זוג המדענים שמיפה ההבדלים נשים לגברים

פרופ' ראובן גור חזק במספרים. כל תחנה בחייו מצוידת בתאריך מדויק, כל כרטיס טיסה מגיע עם תו מחיר, כל ג'וב מלפני ארבעה עשורים מופיע עם נפח משרה רשום, ומיותר לציין שגם המשכורת מתויקת היטב בזיכרון.

פרופ' רחל גור, אשתו ושותפתו למחקרים רבים, מביטה בו בהשתאות עם כל מספר נוסף שנזרק לחלל החדר: "הוא זוכר את כל המספרים האלה, אבל לא את הפרצופים מאחוריהם", היא אומרת. "נכון", הוא מאשר, "בעוד שרחל זוכרת כל מי שבא אלינו לחתונה ומה הוא לבש".

אפשר היה לחשוב שההבדלים האלה הם סתם קלישאה, עוד גבר שטוב במספרים, עוד אישה עם זיכרון לפרצופים, אלא שבמקרה של בני הזוג גור, הכול מעוגן במחקר. מחקר שעליו הם עמלים משנות ה-70, אז הגיעו לארצות הברית כזוג צעיר, ועד היום, כששניהם מחזיקים בעמדות בכירות באוניברסיטת פנסילבניה הנחשבת: פרופ' רחל גור כמנהלת תחום נוירו-פסיכיאטריה במחלקה הפסיכיאטרית, ומרצה לפסיכיאטריה, לנוירולוגיה ולרדיולוגיה; ופרופ' ראובן גור, כמנהל המעבדה להתנהגות מוחית, ומרצה גם הוא במחלקה לפסיכיאטריה, לנוירולוגיה ולרדיולוגיה.

המסלול של בני הזוג מעניין, ולא רק מפני שאין הרבה זוגות נשואים שחוזרים הביתה מיום עבודה וממשיכים לדבר על תוצאות הניסוי שערכו יחד - אלא גם מפני שהם דוגמה, אחת מרבות, לאקדמאים ממוצא ישראלי שתלו בנתב"ג שלט "תיכף אשוב", קפצו לעשות דוקטורט יוקרתי בארצות הברית מתוך כוונה להספיק לחזור לבר מצווה של האחיין - ומאז חולפות יותר מארבעים שנים.

רחל גור מתעקשת שאחרי כל זה היא עדיין לא מרגישה אמריקאית. "אני עובדת פה, וזהו", היא אומרת, אבל אז מחליטה לעדן: "מצד שני, אני גם מודה לאמריקאים על האפשרות". "זו אולי המדינה היחידה בעולם שבה היה אפשר לעשות את מה שעשינו", ממשיך ראובן. "במיוחד בתור זוג", משלימה אותו רחל. "פה, אם יש לך רעיון שמלהיב אותך, לא קושרים לך את הידיים, נותנים לך לרוץ".

המירוץ של בני הזוג גור החל בירושלים, בגיל 22. הם נפגשו כמה שנים קודם לכן בצבא, ובינתיים למדו פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ב-1970 הוא גמר תואר ראשון, והיא בדיוק השלימה שנה שנייה. שניהם היו סטודנטים בולטים שכבר אז משכו את תשומת לבם של כוכבי החוג, פרופ' דניאל כהנמן, לימים חתן פרס נובל, ושותפו המנוח למחקר עמוס טברסקי. "בגללם אנחנו פה", מבהירה גור. "הם אמרו לנו שאם אנחנו רוצים להגיע למשהו, אנחנו צריכים לנסוע לפה לעשות דוקטורט". ראובן התלהב, רחל מעט היססה. בסוף היא נעתרה, אבל התנתה את המסע בכך שיחזרו עד הבר מצווה של בן אחותה.

כיום, כשהם בוחנים את ההרפתקה, הם מודים שעשו את זה בשיטת הקמיקזה. "הכול צירוף מקרים", היא מהרהרת, "המון אקראיות". לאוניברסיטת מישיגן סטייט הם התגלגלו כי בדיוק כשהתלבטו בנוגע לנסיעה, אחד החוקרים הבולטים בה, פרופ' לי שולמן, ביקר בארץ במסגרת שבתון והזמין אותם. "לא היה לנו כסף לטיסה ישירה, אז טסנו לאיטליה ומשם נסענו בטרמפים וברכבות לאמסטרדם, משם הייתה לנו טיסה ב-105 דולר", משחזר גור. "אם היינו יודעים כמה קשה יהיה, יכול להיות שלא היינו באים".

