בדרך אל המאדים

הטורבן שלו נעשה מותג בעולם הדיפלומטיה. הנה הוא במרכז האו"ם בניו יורק, הנה הוא על מדשאת הבית הלבן, הנה הוא סוקר משמר כבוד במוסקבה ובבייג'ין, מאציל מזיווה של הודו על העולם: ד"ר מנמוהאן סינג, מי שהתחיל לפני 20 שנה ויותר את הרפורמות הכלכליות בהודו, בהיותו שר האוצר, משמש זו השנה העשירית בראש ממשלתה. מעטים בעולם משתווים לו בוותק ובניסיון וכנראה גם בחוכמה.

כוכבו של ד"ר סינג שוקע מבית. השנים האחרונות היו רצופות משברים כלכליים ופוליטיים ושערוריות שחיתות, או חשדות של שחיתות. ממשלתו איבדה את הרוב שלה בבית הנבחרים, ומנהיגי מפלגתו - הוא מעולם לא הנהיג אותה - אינם יוצאים מגדרם לשמור לו אמונים. בחודש מאי הבא יהיו בחירות, ואין כמעט שום ספק שהוא לא יעמוד בראש הממשלה הבאה, אפילו מפלגתו תרכיב אותה (ספק אם תרכיב).

אף על פי כן, ראש הממשלה הזקן, שעתה זה מלאו לו 81, היה בשבועות האחרונים כוכב עליון בזירה הבינלאומית. איזהו המנהיג שלא ירצה להטות לו אוזן, ולשמוע את דעתו כמעט בכל עניין: מייצוב מטבע וכיבוש אינפלציה, עבור דרך השקעות זרות וליברליזציה, המשך בתיקונים חברתיים לטובת העניים, עד פסיעה לוליינית על חבל מתוח בפרלמנט מפולג ומסוכסך; וכמובן, מה לעשות בשכנים קשים מאוד ומסוכנים מאוד לאורך גבולות עוינים ופרוצים.

ולדימיר פוטין, שאירח אותו השבוע בקרמלין, אפילו הזמין את הודו להשתתף בוועידת ז'נבה על עתיד סוריה. מדוע לא, בעצם? הודו היא מעצמה אזורית בשערי המזרח התיכון, בחוף הנגדי של זה הידוע כ"ים הערבי". יש לה יותר אינטרסים ישירים בשלומו של המפרץ הפרסי, למשל, מאשר לארה"ב.

2.5 מיליארד בני אדם בחדר אחד

השבוע ניתן לנו רמז על פרצופה של המדינאות הבינלאומית בעשור הבא, או בדור הבא. ראש ממשלת הודו ועמיתיו הסיניים הזכירו לנו מה באמת יגיד יום אחד המושג "ועידת פסגה". פעם היינו מחילים אותו בדחילו ורחימו על פגישות של מנהיגי ארצות הברית וברית המועצות. הן אמנם ייצגו 98% (או משהו כזה) ממספר הטילים הגרעיניים הבין-יבשתיים בעולם, אבל רק חלק קטן של אוכלוסייתו, וחלק זעום (לפחות במקרה הסובייטי) של כלכלתו.

אבל כאשר מנמוהאן סינג הסתגר בחדר הישיבות בבייג'ין עם הנשיא שי ג'ינפינג ועם ראש הממשלה לי קצ'יאנג, ישבו איתם 2.5 מיליארד בני אדם ויותר, בערך 36% של אוכלוסיית העולם. לפי שעה יש יותר סינים מהודים, אבל השלכות סטטיסטיות מראות לנו, כי ב-2050 יהיו הרבה יותר הודים (ראו את המסגרת הסמוכה). בני אדם תמיד היו שם לרוב, בעוני ובנחשלות. אבל עכשיו, צירוף שתי הכלכלות האלה גדול מזה של ארה"ב (בחישוב חלופי, לא על סמך נתוני תוצר, אלא על יסוד כוח הרכישה).

ואם נהגנו למדוד "חשיבות היסטורית" של ועידות פסגה בקשר ישיר עם מספר הטילים הבליסטיים שהארצות הנועדות כיוונו זו לעבר זו, הנה אפילו כאן סין והודו צועדות לעבר גדולה אמיתית. לשתיהן יש טילים חוצי-אוקיינוסים, ולשתיהן יש יכולת בליסטית מוכחת אפילו בחלל החיצון. הודו תשגר בעוד שבועיים חללית לא-מאוישת למאדים, שבנייתה עלתה 4.5 מיליארד רופי (בערך 750 מיליון דולר בשער החליפין הנוכחי).

