"המלך של עיצוב בתי החולים יהיה האיש שיבנה כיסא זול, שגם נשען לאחור"

"בתי חולים הם מקומות נוראים, כמה חבל שצריך להתמודד איתם דווקא כשחולים", אמר לי פעם נער בן 19, שכראה בילה יותר מדי זמן בבתי חולים במשך חייו הצעירים. האבחנה שלו מדויקת - נהתנהלות בבתי חולים היא אירוע מאתגר פיזית וקוגניטיבית. זה מתחיל במגרש החניה - מרוחק, ענק ויקר; וממשיך בניווט בין הבנייים הנושאים שמות מבלבלים ("הבניין החדש", "הבניין הישן", "הבניין המרכזי"), ובתור האינסופי לבדיקות על ספסלים קשים במסדרונות צרים. "ההמתנה במסדרונות היא אולי החלק הקשה ביותר בבית החולים", אומר המעצב דן רנון, שעוסק בעיצוב שילוט ואמצעי הכוונה לבתי חולים. רנון עצמו צבר ותק של כמה אלפי שעות בתור הפציינט כשהתמודד עם מחלת הסרטן. "כל מה שהבנאדם החולה ממש רוצה בחדר ההמתנה זה לשכב קצת. אבל ברוב כיסאות ההמתנה אין אפילו אפשרות להישען לאחור. אלה הכיסאות הכי זולים שיש. המלך של עיצוב בתי החולים יהיה האיש שיבנה כיסא זול, שגם רוכן אחורה".

והאשפוז? לא הרבה יותר טוב. בחדר מפואר, לרוב מדובר במיטה שהיא מעין כלא, בדידות וניתוק מאור וחושך טבעיים ומעונות השנה. המאושפזים נמצאים במרחב שנוגד כמעט את ההחלמה.

בכנס ארכיטקטורה ורפואה שהתקיים אתמול (ד') בטכניון, חברו יחד כמה מבכירי האדריכלים של בתי חולים ומנהלי מערכות הבריאות כדי לנסות לדמיין עולם עיצובי המעודד בריאות רבה יותר - בבית החולים וגם בבית. כמה מההדגמות היו כל כך יפות ומזמינות, עד שהן כמעט עשו חשק להתאשפז, או לפחות לבוא לבקר. שלא נצטרך.

בית חולים בהשראת דשא

"דמיינו שכל הסביבות שבהן אנחנו חיים היו נבנות במחשבה על עידוד בריאות", כך פתח את הרצאתו טיי פרו, אדריכל קנדי המתמחה בעיצוב בתי חולים מתקדמים. הוא מציג תמונה של אישה יפה מעשנת סיגריה בחברת ילדה קטנה. "אנחנו יודעים שמשהו לא בסדר בתמונה הזאת", הוא אומר, ומראה תמונה נוספת, מדכאת להפליא של מרכז מסחרי חסר מעוף בעיירה תעשייתית. אין ספק - המרכז לא מעודד בריאות נפשית, וסביר להניח שגם לא פיזית. "אחנו חיים בעולם פתוגני", הוא אומר. "אחד מכל שלושה ימות לפי גיל 60 וילדינו עלולים לסבול מתוחלת חיים קצרה משלנו, ואני לא בטוח שזה היה כך לולא התגוררנו בסביבה שמעוררת שעמום, שמעודדת פעילות לא בריאה".

פרו מעוניין להפוך את העולם ל"סלוטוגני" - מעודד בריאות. עובדי משרדו, לאחר שיחות עם רופאים וחולים, הצליחו לגבש חמישה גורמים "מעוררי בריאות" בתחום האדריכלות, שכולם סביב עיקרון אחד: "יצירת תחושה של חיים קוהרנטיים, שבהם אני יודע לאן אני הולך ואיך מה שקורה לי עכשיו מתקשר לכלל סיפור החיים שלי". לדבריו, פרופ' ישראלי דווקא, בשם אהרון אנטונובסקי, חקר ומצא שתחושת קוהרנטיות מעודדת בריאות נפשית, שעוזרת לעמוד גם באתגרים בריאותיים.

אדריכלות יכולה לתרום לקוהרנטיות אם היא מביאה בחשבון חמישה אלמנטים: טבע, אותנטיות, מגוון, חיוניות ומורשת, אומר פרו. הוא נותן כדוגמה את המרכז לטיפול בסרטן בקנדה. שם מבואת הכניסה היא גבוהת תקרה, ועמודי התמך שלה מחקים עלי דשא. "שאלנו אנשים מה הם רוצים לראות והם אמרו, 'אני רוצה לראות משהו חי'", מספר פרו. מרכז סרטן אחר עוצב כמו כנפיים של ציפור "כדי לתת תחושה של תנועה, דבר הנוגד את השגרה של לשבת, לחכות, להיות תקוע".

