לא צריך לפחד מבחירות

1. החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב שקבעה השבוע כי על ההסתדרות לדחות את ההצבעה על מינוי יו"ר הארגון במקומו של עופר עיני ללא הליכה לבחירות כלליות, לא צריכה להפתיע איש. זה לא רק העניין הפרוצדורלי - המהירות שבה ניסו בהסתדרות למנות לתפקיד את יו"ר האגף לאיגוד מקצועי אבי ניסנקורן בתוך שבוע בלבד, 3 חודשים לפני עזיבתו בפועל של עיני ותוך התעקשות לכנס את בית נבחרי ההסתדרות ולהצביע בעניין בשעה שהוגשה כבר עתירה לבית המשפט על-ידי חבר הכנסת איתן כבל.

בהיבט המהותי, יש כאן מעשה שספק רב אם עובר את מבחן הסבירות והמידתיות: שלוש וחצי שנים לפני סוף הקדנציה, היו"ר הנבחר מפנה את מקומו לטובת בעל תפקיד אחר, ראוי בפני עצמו, אבל כזה שלא נבחר בבחירות ישירות. אם היה מדובר בתקופה של שנה-שנה וחצי, מילא. אבל שלוש וחצי שנים?

נכון, בית נבחרי ההסתדרות הוא הגוף המקביל ל"כנסת" של ההסתדרות. יושבים בו 170 חברים שנבחרו בבחירות ישירות ולכאורה הם רשאים לבחור בעצמם את יו"ר ההסתדרות, כמי שמייצגים את ציבור העובדים ואת האינטרסים שלו.

הכנסת, למשל, בוחרת ככה את נשיא המדינה ואף אחד לא חשב לערער על זה. מנגד, מי שבוחר יו"ר ההסתדרות הם העובדים ולא בית נבחרי ההסתדרות. נכון שהדבר אפשרי לפי חוקת ההסתדרות במקרה של התפטרות היו"ר, אבל החוקה לא נותנת את הדעת על מקרים שבהם ההתפטרות נעשית זמן רב כל כך לפני מועד הבחירות.

לכאורה, מה לבית המשפט ולחוקת ההסתדרות. מדובר בארגון עובדים, סוג של מועדון חברים, שתשלום דמי החבר שלהם כמוהו כהסכמה לחוקה ולתקנון. אם הצבעה של בית נבחרי ההסתדרות אפשרית מבחינת התקנון, מי שם את המחוזי בת"א להתערב בכך? אלא שעצם העתירה לבית המשפט, ובוודאי ההיענות של השופט יונה אטדגי, היא בבחינת מחמאה להסתדרות. היא מעידה על המעמד שלה בחברה הישראלית ועל חשיבותה. מה שכנראה היה עובר בשקט בארגון אחר, לא יכול לעבור בהסתדרות. "הבקשה נוגעת לכלל חברי ההסתדרות, מאות אלפים, והיא מעוררת שאלות חשובות ומהותיות שצריכות לידון בכובד ראש", כתב השופט בהחלטתו.

לזכותו של ח"כ איתן כבל, הוא הראשון שהבהיר כי "דמוקרטיה חשובה יותר מביורוקרטיה" - סיסמה שטבע לפני כשנה וחצי כשעשה את הבלתי יאומן והצליח להתמודד על ראשות ההסתדרות, למרות ששמו לא הופיע בספר הבוחרים. גם אז בית המשפט קיבל את העתירה שלו, אף שלא היה חבר הסתדרות במשך 16 שנים. לשופט הספיק שההסתדרות לא הצליחה להוכיח כי כבל מעולם לא קיבל לידו מסמך התרעה שמבהיר לו כי לאחר שלא שילם תקופה מסוימת דמי חבר, לא יוכל עוד לשמש חבר בארגון, לא לבחור ולא להיבחר.

2. אתמול שוחחתי ארוכות עם מיה יניב, יו"ר הוועד החדש, ההיסטורי למדי, בחברת התקשורת סלקום. בניגוד לכל מיני סיפורים בתקשורת, היא מתארת את ניסנקורן כאדם מלא כריזמה, מקצוען חסר תקנה, כזה שידע לחשוב עשרה צעדים קדימה ולהעריך בדיוק איך הנהלת סלקום תנהג בכל שלב ושלב של המאבק - מתחילת התארגנות העובדים ועד ההכרה המיוחלת בוועד וההסכמה לשבת למו"מ קיבוצי.

יניב היא הפנים של המתאגדים החדשים - צווארון לבן, הישגית, משכילה, בעלת חוש עסקי מפותח, כזו שמעולם לא חלמה להיות מנהיגת עובדים ולעולם לא תסתפק בתואר הזה. באותה מידה, גם ניסנקורן הוא ההשתקפות של גל ההתאגדות בשנים האחרונות. הוא לא עסקן פוליטי, הוא לא רואה בהסתדרות קרש קפיצה לתפקיד של שר כמו כמה חברי כנסת בעבר ובהווה, אלא פסגת השאיפות של מומחה ליחסי עבודה שבמשך 20 שנים ייצג עובדים. היעדר הניסיון הפוליטי הוא שהביא את עיני "לסדר" לניסנקורן את התפקיד הבא, להמליך אותו בדיוק כפי שרמזו גורמים שונים בהסתדרות עוד לפני הבחירות שהתקיימו במאי 2012.

אבל ניסנקורן לא צריך לחשוש מבחירות. הוא צריך לאסוף סביבו את מיה יניב מסלקום ואת עשרות אלפי המתאגדים החדשים. הם ילכו אתו גם בלי שיבקש. למעשה, גם מי שמכונים "הוועדים החזקים" ילכו אחריו, כי גם הם מאסו בפוליטיקאים שהשתמשו בהם. "אבי חכם, מבין את המערכת, וזה שהוא עו"ד זה יתרון גדול מאוד. נכון שהוא לא הגיע מהוועדים, אבל הוא עובד אתנו כבר מעל 15 שנים", אמר אחד מראשי הוועד החזקים בארץ.

מוטב שניסנקורן לא יחכה לפסיקה של בית המשפט, ויודיע בעצמו כבר עכשיו על הליכה לבחירות, גם אם יתקיימו בעוד כשנה מהיום - פרק זמן סביר שמאזן בין הסעיפים היבשים בחוקת ההסתדרות לבין מהותה של הדמוקרטיה.