של החיים שלנו בארץ הזו בכלל, לא?

משהו חדש מתחיל?

שמואל גלברט מהירוקים שוטף בנתונים: מכל הענק שמכיל 12 אלף טון אמוניה אינו ממוגן דיו ומסכן את האזור, במרחב חיפה יש שיעור של אסטמה פי 2-3 מהממוצע הארצי, תכולת העופרת בדם כאן היא פי 4, הפניות ילדים למיון גבוהות ברבע, וכל זה קורה משום שבאזור שהוא רק 4% משטח המדינה יש 25% מהמפעלים המזהמים והמסוכנים. את זה ייקח הרבה זמן לשנות.

בינתיים יש דברים אחרים שקורים בשטח, שנדמה שבחלקים גדולים של העיר צריך להציב שלט ענק של "כאן עובדים": אולי אלו הבחירות לראשות העיר שמתקרבות, שגם בהן יזכה כנראה יהב, ואולי משהו באמת קורה - האצטדיון היפהפה שבקרוב יפתח את שעריו, קמפוס הנמל החדש שמארח אמנות וצעירים, ותנופת הבנייה של שכונות חדשות בדרום העיר שאולי ישנו סוף-סוף את היחס שלה לדבר הכחול הגדול הזה שנמצא מולה.

שעת ערב, יוצא לבלות עם הסטודנטים בבתי הקפה הקטנים של רחוב מסדה בכרמל, בארים קטנים של יהודים ושל ערבים. מופרדים, אבל צמודים זה לזה. בוחר לשבת עם ידידים ערבים בבר הקבוע שלהם, ערבים ישראלים צעירים, משכילים, עושים לחיים על כוס בירה. אני מנסה את בירה טייבה מרמאללה, הם הולכים על גולדסטאר. שתי הבירות מדגישות את העובדה שהם חילוניים שלא צמים ברמדאן.

הם מדברים על הרצון להרגיש שייכים למדינה הזו, על הגזענות שפוגעת בהם, כזו שמגיעה לפעמים דווקא מהחברים היהודים שמוצאם במדינות ערב. "הרי מה זה מרוקאי?", אומר אחד מהם בחצי חיוך, "זה ערבי שלא התפתח".

והנה, כמו בלופ ענק, שוב סיימתי בסכסוך. ואני רק חיפשתי סתם איזו חופשה, בעיר ישראלית נורמלית.

דוקאטי היפרמוטארד

האם למכונה יש אופי? האם אוסף ברזלים, ברגים ובוכנות, יכולים להיות שמחים או עצובים? אם אתם טוענים שלא, אזי מעולם לא רכבתם על אופנוע ומאוד ייתכן שאתם נוהגים במכונית משפחתית סטנדרטית, שגם לה אגב יש אופי, בדרך כלל מהסוג המשעמם.

לדוקאטי היפרמוטארד יש אופי. כזה מהסוג השמח, הפראי משהו, זה חוליגאן בחליפה. כשהוא נכנס בצהלות בריטון של מפלט לחיפה, ידעו אנשי המושבה הגרמנית שהאיטלקי הגיע. צעירות תיירות ממילאנו הצטלמו ליד החתיך מבולוניה שלבש פלסטיקה בצבע מט שחור, שילדה אדומה, ובולם אחורי בצבע צהוב. כלי נאה.

זה אופנוע מהסוג היחידני, שמעדיף רוכב אחד על שניים, שחובב עיקולים על אוטוסטרדות. תנוחת הישיבה בו זקופה והמנוע הכוחני מתחנן, אבל לא מקבל, מעט מיגון רוח שיאפשר לו להראות עד כמה מהר הוא יודע להוביל את המכונה שהוא אחראי לה. 821 סמ"ק במנוע שני צילינדרים בזווית 90 מעלות, 110 סוסים שבועטים את האופנוע קדימה, שנאבק במבוגר האחראי - והכוונה לא אליי אלא למחשב - שמנסה למנוע משחקים מסוכנים מדי. זה אופנוע שאוהב להיות על הצד, שחיבב מאוד את הפיתולים החיפאיים של פרויד והדר, אופנוע שאופנוענים אוהבים.

מחיר: 106 אלף שקל