כדי להדגים את עקרון המורשת, הוא מראה מרכז רפואי באזור האבוריג'יני באוסטרליה, שנבנה בהשראת קופסה מיוחדת שמרכיבים האבוריג'ינים מחתיכות עץ דקות, ובה הם שומרים את החפצים הקדושים להם. המטרה - למנוע ניכור ותחושה שיצאת מ"העולם שלך" ל"עולם בית החולים", ולעודד תחושה של חיבור למקומות הקדושים, שמהם אדם שואב כוח.

משרדו של פרו עובד גם עם בית החולים קפלן ברחובות. "היום הכניסה הראשית היא באזור סואן וצפוף, היכן שנמצא חדר המיון, וכל הזמן מגיעים אמבולנסים, אבל דווקא באזור אחר יש חורשת אקליפטוסים וגן יפה. אנחנו מעבירים את בניין הקבלה לשם ופותחים אותו לגנים, ומעצבים אותו בדומה לאחד הפרחים שיש בגינה".

לעתים קרובות בתי חולים נבנים על בסיס בניינים קיימים, טלאי על טלאי, ולא תמיד זה לרווחת החולים. רנון נותן כדוגמה את בית החולים הדסה. "כל הזמן מוסיפים עוד מגרש חניה ועוד מגרש חניה, יותר למטה ויותר למטה", הוא אומר, "ומה הזמן הממוצע שלוקח לחולה להגיע מהחניה עד מפגש עם הרופא שלו? בין 20 דקות לחצי שעה".

גם ראלי גבריאלי ממשרד MYS, שבנה את המגדל החדש בבית לווינשטיין, התמודד עם אילוצים קיימים. "היה חשוב לנו לא להתרחק מדי מעיצוב הבניין הקיים כדי לא לגרום לו להיראות ארכאי ביחס לתוספת. אנחנו חושבים שאחרי צביעה, שני חלקי הבניין ידברו זה עם הזה היטב", הוא אומר ומדגיש את השינויים הפונקציונליים בתוך הבניין עצמו. "בבניין שנבנה ב-1993, בכל חדר משוכנים לתקופה של חודשיים ומעלה כ-6-8 חולים. אין פרטיות, אין מקום לשהות מלבד המיטה, יש ציוד אישי רב שאין היכן לאחסנו, כמו כיסאות הגלגלים. החדרים החדשים, המיועדים לשני משתקמים, כוללים נוסף על המיטות גם פינה לעבודה על מחשב נייד או לאירוח, וליד כל מיטה יש די מקום לכיסא גלגלים וארון לציוד אישי. חיברנו את השולחן לקיר, כדי שאף איש לוגיסטיקה לא יעלה רעיון להוציא אותו ולהכניס לשם מיטה שלישית. לכל מאושפז יש וילון סביב המיטה, לפרטיות, אבל גם כשסוגרים אותם הם לא מסתירים למאושפז הנוסף בחדר את החלון או את יתר החדר ולא מצופף לו את המקום. בכל חדר הוספנו פינת כיור, כדי לחסוך חלק מהביקורים לחדר האמבטיה הכללי, שהוא לא פרטי ולא נעים במיוחד. בכל קומה נוסף מקום ציבורי לטיפולים ולהתעמלות. חדרי האוכל הק ומתיים משקיפים על הגינה ויש שם גם פטיו, כך שילדים מבקרים יוכלו לשחק.

"במסדרון הוספנו נישות בתוך הקיר. "אני תמיד רואה מישהו מתחבא ומדבר שם בסלולר, כי זה נותן תחושת פרטיות. בהמשך אנחנו מתכוונים להוסיף ולפתוח את הבניין אל הגינה".

גם משרד האדריכלים הסיני רוברטס עובד עם אילוצים קיימים. בסין השלטון לא נותן היום קרקע להקמת בתי חולים פרטיים, ולכן כל בתי החולים החדשים הם הסבה של מבנה קיים. בפרויקט הראשון שלהם, United family hospital group בבייג'ין, נאמר להם: "תעצבו אותו כמה שפחות דומה לבית חולים". מצוין, הם אמרו, כי אין לנו מושג איך מתכננים בית חולים. היום במרכז יש ריהוט שנראה ביתי וגופי תאורה דקורטיביים, הרבה קירות מעוגלים וצבעוניות הנעה בין צבעים קרמיים חמים לחדרים הציבוריים לצבעים כמו כחול או בורדו לחדרי האשפוז.

