כישלון משטרתי מתמשך

"האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל". 18 שנים בדיוק חלפו מאז הידהדו המילים הללו מפיו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין, בעת נאומו בכיכר מלכי ישראל, דקות אחדות לפני שנורה ונרצח בפאתיה של אותה כיכר, 4 בנובמבר 1995. כמה תמימות השתקפה אז מפיו של המנהיג הישראלי, כמה ארכאיות שהתנדפה מזמן מהנוף הציבורי. הצהרות המונעות ממניעים של חינוך, פחות ממניעים של מניפולציה.

רבין דיבר אמנם על האלימות הפוליטית בחברה הישראלית, אגב הסכם אוסלו עם הפלסטינים. ואולם בשנים שחלפו מאז, חלחלה האלימות הפוליטית והלאומנית עמוק לתוך היומיום האזרחי הישראלי. אפילו המילה "פיגוע", ששימשה בעבר כדי לתאר את האימה והזוועה המלווים את ההרס והאלימות הלאומניים, כבר אומצה אל תוך העולם הפלילי ה"אזרחי" שלנו, ומשמשת היום כדי להסביר את מה שמתרחש בחוצות אשקלון וביתר ערי ישראל, במסגרת מלחמותיהם של ארגוני הפשע אלה נגד אלה.

מי שאמורה להילחם בארגוני הפשיעה ובהשתלטותם המעשית על המרחב הישראלי, היא המשטרה. גוף עצום ורב, שבו משרתים עשרות אלפי שוטרים ושאמור להגן על הסדר הציבורי, לחקור עבירות פליליות ולהביא את מבצעיהן לדין. אך המשטרה שלנו חולה ומוגבלת מכדי להיאבק כראוי בארגוני הפשע, הפועלים באופן מקצועני ושיטתי. ידיה של המחלקה לחקירות שוטרים מלאות בעבודה בעניינם של שוטרים שסורחים, מבצעים עבירות מין, סוחטים באיומים, משתפים פעולה עם עבריינים ומטשטשים שוב ושוב את הקו שאמור לחצוץ בין פורעי החוק לבין מי שאמורים להיות אוכפיו. ככה לא בונים מאבק ראוי בפשיעה.

גם אנשי העולם התחתון, כפי שהיו קרויים פעם בחיבה מעל דפי מדורי הפלילים, איבדו את הקוד שאפיין את התנהלותם הפנימית בימים רחוקים. אם בעבר היה נהוג שאת המלחמות הפנימיות בין הפוגעים לבין עצמם מנהלים הרחק מאזרחים תמימים, ולא פוגעים במי שאינם אמורים להיפגע, הכלל המוסרי הזה נעלם כלא היה. פיצוצי מטעני חבלה ברחובות הומים, יריות ממכוניות חולפות, ועוד התרחשויות הנראות כלקוחות ממשחקי וידיאו אלימים במיוחד, המשועתקים אל תוך המציאות ושידורי החדשות. הכול הולך. אם מותר לגבות דמי חסות, סחיטה ופרוטקשן מבעלי עסקים באזורי הדרום והשפלה, על לא עוול בכפם, הפגיעה באזרחים תמימים אגב מלחמת חיסולים בין-כנופייתית היא צעד מתבקש קדימה, כנראה. והמשטרה, קצרה ידה.

להשלטת כוח באזור טריטוריאלי מסוים יש מרכיב פיזי פשטני, קל להבנה אינטואיטיבית. את זאת יודע כל מפקד מחלקה צעיר בצבא. מי שהטנקים, הנגמ"שים, קני הרובים שלו מכוונים אל יחידת שטח, הוא השולט. משמעות הנסיגה בכוחה של משטרת ישראל להשליט סדר ציבורי באזורים שלמים של המרחב הישראלי, משמעה לא רק הכרסום ביכולת לאכוף את חוקי המדינה, אלא העברת כוח השליטה הלכה למעשה לידיהם של ארגוני הפשיעה. ברצותם, יפנו את מטעני החבלה שלהם אלה נגד אלה; ברצותם, יפנו אותם אל ראשי ערים וחברי מועצות, שופטים בערי שדה, קציני משטרה חסרי אונים. הדרך מכאן ועד לאנרכיה נראית קצרה להחריד. ומי לידינו יתקע שאין סממנים לכל אלה כבר במצב הנוכחי.

במשטרה מנסים להתהדר בהצלחות מסוימות, חלקן נסתרות מהעין. סיכולים חלקיים, פיצוחים, חשיפות, פענוחים. גם אם הפרטים נכונים, התמונה הכוללת מהווה אחיזת-עיניים. הצלחה חלקית של המשטרה במאבקה נגד ארגוני הפשיעה והשתלטות תרבות הפשע על המרחב הציבורי, היא לא פחות מאשר כישלון מתמשך. אין פתרונות קלים, מלבד אולי - הצורך לעשות עבודה טובה יותר. במילותיו של יצחק רבין, בנאומו האחרון: "זה כרוך בקשיים, גם במכאובים. אין דרך לישראל בלי מכאובים".