בעקבות הזכייה בנובל: הנתונים לא מצביעים על בריחת מוחות

זכייתם של הנובליסטים האמריקנים, בעלי העבר הישראלי, נפלה עלינו בדיוק בימים שבהם ממילא נדונה תופעת בריחת המוחות בפרט והישראלים בכלל מן הארץ. על פי הטוענים לקיומה של בריחת מוחות, ישראל כמדינה וכן האקדמיה הישראלית אינן מציעות תנאים אטרקטיביים מספיק כדי להשאיר כאן אנשים שיש להם ברירה. היעדר תקנים אקדמיים, תקציבי מחקר נמוכים ומדינה שלא תמיד סימפטי לחיות בה, דוחקים את טובי בנינו החוצה.

מנגד, יש הטוענים כי מה שאנחנו מכנים "בריחת מוחות" הוא בסך הכול התפתחות טבעית של קריירה אקדמית. כשעומרי כספי משחק ב-NBA או יוסי בניון בליברפול, לא מדברים על "בריחה". טבעי כי חוקרים ששואפים גבוה, ירצו לעשות זאת במקום הכי מוערך, הכי מקושר, הכי מתוקצב. לאור זה, העובדה כי האקדמיה הישראלית הצליחה בכל זאת להשאיר אצלה חמישה נובליסטים, מעידה על ההיפך מבריחת מוחות.

אז יש או אין בריחת מוחות? על פי נתוני משרד המדע, בשנת 2011 שהו בחו"ל שלוש שנים ויותר כ-5% מהאקדמאים הישראלים. על פי נתוני מכון טאוב, ב-2007-8 (שנות המשבר התקציבי הגדולות של האקדמיה הישראלית, מצב שמאז השתפר), שהו בחו"ל 29 מרצים שמקורם בישראל על כל 100 שנשארו בארץ. באותה התקופה, רק 1.1 אנשי סגל יפניים, או 3.4 צרפתים מכל 100, עברו לארצות הברית.

אהוד גזית, המדען הראשי של משרד המדע, אומר כי: "אין בישראל בריחת מוחות כמו שמכירים ממדינות אחרות. הדוגמא של אריה ורשל היא מצוינת: הוא רצה להישאר כאן, העדיף את ישראל. אם היה לו תקן, היה נשאר. בריחת מוחות אמיתית מתרחשת כשאנשים משכילים פשוט לא רוצים לחיות באותה מדינה, אבל המון מדענים ישראלים דווקא מאוד רוצים לחזור".

- אז מה הבעיה?

"אנחנו המדינה עם המספר הגדול ביותר של מדענים לנפש. ומבחינת תקנים אקדמיים אנחנו איפה שהוא באמצע. וזו הבעיה. כתוצאה מכך, כאלף אנשי סגל מובילים באוניברסיטאות בחו"ל, הם ישראלים. רבים מהם היו חוזרים לו היה להם תקן".

האם ניתן לעצור חלק מן העזיבה על ידי הגדלת התקציב? למרות היעדר מידע רשמי, בהחלט נראה שכן. כאמור, מספר החוקרים הגולים עלה בשנים הקשות 2007-2008 לעומת 2003-2004 שקדמו להן, וזאת למרות שאלו היו שנים לא מוצלחות לכלכלת ארה"ב.

בל נשכח גם שישראל היא גם יבואנית מוחות. זוכה פרס פרופ' נובל רוברט אומן היה גרמני ואמריקני לפני שהשתקע בישראל. פרופ' אברהם הרשקו זוכה פרס נובל בכימיה, נולד בהונגריה. נציין גם כי כל אחד מן החוקרים הישראלים זוכי פרס נובל (וגם הרוב המוחלט של החוקרים המצליחים האחרים), עשה בחו"ל חלק נכבד מן המחקר הזוכה. כלומר, כל אחד מהם גם ייבא ידע מחו"ל.

עוד נציין כי השיעורים גבוהים ביותר של "בריחה" הם בקרב בוגרי אוניברסיטאות לעומת מכללות (מה שרמז על כך שמדובר בהגירת הזדמנות ולא בהגירת בריחה). השיעור הגבוה ביותר של השוהים הוא בקרב בוגרי מכון ויצמן למדע - 17.8%, לאחריו הטכניון עם 9%, האוניברסיטה העברית עם 7.1%, תל אביב (6.9%) בן-גוריון (4.3%) ובר אילן - 2.9%.