אחד האלמנטים הבולטים בפרויקטים שהוצגו הוא השילוב עם הסביבה. באחד מבתי החולים שעיצבו הם בנו גן על גבי גג הבניין, שדומה בעיצובו לגן הנמצא בסמוך לבית החולים. בניין בית החולים הוא נמוך יחסית לבניינים שמסביבו, וכשמביטים מחלונותיהם, שני הפארקים משתלבים לאחד. בבית חולים אחר הוקמה גינת ענק, הפתוחה לציבור הרחב וגם לשוהי בית החולים, כדי לאפשר להם ככל האפשר להמשיך ולהרגיש חלק מהעולם.

מנורת LED - חסכונית, אך מזיקה

פרופ' אברהם חיים מהמרכז הבין-תחומי לחקר הכרונוביולוגיה באוניברסיטת חיפה עומד כמו אביר יחיד נגד מוצר קטן ובעייתי - מנורת ה-LED. "היללו את המנורות האלה ואמרו שהן ההמצאה הכי טובה לאיכות הסביבה, והן גם חוסכות המון כסף, אבל החיסכון הזה עלול לפגוע בעתיד שלנו".

חיים טוען שתאורה קצרת גל (LED ופלואורסנט) המופעלת בשעות הערב והלילה פוגעת מאוד בשעון הביולוגי, וזה קריטי במיוחד למאושפזים בבתי חולים המנותקים מסביבת יום ולילה טבעית ואין להם שליטה בהדלקת אורות וכיבויים. דווקא החולים הללו זקוקים יותר מכולם לשעון ביולוגי תקין בתהליך ההחלמה.

לדברי חיים, בעיניים שלנו יש קולטנים שתפקידם לקלוט את האור לצורך יצירת תמונה של המציאות וקולטנים אחרים המחוברים למרכז הראייה במוח שתפקידם לאסוף מידע על השעה ביום, לצורך סנכרון השעון הביולוגי. כמות האור שהאחרונים קולטים משפיעה ישירות על הפרשה של מגוון הורמונים במוח. "כשאנחנו חשופים לאור קצר-גל, בעיקר בין השעות 21:30-23:00, אנחנו לא מצליחים לייצר מלטונין והורמונים נוספים", אומר חיים.

אז מה? אז רע מאוד. קבוצה של עכברים שהודבקה בסרטן נחשפה במשך חצי שעה משעות השינה הרגילות שלה לאור קצר-גל או לאור ארוך-גל או לחושך מוחלט. ההבדלים בהתפתחות הסרטן היו אדירים. בקבוצה שנחשפה לאור קצר-גל, הסרטן התפתח במהירות למחלה ממאירה וקשה. אצל העכברים שנחשפו לאור ארוך-גל או לחושך, התפתחה המחלה הרבה יותר לאט.

המלטונין מעורב גם במערכת הרבייה, במערכת החיסון, משפיע על פעילות הלב וכלי הדם, על המטבוליזם ועוד. "תאורת פלואורסנט או LED היא בסדר גמור בשעות היום", מדגיש חיים, "אבל לא בלילה". למעט יוצא דופן אחד - הצוות הרפואי. "את הצוות אנחנו דווקא רוצים לעורר, ולכן בתחנות שלהם דווקא נשלב תאורה קצרת-גל.

הבית החכם: העתיד בחיישנים

הבית החכם של העתיד הוא בית בטיחותי המעודד עצמאות ועוקב אחר בריאותו של אדם בלי להפריע לשגרת חייו, אומרת פרופ' נעמי ביטרמן, ראש תחום עיצוב תעשייתי בפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים בטכניון, שגם ערכה את הכנס בטכניון. הבית הזה יכלול חיישנים בכל מקום - חיישני תנועה, מצלמות, חיישני ריח, מיקרופונים, חישת משקל וטמפרטורה ותנועה בתוך הנעליים, חישת נשימה ותנועה במיטה, אק"ג בחולצה ועוד.

בשירותים, למשל, חיישנים כימיים ינתחו את הרכב השתן ויתריעו על שינוי. אבל זה יהיה בעתיד, לדברי פרופ' ביטרמן, כבר היום אפשר למדוד את עוצמת הזרם ואת כמותו, פרמטרים העוזרים מאוד להבחין בין בריאות לחולי".