גור מתכוון למאמץ הכלכלי שבמימון החיים האקדמיים. היו להם 3,000 דולרים שחסכו בארץ, אלא שאמרו להם שכדי לשרוד הם צריכים עשרת אלפים בשנה. זה נראה להם מצחיק. האמריקאים האלה סתם מפונקים, הם חשבו. עבר זמן קצר עד שהבינו שזה לא פשוט. הם הצטיידו במשרות של עוזרי מחקר, והעמיסו על הצלחת האקדמית שלהם פי שניים קורסים מהמקובל, כדי להשלים את התארים במהירות. הוא התעניין בהיפנוזה ובמודעות עצמית, היא המשיכה לעסוק בסכיזופרניה.

נקודות המפגש של רחל עם מחקריו של ראובן הן בתאווה המשותפת שלהם להכיר את המוח האנושי. המניע שלה הוא הבנת הסכיזופרניה, אלא שכדי להבין היכן המוח סוטה מהשורה, צריך קודם להבין מהו תפקוד תקין שלו. ופה נכנס ראובן לתמונה.

אחרי הדוקטורט שלו, שעסק במודעות ובהונאה עצמית, התמקד גור בניסיון למצוא דרכים למדידת פעילות במוח. כפסיכולוג, הוא ביקש למצוא את העקבות של התנהגות מסוימת על-גבי המוח. לצורך זה הוא רצה למדוד את זרימת הדם למוח. הוא ידע שניתן למדוד בעזרת מזרק המוחדר לעורק שמזרים דם למוח, ומזרק נוסף לווריד שמנקז את הדם. הבעיה היא שהשיטה הזו הייתה מאוד מסוכנת: "אם במקרה נכנס אוויר עם המזרק, אז אוי ואבוי". השיטה הזו, שעברה מפה לאוזן בין חוקרים וסטודנטים, לא באמת אפשרה מחקרים רחבי היקף, וגור ביקש למצוא אלטרנטיבה בטוחה יותר.

מדוע נשים חיות יותר?

עם השנים הטכנולוגיה הלכה והתפתחה. כיום בני הזוג משתמשים במחקר ב-FMRI (האות F מסמנת את המילה functional. בניגוד ל-MRI רגיל שבוחן את האנטומיה של המוח, את המבנה, ה-FMRI בוחן את זרימת הדם במוח). הידע המצטבר סייע לבני הזוג למפות את המוח על-פי אזורים שונים והתפקודים המיוחסים להם. "ברגע שאפשר לבדוק מישהו במכשיר, ניתן לראות אילו אזורים במוח נדלקים בתפקידים מסוימים", מסביר גור, וזוגתו מדגימה: "האזור שאחראי על זיכרון, האזור שאחראי על קבלת החלטות, האזורים של הרגשות".

ראובן ממשיך: "איך המוח מתארגן כדי לשים לב למשהו. לדוגמה, אם אומרים תלחץ על הכפתור בכל פעם שאתה רואה עיגול ירוק, ואז מגיע עיגול אדום, ועוד עיגול אדום ועוד ועוד... ופתאום בא ירוק. מה קורה במוח שמאפשר לך לזהות שזו המטרה וצריך ללחוץ על הכפתור".

- זאת אומרת, מה קורה במוח בזמן הדריכות לקראת העיגול האדום, ומה קורה כשהוא מגיע.

רחל: "בדיוק. ומה קורה אם פתאום מכניסים לך משהו שהוא לא שייך לתמונה, ומפריע לך. זו סימולציה לחיים האמיתיים. אתה רוצה לעשות משהו, ופתאום יש רעש לא צפוי".

ראובן: "ומה קורה אם אני מראה לך עשרים פרצופים של אנשים שאף פעם לא פגשת, ואחר כך מראה לך פרצופים מתוך העשרים האלה ועוד עשרים פרצופים חדשים לגמרי. מה קורה במוח שמאפשר לך להגיד, 'את זה ראיתי הרגע, ואת זה עוד אף פעם לא ראיתי'".

