אין לנתניהו על מי לסמוך

העובדה ששיחות ז'נווה על תוכנית הגרעין של איראן הסתיימו לפנות בוקר יום א' בלא כלום, למעט הכרזה שהן יחודשו בעוד 10 ימים, אינה סיבה למסיבה, אפילו לא בלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו בירושלים, שייחלה לקריסת השיחות עוד לפני שהחלו.

הרי מה בדיוק קיבלנו בטווח הקצר? האם מישהו מצפה באמת שמשטר האייתוללות יתנדב כמחווה של רצון טוב להשבית את העשרת האורניום עד חידוש המו"מ? שטהרן לא תוסיף עוד נדבך או שניים למפעל המים הכבדים באראק כדי לחזק את עמדת המיקוח שלה ב-20 בנובמבר?

ובטווח ארוך יותר, מה יקרה אם הסבב הבא יסתיים אף הוא בכישלון? האם ממשלת ישראל תוסיף לדבוק באמונתה, שהיעדר עסקה "עדיף על פני עסקה גרועה"? הרי המשמעות של היעדר עסקה הוא מצב שבו תוסיף טהרן לחתור בהתמדה להגשמת חלומה האטומי. אם הכלה וקבלה של איראן חמושה בנשק גרעיני אינה אופציה, כפי שגורסת ישראל, מי יבלום את ריצתה לפצצה?

האם החלופה להיעדר עסקה היא בעיני נתניהו מלחמת גוג ומגוג, שאחריתה מי ישורנה? ובתרחיש כזה, האם ראש הממשלה מצפה שנשיא ארה"ב ברק אובמה הוא שיצא להכרית ביד חזקה ובזרוע נטויה את גוג הפרסי; אותו אובמה שפחות משבוע לפני פעולה צבאית אמריקאית מוגבלת בסוריה, לפני כמה חודשים, קיבל רגליים קרות וזרק את הכדור הסורי למגרש של הקונגרס? האם זה האיש שלדעת נתניהו יגייס את הארסנל האמריקאי כדי להסיר את האיום הקיומי מעל ישראל?

על טיעונים כאלה משיב רה"מ, שהסנקציות הכלכליות השכיבו את איראן על הקרשים: המשק שלה נמצא על סף קריסה, האבטלה נוסקת, הריאל נעשה לבדיחה, זרם ההכנסות מיצוא נפט יבש, וקשרי הבנקים האיראניים עם הבנקאות הגלובלית בותקו. נתניהו חוזר ומפציר, תנו לסנקציות לעבוד, ומוקדם יותר מאשר מאוחר תזחל איראן על ארבע לעבר הקהיליה הבינלאומית, כשהיא מוכנה להחליף את חביות האורניום המועשר שלה בחופני דולרים. עובדה: משטר האייתוללות הוא שיזם את המו"מ.

לטיעון כזה יש תוקף כאשר מדובר בממשלה רציונלית, "שפויה", שטובת אזרחיה בראש מעייניה. אבל נתניהו ואלה שחושבים כמותו טוענים שהמשטר באיראן הוא משטר אדוק, פנאטי וחשוך, שכל מטרתו להשליט את האסלאם על ארצות הכופרים לתפארת מוחמד, ושהוא יהיה מוכן להקריב מיליוני איראנים על מזבחה של מטרה כזו בג'יהאד גלובלי.

לטענתם, זו גם הסיבה לכך שאי אפשר לשקול הכלה של משטר בלתי שפוי כזה; וכי טהרן של 2013 אינה מוסקבה של 1960. אבל השאלה היא, אם משטר האייתוללות אינו שפוי דיו כדי לשאוף להטבת המצב הכלכלי של אזרחיו, כפי שעולה מהתנהלותו הנוכחית? מדוע אנו צריכים להאמין, שהשפיות הזו תומר לטירוף לאומי אם וכאשר יצליחו האיראנים לפתח נשק גרעיני?

