גדעון סער מנציח את הפער

אתמול, במסגרת "מהפכת שינוי הגבולות" של שר הפנים, גדעון סער, הוחלט על העברת 320 דונם מראש פינה לחצור הגלילית. מדובר, למי שלא חזק בשטחים או במתמטיקה, בפחות משליש קמ"ר שהם פחות מ-2% משטחה של ראש פינה.

ואל תטעו חלילה לחשוב שעל השטח המדובר יושב קניון פורח, שמשלם מדי חודש לקופה הציבורית ארנונה מכובדת, או שממוקם שם מפעל מוצלח במיוחד שלא שמענו עליו: הקרקע שתועבר במסגרת ההחלטה ההיסטורית והדרמטית היא נכון לעכשיו "שטח חקלאי מעובד". ממש בוננזה. עם זאת, כדי להיות הוגנים, נזכיר כי "קיימות לגביו כוונות תכנוניות במסגרת תוכנית המתאר החדשה, המייעדות את השטח למיזמים משלימי תיירות ותעסוקה". לא נעים לקלקל את החגיגה, אבל לפני שמשנים את ייעוד הקרקע, ובהתחשב במצב התעסוקה בפריפריה הרחוקה ובמצב של לא מעט מיזמים "משלימי תיירות" בצפון, לא בטוח שמטע תפוחים או שדה כותנה לא יהיו רווחיים יותר.

שתי המועצות אינן דומות כלל וכלל: בחצור גרים 8,850 תושבים - בראש פינה 2,780. שטחה של חצור עומד על 5.4 קמ"ר - שטחה של ראש פינה הוא 17.5 קמ"ר. אלא שמהלך זה שתואר כ"צעד ראשון, שנועד לצמצם פערים בין רשויות חזקות לרשויות חלשות", הוא בקושי לעג לרש.

עד כמה רש? על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שכיר ממוצע בחצור מקבל משכורת בסך 5,283 שקל. שכיר בראש פינה רואה בסוף החודש תלוש על סך 8,144 שקל.

ראש פינה משגשגת מסחרית (2 קניונים פופולריים ועמוסים, אחד של אמות השקעות ואחד של קבוצת אשטרום, שוכנים בכניסה לעיר) ותיירותית (מאות צימרים פזורים ביישוב הקטן), בעוד חצור מקרטעת, ומטלטלת ככל הנראה בהתאם לקצב ההזמנות ותזרים המזומנים במפעל "פרי גליל" המפורסם. על פי הדו"ח הכספי שהגישו הרשויות לשנת 2012, סך ההכנסות מארנונה בחצור עמד בשנה שעברה על 13 מיליון שקל - מתוכם 8.1 מיליון שקל (62%) הגיעו ממגורים. סך ההכנסות מארנונה בראש פינה עמד על 19.4 מיליון שקל, כאשר מתוכו רק 3.6 מיליון שקל ממגורים (19%) וכל השאר מגיע מבעלי העסקים.

זה כמובן לא צריך להיות כך. מעטים יודעים שחצור עצמה נוסדה בשנת 1953 כתוצאה מאיחוד שתי מעברות, חצור א' וחצור ב', שהוקמו בתחילת שנות ה-50 במקום הכי רחוק שהאוטובוסים של בן גוריון ככל הנראה הגיעו אליו בנסיעה צפונה. במרחק של כמה ק"מ מהם גרו עשרות חקלאים במושבה ראש פינה (שנוסדה כבר לפני 131 שנה).

60 שנה אחרי איחוד שתי מעברות חצור, שכמובן ננעלה מיד מכל עבר בגבולות שהציבו רשויות חזקות ממנה - מועצה אזורית מבואות חרמון מצפון, מועצה אזורית מרום הגליל ממערב, מועצה אזורית גליל עליון ממזרח ומועצה מקומית ראש פינה מדרום (עם נתחים מרשימים של מאות דונמים גם ממערב ומצפון לחצור) - מוכרחים את האומץ לערבב מחדש את הקלפים, במקום לשלוף ג'וקר לא משכנע בדמות 320 דונם קרקע.

בשורה התחתונה, ויסלחו לנו אנשי ראש פינה (חלקם מתעשרי חצור וצפת), אין שום סיבה חברתית או כלכלית ש-11 אלף תושבים עירוניים החיים על אותה פיסת קרקע - ולא ניכנס כרגע להצדקה הכלכלית באחזקת שפע המועצות האזוריות מסביב - יתפזרו על שתי מועצות שונות וינהלו כל אחת "קופה סגורה". ודאי כשסך הנכסים הנזילים במועצה מקומית חצור, בקופה ובבנקים, עמד בסוף 2012 על 768 אלף שקל, ואילו אצל השכנה ראש פינה היו 2.8 מיליון שקל בקופה.

במקום להמשיך לנהל קרבות אמיצים, שר הפנים מוכרח לצאת למערכה האמתית, כזו שתגדיר מחדש את החלוקה והאפיון של רשויות שהוקמו בחלקן לפני יותר מ-100 שנה.

ועם כל הכבוד, 320 דונם שנותן כעת סער לחצור דומים יותר מדי לריטואל המענקים שנותן פה ושם שר הכלכלה (ובעבר שר התמ"ת) למפעלים הכושלים ביישוב האומלל. משהו שנועד להשתיק את התושבים לעוד כמה חודשים או שנים, עם צעד שלכל היותר משאיר תחושה קטנה של צדק ואולי גם קורטוב תשומת לב (ופופולריות) מצד אלה שמנהלים את העסק מירושלים הרחוקה.