רחל: "ראינו למשל שבזיהוי וזיכרון פרצופים ומילים, נשים יותר טובות מגברים".

העניין של בני הזוג בהבדלים בין המוח הנשי לגברי נראה כיום מובן מאליו, אבל בתחילת דרכם המחקרית זה היה אחרת. גור מספר שיועצים מהמכון הלאומי לבריאות, שהיה שותף למימון המחקרים, נתנו לו כבר בתחילת הדרך טיפ אחד: אל תחקור נשים, "כי הן מסובכות".

רחל משלימה: "היום, אם אתה לא לוקח נשים למחקר, אתה צריך להסביר בהצעת המחקר מדוע. אבל פעם לא לקחו נשים למחקרים. לא רק על המוח. גם המחקרים שעשו על הלב עשו על גברים, כי נשים זה מסובך מדי".

- אולי ההנחה הייתה שנשים הן ממילא העתק של הגברים.

"נכון", עונה ראובן. "נגיד שגילית שזרימת הדם ממוקדת בצד שמאל של המוח. בשביל מה צריך נשים לזה? אם זה נכון לגברים - זה נכון גם לנשים. זה מה שחשבו פעם. אז בניסוי הראשון הקשבתי להם, אבל בניסוי השני כבר עשינו חצי לגברים וחצי לנשים, והתוצאות עוררו מהומה אדירה. זו הייתה הפעם הראשונה שראו שיש הבדלים במוח בין גברים ונשים. תוצאות המחקר התפרסמו ב-Sceince ב-1982".

הממצא הבולט הראשון שאותו גילו היה שלנשים זרימת דם חזקה יותר במוח, "שהדם עובר יותר מהר, וזה גם יכול להסביר מדוע הן חיות יותר שנים". בהמשך הם איששו בכלים מדעיים מה שתמיד נחשב לקלישאות הידועות על נשים וגברים: "שנשים טובות מגברים במולטי טאסקינג, שהמוח של נשים מאורגן כך שהן מסוגלות לזה".

"שאצל נשים יש יותר שיתוף פעולה בין האונות", מוסיף גור. "אנחנו יודעים שהאונה השמאלית יותר קשורה לשפה, לדיבור, לחשיבה לוגית, ושהאונה הימנית יותר קשורה לחשיבה חזותית, מרחבית ואינטואיטיבית. אצל נשים רואים ששתי האונות נדלקות באותו זמן. ששני האזורים משמאל ומימין עובדים יחד. אצל גברים זה יותר או שמאל או ימין. זה גם יכול להסביר למה נשים מצליחות להשתקם מהר יותר אחרי שבץ מוחי. לגברים זה יותר קשה, כי המוח שלהם יותר ממודר. אצל נשים יש יותר שיתוף פעולה בין המדורים במוח. אלה דברים שניתן להסיק מהניסויים שלנו. רק לאחרונה הצלחנו להוכיח את זה".

עוד הם גילו שנשים חזקות בזיכרון למילים ולפנים, ושהן מצוידות באינטליגנציה חברתית גבוהה. "לגברים אפילו קשה לפענח רגש על הפנים", אומר ראובן. "אפשר ממש לראות איך המוח שלהם מזיע כדי לפענח אם האדם שמח או עצוב, מה שנשים עושות בקלות".

רחל: "והן גם יותר מדויקות".

ראובן: "לנשים יכולת קשב גבוהה יותר, בעוד גברים יעשו יותר שגיאות אימפולסיביות".

רחל: "הם מגיבים גם כשלא צריך להגיב. אם צריך ללחוץ על משהו מדויק, הם יעשו יותר שגיאות. הם ילחצו על מה שלא צריך".

ראובן: "גברים יותר טובים בחשיבה מרחבית. למשל לראות זווית של קו".

- מאוד שימושי.

ראובן: "אם אתה רוצה לצלוף במטרה אז זה מאוד שימושי".

- או לחנות.

רחל: "אוי, כשאני צריכה להחנות ברברס אני מזיעה, בשעה שראובן נכנס חלק".