זה לא היה מו"מ של משחק סכום אפס

איראן לא הגיעה למו"מ בז'נווה כשהיא מניפה דגל לבן. עובדה, היא הייתה מוכנה להפסיק את השיחות ללא תוצאות. מלכתחילה היה ברור, שאיראן לא תקבל את כל התנאים שנתניהו היה רוצה שתקבל תמורת הקלה בסנקציות: השמדת המתקנים בפורדו ובאראק, והפסקה מוחלטת של העשרת אורניום. מבחינת איראן, זה לא היה מו"מ של משחק סכום אפס, גם אם נתניהו קיווה שהיא תראה זאת כך.

אפשר לצאת מתוך הנחה שהדנ"א של האיראנים לכחש ולמרמה יולד, כפי שאמרה דיפלומטית אמריקאית. אבל בסופו של דבר, עסקה חלקית עם איראן, מגובה במנגנוני אימות חזקים, שתיצור חיץ של זמן בין החלטה איראנית פוטנציאלית לייצר פצצה לבין עצם ייצורה, עדיפה על היעדר עסקה. קיומה של עסקה, ולו רק חלקית, ייתן לגיטימציה לנקיטת צעדי גמול צבאיים נגד מטרות איראניות אם משטר האייתוללות יפר את ההסכם.

מהתנהלותו ומהכרזותיו של נתניהו אנו למדים, שאופציה כזו היא מוקצה מחמת מיאוס בעיניו. "ניו יורק טיימס" כתב בסוף השבוע, שנתניהו אינו יכול לעשות דבר לנוכח המו"מ עם איראן, אלא לשבת "ולרתוח מזעם". לא כך. לראש הממשלה יש בעלי-ברית רבי-עוצמה על גבעת הקפיטול: מחוקקים רפובליקאים בשני הבתים, וגם לא מעט דמוקרטים. מחוקקים אלה יכולים להכשיל כל הסכם אפשרי עם איראן. הקונגרס הוא שהטיל את הסנקציות והוא לבדו יכול לבטלן.

ולא זו אף זו: מחוקקים משתי המפלגות יוזמים הטלת סנקציות נוספות, בצעד שנועד לסכל כל הסכם פוטנציאלי עם טהרן. מבחינתם של מחוקקים רפובליקאים, מדובר בבונוס כפול: הם יוכלו לסייע לנתניהו חביבם, ובה בעת הם יכשילו מיזם נוסף של אובמה, מטרה שמנחה את הסיעות הרפובליקאיות בשתי הבתים מיומו הראשון של אובמה בבית הלבן.

מחוקקים רפובליקאים שמזוהים עם מסיבת-התה כבר הופכים את סוגיית הסנקציות לעמוד התווך של יחסי ישראל-ארה"ב, ומחילים על איראן את כל התובנות שלמדו בסוגיה הפלסטינית: לא די בכך שאיראן תזנח את שאיפותיה הגרעיניות; עליה גם להכיר בישראל.

מהלך שיעכיר עוד יותר את יחסי נתניהו-אובמה

וכך למשל התבטא הסנאטור הרפובליקאי מטקסס, טד קרוז, שהיה מאדריכלי הקמפיין להשבית את פעילות הממשל הפדרלי: "...אנו צריכים לדרוש צעדים בוני אמון לפני שנסכים להיפגש עם האיראנים לשיחות ישירות... למשל, הכרה בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. ראש הממשלה נתניהו נקט צעד יוצא דופן בכך שגינה את מה שמתרחש בז'נווה כ'עסקה רעה מאוד-מאוד'. לנשיא אובמה אסור לזנוח את ישראל, ידידתנו ובעלת-בריתנו, ואסור לו לסגור עסקה שמסכנת את הביטחון הלאומי של ארה"ב".

והממשל אכן חושש מהחזית הזו. בכירים בבית הלבן נפגשו באחרונה עם ראשי ארגונים יהודיים במאמץ לשכנעם לא להקשות על המאמצים לסגור עסקה עם איראן. אבל ראשי הארגונים, שבדרך-כלל קשובים לממשל, סירבו הפעם להיענות לבקשה.

ניסיון להפעיל את הקונגרס נגד הבית הלבן עלול להיות בומרנג, כפי שלמד ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר ז"ל, בתחילת שנות ה-90. נתניהו יכול לאותת שהוא אינו מעוניין במהלך כזה, שיעכיר עוד יותר את יחסיו עם אובמה; אבל בשלב זה נראה כי הקונגרס נע לסיכול הסכם פוטנציאלי עם איראן.