קרוב ל- 6.7% מאלה ששהו מעל שלוש שנים בחו"ל בשנת 2010, חזרו עד 2011.

לדברי גזית: "צריך להחזיר חזרה אנשים לא רק צעירים. היינו שמחים להחזיר "כוכבים" בגיל 50, כמו ורשל, שבזמנו לא קיבלו תקן אבל מאז הוכיחו את עצמם. צריך להקדיש לנושא כמה עשרות מיליוני שקלים. הבאת "כוכבים" שכבר עובדים באוניברסיטאות בחו"ל, תיתן דחיפה מאוד גדולה למדע בארץ, לשם הטוב של האוניברסיטאות ולקשרים".

מדענים המעוניינים לחזור לישראל מוזמנים להיעזר היום בתוכנית הממשלתית להחזרת מוחות בראשות ד"ר נורית אייל, העוזרת במציאת משרות לאקדמאים בעלי תואר ראשון ומעלה, ששבים ארצה.

בנו של פרופ' לויט: "מי שנמצא במצב כלכלי בעייתי רוצה לעזוב את הארץ"

אדם לויט, בן 30, הוא בנו של הזוכה הטרי בנובל פרופ', מיכאל לויט. כמו אביו, שנולד בדרום אפריקה ומתגורר היום על הקו בין ישראל לארה"ב, גם לויט הבן נדד רוב חייו בין מדינות - ישראל, ארה"ב ואנגליה, אך הוא רואה עצמו היום כישראלי. "כילד, לא הרגיש לי מוזר לנדוד בין מדינות", הוא אומר בראיון ל"גלובס", בהתייחס לטענות לגבי בריחת מוחות.

כיום לויט מתגורר בישראל, אבל הוא לא מתחייב להישאר כאן לתמיד. "היום העסק שלי מצליח ולכן נוח לי מאוד להישאר פה. מי שמצליח מבחינה כלכלית, בונה את הבועה שלו. ועדיין, זה מוזר לי שחברים שלי, זוגות שמורכבים, נניח, מעורך דין ורופאה, מתקשים לסגור את החודש, כשבארה"ב הם היו בוודאי זוג אמיד.

"אם הייתי במצב כלכלי לא טוב, לא הייתי נשאר. אני חושב שהקוטביות השבוע סביב הנושא, נובעת מכך שרבים שנשארים פה אבל מצבם הכלכלי לא טוב, בעצם היו רוצים לעזוב, ולא תמיד יכולים".

אולם, לא כסף הניע את אביו לעזוב את הארץ לאחר שהיגר אליה והתבסס בה. "אז במכון ויצמן היו מרוויחים משכורת של מורה, אבל מה שמשך אותו בסטנפורד אלו האמצעים לביצוע המחקר.

לגבי הזכייה הוא אומר: "ידעתי שאבי הוא מדען נחשב. הבנתי זאת ביתר שאת כשהייתי סטודנט, ופתאום חבר שלי שמגיע גם הוא מהתחום, התרגש תמיד לפגוש אותו ומסר לי שכל החברים שלו מהחוג רוצים גם הם לפגוש אותו".

עם זאת, הוא לא היה בטוח כי ההערכה תתורגם לפרס. "תמיד אומרים שזה עניין פוליטי ואבא שלי לא אדם פוליטי".

לדברי לויט, אביו תמיד הונע מסקרנות. "הוא תמיד רוצה להבין הכול, הוא תמיד פתר חידות ובעיות ותמיד ניסה לנסח הסברים פורמליים לפתרון. נניח, אני זוכר בילדותי אותו כותב על דף אלגוריתם לפתרון קובייה הונגרית. גם היום אם תסתכלי בלפטופ שלו, נדיר שהוא כותב מיילים. הוא בדרך כלל פותר בעיות".

כילד, אדם לויט למד מאביו מתימטיקה עוד לפני שהתחיל ללמוד בבית הספר. השניים חולקים גם תחביב נוסף. לויט הוא ממייסדי קהילת Midburn שמפעילה בישראל אירועים ברוח כנס Burning Man, כנס אמנות רדיקלית ואקולוגיה הנערך בכל שנה בלב המדבר במדינת נבדה בארה"ב. בעידוד בנו, הגיע מייקל לויט לאירועי ברנינג מן ונהנה כל כך, שחזר שנה לאחר מכן עם אשתו. "אולי הוא הנובליסט היחיד שהיה פעמיים בברנינג מן", אומר לויט.