"סין היא האויבת האמיתית"

הנה הבדל אחד בין ועידת הפסגה הזו ובין ועידות הפסגה של ימי המלחמה הקרה: לארה"ב ולבריה"מ לא היה גבול יבשתי משותף, בעוד שסין והודו צופות זו בזו במישרין כמעט לאורך 3,500 ק"מ. זה אחד הגבולות הארוכים ביותר בעולם, ארוך אפילו מזה של ארה"ב עם מקסיקו.

לאורך הגבול ניטשה מלחמה לכל דבר לפני 50 שנה, כאשר סין פלשה וסיפחה שטח, הגדול מזה של מדינת ישראל. היא מוסיפה לתבוע בעלות על נתחים הודיים נוספים, כולל מדינה הודית שלמה, ארונאצ'אל פראדש, הגדולה פי ארבעה ויותר מישראל. בגזרה אחרת של הגבול, בארץ נידחת של קרחונים ושל פסגות צחיחות, נרשמו בחודשים האחרונים תקריות גבול, שהיו אמנם לא אלימות, אבל עצבנו את ההודים והעסיקו ימים ארוכים את עמודי השער של עיתוניה.

הסבירות של מלחמת סין בהודו אינה גדולה, לפחות כל זמן שיהיה אפשר לסמוך על השכל הישר של שתיהן. אבל פוטנציאל מסוכן תמיד נובע מן הצורך הידוע של אנשי צבא ושל פוליטיקאים "ללמד לקח". בימי השיא של תקריות הגבול, בחודש אפריל, הכריז פוליטיקאי הודי חשוב מאוד, שר הגנה לשעבר, שסין היא "האויבת האמיתית" של הודו, והתלונן על אוזלת ידה של הממשלה המרכזית. משפחתו של הפוליטיקאי הזה שולטת כיום במדינה הגדולה ביותר בהודו, אוטאר פראדש (200 מיליון בני אדם), ואפשר שבלעדיה לא תוכל לקום ממשלה בדלהי לאחר הבחירות הבאות.

ארונאצ'אל פראדש הנ"ל נכללת מעשה שגרה בסין במפות רשמיות. בייג'ין טוענת שארונאצ'אל תמיד הייתה חלק של טיבט, שסין היא הבעלים שלה; ורק נכלוליותו של סוכן אימפריאלי בריטי העבירה את הגבול צפונה, בדיוק לפני מאה שנה (האיש היה הנרי מקמהון, והקו ששירטט נקרא עד היום על שמו). סכסוך הבעלות על ארונאצ'אל הוא קוץ באליית הודו.

הואיל ו"אף שעל" הוא מוטיב חוזר במדיניות הסינית, וקדושת הטריטוריה היא מפתח ללגיטימיות של המשטר, הסינים נוטים למרר את חיי ההודים בעניין הזה. למשל, הם מסרבים להטביע אשרות כניסה על דרכונים של ספורטאים הודים המתגוררים בארונאצ'אל. זה קרה, בפעם המי-יודע-כמה, זמן קצר לפני מסעו של ראש הממשלה מנמוהאן לבייג'ין.

מלחמת אופרטה חסרת קליעים

ההצלחה הכלכלית העצומה של סין - הודו נמצאת הרחק מאחור - הייתה יכולה להיות מקור של הזדמנויות בעולם חשדן פחות. אבל לרוע המזל, התנהגותה של סין בזירה הבינלאומית נוטה ללבות חשדות וחששות, בייחוד אצל שכניה המיידיים. סין להוטה להשקעות מסיביות בכל רחבי העולם. סינים סוללים דרכים באמריקה הלטינית, בונים נמלים באוקיאנוס ההודי, ועוד מעט יתחילו לחפש נפט בסיביר.

מה חבל שרוב הארצות אינן מאמצות את חוכמתו המעשית של נשיא אמריקאי מלפני 90 שנה, "עיסקה של אמריקה הוא לעשות עסקים". זו דווקא הייתה מצוות אנשים מלומדה בסין, לפחות בשנים הראשונות של תיקוניה הכלכליים, מ-1978 ואילך. אבל זו מעולם לא הייתה נוסחת העבודה בהודו. היא מורכבת מדי ופלורליסטית מדי מכדי שהיגיון כלכלי צרוף יכתיב את מהלך חייה. גם הסינים כבר אינם יכולים לעשות כל מה שראשוני הרפורמות יכלו לעשות. יש להם דעת קהל, שאמנם אינה מעיזה להתקומם נגד המונופול של המפלגה הקומוניסטית, אבל חוזרת ומביעה את דעתה על איכות הסביבה, על בריאות ועל ניקיון כפיים.

אף על פי כן, סין והודו משתדלות לדבר. ראש ממשלת סין ביקר בהודו במאי, באקט סמלי: זה היה מסעו הראשון של לי קצ'יאנג בחו"ל לאחר שנעשה ראש הממשלה. בין השבעת לי ובין מסעו בהודו הפרידו תקריות הגבול בקשמיר: גם לסינים יש חלק ונחלה בחבל ההודי המסובך, שפקיסטן תובעת עליו בעלות.