ראובן: "אם אני יושב לידה, אני צריך להגיד לה עכשיו ההגה אליי, עכשיו אלייך".

רחל: "תשברי ימינה, תשברי שמאלה".

ראובן: "גבר רואה בדמיון. גברים גם יותר מהירים מוטורית. אפילו משהו פשוט כמו להזיז את האצבע כמה שיותר מהר".

רחל: "בלי קשר לכוח".

- אז כשאתם מזהים כזו התנהגות טיפוסית, אתם מדמים לנגד עיניכם את המפות של המוח?

ראובן: "לפעמים אני אומר לעצמי, 'הנה, היא מפעילה עכשיו את האמיגדלה שלה'".

סליחה?

רחל: "אמיגדלה; האזור במוח שמבטא חרדה. זה כמו מערכת אזעקה. אם יש סכנה בסביבה שאתה צריך או להתקיף או לברוח, אז האמיגדלה נדלקת".

ראובן: "אני גם יודע שאם צריך להילחם על משהו, אז היא רואה בזה משהו רע, ולי זה מכניס אדרנלין. במוח הגברי האזור של המלחמה והאזור של השמחה יותר קרובים זה לזה. לכן הם ששים לקרב. אצל גברים יותר קל להדליק את האזורים האמוציונליים במוח עם קונפליקטים שקשורים לכעס ולפחד, ונשים יותר נדלקות משמחה ומעצב".

- ואם אנחנו פוגשים גבר עם יכולת רגשית מופלאה, או נהגת אמבולנס שיודעת להחנות ברברס, אז מה ניתן להסיק על המוח שלהם?

ראובן: "אנחנו גם יודעים שגברים יותר גבוהים מנשים ושוקלים יותר, אבל לא היינו מגיעים למסקנה הזו אילו היינו מסתכלים על אומה תורמן (182 סנטימטרים) עומדת ליד דוד בן-גוריון (150 סנטימטרים). כן, יש ממוצע, אבל גם יש קצוות".

לא מתרגשים מבריחת מוחות

את התוכניות לחזור לישראל בני הזוג גנזו סביב לימודי הרפואה של רחל ב-1980. שני דברים הובילו לכך: האחד, הגמישות של בית הספר לרפואה באוניברסיטת פנסילבניה, שלא היסס לסייע למרצה בפסיכולוגיה לפלס ביעילות את דרכה לתואר הנכסף. והשני, ההצטיידות ברישיון רפואה אמריקאי, שתרגומו לשוק הישראלי היה מאלץ אותם להתפלש בביורוקרטיה שעייפו ממנה.

ראובן: "בארץ לא היו נותנים למרצה לפסיכולוגיה ללכת פתאום לבית ספר לרפואה, ובו זמנית להמשיך לקבל קרנות מחקר".

רחל: "נכון. ראובן אומר שישראל מייצרת אנשים שיש להם יכולות מדהימות, כמו ציירים, מוזיקאים ומדענים, שהם ישראלים לכל דבר, אבל הבמה שלהם זה העולם".

- וישראל לא מפסידה מזה כלום?

ראובן: "ארצות הברית היא מה שפעם הייתה רומא העתיקה. העבודה הרצינית של המדע נעשית כאן. אפילו האירופים, צרפתים או גרמנים, כשמקבלים פרס נובל, אם תסתכלי בקורות חיים לראות איפה עשו את המחקר שהביא להם את הפרס, לרוב הוא נעשה באמריקה או בשיתוף פעולה איתה. שאר העולם זה הערות שוליים למדע שנעשה כאן. זה נכון לגבי מתימטיקה, רפואה, פיזיקה. אז זה לא רק בעיה של ישראל. גם באירופה דואגים מבריחת מוחות. בישראל זה אולי בולט יותר כי המדינה קטנה, והמוח זה אחד המשאבים הכי חשובים שלה. אז כן, יש הרבה מה לעשות כדי שהתנאים יהיו יותר טובים בארץ, כדי שמדענים ייצרו בארץ. מצד שני, זה לא אסון שמדענים באים לפה. ככה זה. זה היה קורה גם אילו ישראל הייתה משקיעה הרבה יותר במדע. זה מה שקורה בגרמניה ובסין, שמשקיעות הון במדע".

הכתבה המלאה - במגזין G