אם נישאר בתחום האמבטיה, הסטודנטים של ביטרמן עיצבו גם מברשת שיניים חכמה המודדת את רמת הגלוקוז ברוק, מנורה חכמה שמריחה סימנים של אצטון (סימן אזהרה לסוכרת) וכוס שבידית שלה מוטמעים חיישני מאמץ שיאבחנו את היחלשות האחיזה.

אחת השאלות שמעסיקות את המתכננים היא עד כמה ניתן לשמור על פרטיות בסביבה עם חיישנים רבים כל כך. אחת האפשרויות היא שהמצלמות יקלטו רק דמויות מוצללות ולא יציגו גוף חשוף. כך, למשל, יהיה אפשר לדעת אם אדם נפל באמבטיה בלי שאיבריו האינטימיים ייחשפו. עם זאת, פרופ' ביטרמן אומרת כי "אחד הדברים המעניינים שקרו לתחום הזה הוא הירידה בחשש לפרטיות כתוצאה מהופעת יישומים כמו פייסבוק וטוויטר".

בעתיד נראה אולי הרבה בתים חכמים בריאותית, אבל היישום של היכולות האלה יתחיל כנראה בבתי אבות ומתחמי דיור מוגן. פרופ' ג'ורג' דימריס מהחוג לסיעוד ומידע רפואי באוניברסיטת וושינגטון סיפר בכנס על כמה פרויקטים ניסיוניים וחצי-מסחריים שבוצעו בתחום. "בפרויקט הניסיוני The aware home, שנועד בעיקר לצורכי הדגמה, ניתן להפעיל מכשירי חשמל באמצעות מחוות ידיים", הוא מספר, "שטיחים מרוצפים בחיישנים מלמדים על התנהלות האדם בבית, מתי הוא עוזב אותו או חוזר אליו. רופא או בן משפחה יכולים להיכנס לאתר ולקבל מגוון סטטיסטיקות על פעילותו של אדם. הרעיון הוא להשאיר אנשים בבית כמה שיותר".

ואולם, כמה מהמועמדים לשימוש בבית הזה הביעו חשש מוצדק כנראה: אם הם לא יצטרכו לצאת לרופאים ואם יקיריהם יוכלו כל הזמן לראות שהם בסדר גם בלי לבוא לבקר, הם עלולים לסבול מבידוד חברתי. אותם מועמדים גם התרעמו על הרעיון ליצור תיבת דואר חכמה המתריעה אם התקבל דואר, שהרי ההליכה לתיבת הדואר היא אחד משיאי היום מבחינת רבים ומאפשרת לנשום אוויר ולראות שכנים. "זו דאגה אמיתית וצריך לבדוק איך מתמודדים איתה", אומר דמיריס, "כי היום אין עדיין הוכחות מחקריות שהבית הבריאותי החכם אכן משפר את הבריאות".

לעומת The aware House הניסיוני הנמצא במתחם אויברסיטת ג'ורג'יה, ארה"ב, Tiger Place היא קהילת דיור מוגן אמיתית במיזורי, ארה"ב. "אנשים גרים לבד, אבל במרכז המתחם יש שירותים קהילתיים וחברתיים. החדרים מחווטים בחיישנים העוקבים אחרי המטופלים - למשל חיישן בתנור מתריע אם מישהו השאיר אותו דולק זמן רב מדי או חיישן שעוקב אחרי תנועת האדם, כמה פעמים הוא יצא מהבית או אירח חברים", אומר פרופ' דימריס, "אלה נתונים שאנשים נוטים לא לדווח את האמת לגביהם. אם אתה רוצה לשנות את התנהגותו הבריאותית של אדם, אתה צריך לדעת מה הבסיס שלו, ומה ריאלי עבורו".

הבתים החכמים האלה מציבים אתגר מבחינת כמויות המידע שהם מציעים וכוח האדם הדרוש לניתוח המידע, וכמובן גם עולה השאלה מי ישלם על כך. לדברי פרופ' דימריס, דווקא החיישנים עצמם זולים, אבל "חשובה מאוד השקיפות - שאדם יידע איזה מידע אספו עליו ומדוע, והוא יוכל לכבות את החיישן מתי שירצה. הבעיות האתיות עולות במיוחד כשמדובר באנשים עם דמנציה. אנחנו צריכים לחשוב אם התועלת הבריאותית גוברת על הפרת הפרטיות ללא ידיעתם".