יחידות צבא סיניות חזרו וחצו את "קו השליטה" (לקשמיר אין גבולות, רק "קווי שליטה"), כדי לתקוע דגל, או כדי להזיז עמדה הודית. היה משהו ממין האופרטה במלחמה נטולת-הקליעים ההיא, אבל סמיכות הזמנים שלה לדיפלומטיה הבכירה עוררה לפעמים את הרושם שלא כל הסינים מעוניינים במידה שווה בהצלחת הדיאלוג עם הודו.

ישראל הצילה את ההוביצרים

חשד הודי דומה להפליא נופל על גבול הרבה יותר מסוכן ואלים, זה עם פקיסטן. בשעה שממשלה חדשה בפקיסטן נוטפת צופים ולהוטה לדו-שיח, צבא פקיסטן מפר את הפסקת האש בקשמיר יום אחר יום, כאשר הוא מניח לאסלאמיסטים קיצוניים לחצות את קו השליטה. בשבועות האחרונים הגיעו התקריות האלה לשיא, ואסלאמיסטים פגעו ביחידות צבא הודיות.

אז, ב-1999, כפסע עמד בין והודו ופקיסטן ובין עימות גרעיני, בהתכתשות שנודעה בשם "מלחמת קארגיל". אגב, בשלב מסוים אזל מלאי הפגזים של הודו. כפי שההודים חוזרים ומספרים, ברגע ההוא ישראל קנתה את עולמה כאשר סיפקה תחמושת להוביצרים על גבול פקיסטן.

קארגיל הצריכה את התערבות ביל קלינטון. הנשיא דאז סיפר לימים, שפגישותיו עם ראש ממשלת פקיסטן היו "הקשות ביותר" שידע בקריירה הפוליטית שלו. למרבה חוסר החמדה, ראש הממשלה אז היה נאוואז שאריף, ראש הממשלה כיום. אז הוא הפציר בקלינטון להעניק לו מוצא של כבוד, לבל יואשם בכניעה ויודח. קלינטון ענה לו, פחות או יותר, זו-הבעיה-שלך. שאריף אמנם הודח בהפיכה צבאית כעבור חודשים אחדים, בילה זמן מה בכלא, והרבה זמן בגלות.

קשה לדעת אם שאריף הוא שותף מלא בהתגרויות בקשמיר או קורבן חסר-אונים של מנטליות צבאית בלתי משתנה הרואה בהודו אויבת מורשתית.

עוד מעט תסתיים מלחמת ארה"ב באפגניסטן, ואיתה כנראה החשש הפקיסטני מפני "כיתור הודי" באמצעות אפגניסטן. האם זה ירגיע את הגנרלים, או רק יקל עליהם להקדיש יותר תשומת לב לגבול הישיר עם הודו? ומה תעשה סין, בעלת ברית ותיקה של פקיסטן? היא עמדה מנגד ב-1971, כאשר הודו חצתה את פקיסטן, ואיפשרה את עצמאות בנגלדש. אז, סין הייתה חלשה ומבודדת. אלה שני אפיונים שאינם הולמים אותה עוד.

לאורך גבולות יבשתיים ארוכים ופרוצים, שלוש מדינות גרעיניות מתבוננות זו בזו, בדרך כלל באמצעות משקפות טלסקופיות, וחורקות שיניים. כדאי לעקוב.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

כמה הודים, כמה סינים

הנחה מקובלת היא, שסין עומדת לשלם מחיר דמוגרפי על הקנאות הבלתי מתפשרת שבה החילה במרוצת השנים את מדיניות *הילד היחיד* לכל משפחה. יש כבר סימנים, שהזדקנות אוכלוסיית תגבה ממנה מחיר כלכלי. בעשור הבא, מספר תושביה ישתווה לזה של הודו, ועד אמצע המאה הודו תחלוף על פניה בסערה, לטוב או לרע.

הטבלה הבאה משווה את התהליכים הדמוגרפיים בסין ובהודו עם אלה של ארה*ב בין 2000 ל-2050, והיא מיוסדת על נתוני לשכת מפקד האוכלוסין של ארה*ב.

הנתונים הבאים, מן הבנק העולמי, משווים את *כוח הרכישה* של סין והודו עם זה של ארה*ב ושל ארצות האיחוד האירופי. את המדד הזה פיתחו כלכלנים עוד בתחילת המאה ה-20, כדי לשפר את החישוב המכאני, שהשווה כלכלות על יסוד התוצר שלהן, בלי שים לב ליוקר המחיה.

 התמ