מי רוצה להחזיק בנק?

1. לא אטרקציה: היציאה של קבוצת ברונפמן-שראן מבנק דיסקונט מפתיעה ולא מפתיעה. מצד אחד היא אינה מפתיעה, כי היה זה ידוע שהקבוצה לא מרוצה מההשקעה בדיסקונט ומחפשת דרך לצאת. מה שמפתיע הוא העיתוי - תוך כדי תהליך למכירת דיסקונט ניו יורק, בעיצומו של סכסוך עבודה בבנק ורגע לפני שמתחלף המנכ"ל.

ההחלטה להרים ידיים ולמכור את המניות בשוק, במחיר של ויתור על פרמיית השליטה בבנק, מעידה על האטרקטיביות הנמוכה שבהחזקה בבנק. עם תשואה על ההון של 7%-9% בשנה, יחס יעילות הנמוך במערכת הבנקאית, ועד עובדים מיליטנטי ורגולציה הולכת ומתהדקת השוחקת את ההכנסות, רכישת השליטה בבנקים בכלל ובדיסקונט בפרט אינה אטרקציה גדולה.

2. המרוויח יוסי בכר: האם פירוק גרעין השליטה בדיסקונט יעשה לבנק טוב או לא? אין תשובה חד-משמעית לעניין. אם צדיק בינו היה יוצא מהבנק הבינלאומי, ניתן היה לומר שזה רע לבנק, כי בינו הוא בנקאי ותיק ומנוסה העוקב מקרוב, בקפדנות ובשמרנות אחרי ההשקעה בבנק. מנגד בדיסקונט, בעלי השליטה היו נוכחים-נפקדים, וגם בעת המשבר, כשדיסקונט נזקק להזרמת הון, הם לא מיהרו לשלוח יד לכיס.

מצד שני, לבנק ללא גרעין שליטה יש גם חיסרון. יש פחות לחץ על הישגים, אין כתובת ברורה, אם הבנק נקלע לקשיים, והוא יוצר כר נוח להתפתחות של שלטון מנהלים, שהאינטרסים שלו מנוגדים לעתים לעומת אלו של בעלי המניות.

נזכיר כי דיסקונט אינו הבנק הראשון שמתנהל ללא גרעין שליטה; גם בנק לאומי מתנהל כך. אלא שבה בעת שבלאומי המדינה מחזיקה עדיין 6% מהמניות, ומרימה את ראשה במקרים קיצוניים כשהבנק לא מתנהל כראוי, הרי שבדיסקונט לא יהיה גם את זה, ולכן מלוא האחריות עוברת לידיו של המפקח על הבנקים, דודו זקן.

בנק ישראל יצטרך לעקוב מקרוב יותר אחרי דיסקונט, במיוחד בתקופת המעבר עד ליציאת ברונפמן-שראן לחלוטין, אך גם לאחר מכן. בפני דיסקונט עומדים לא מעט אתגרים, וזקן יהיה חייב להיות המבוגר האחראי שמוודא כי הבנק הולך בכיוון הנכון.

מי שמרוויח מהסיפור הזה הוא יו"ר הבנק יוסי בכר, שמעמדו בעקבות התהליך הזה רק מתחזק: גם אין לו בעל שליטה על הראש, וגם הדירקטור הדומיננטי יוסף צ'חנובר יעזוב. נוסף על כך, גם מנכ"ל הבנק ראובן שפיגל עוזב ובמקומו מגיע לילך אשר טופילסקי, שעדיין אינה מכירה היטב את הבנק. בעקבות הסיטואציה הזו, נהפך בכר לאיש החזק בבנק.

3. כישלון ההפרטות. בקדנציה שלו כשר האוצר, הוביל בנימין נתניהו שורה של הפרטת חברות, שהיו אז בשליטת המדינה. נתניהו דחף להפרטה, הבטיח שלישראל יגיעו שורה של משקיעים זרים והתגאה בתוצאות. אלא שכ-10 שנים עברו, וכבר ניתן לומר שמרבית ההפרטות (מלבד בזק שנמכרה במחיר גבוה יחסית, והניבה רווחים גבוהים לרוכשים, קבוצת סבן-אייפקס) לא הניבו תוצאות מרהיבות למשק בלשון המעטה:

השליטה בבנק לאומי נמכרה לקרנות סרברוס-גבריאל שרכשו 10% מהבנק, אך בהמשך ויתרו על הגדלת ההחזקה, ובעקבות המשבר הפיננסי מכרו אחרי זמן קצר גם את ה-10% שהיו ברשותן. קרן גבריאל שהייתה אמורה לשלוט בבנק נקלעה בעצמה לקשיים, והבנק נותר ללא גרעין שליטה. צים נמכרה לחברה לישראל שבשליטת משפחת עופר, מאז נקלעה החברה למשבר, ובימים אלה היא מנסה לגבש הסדר חוב שני לפריסת חובות העתק שלה.

אל על נמכרה למשפחת בורוביץ', אך התמודדה עם הפסדים כבדים הנובעים ממצב התעופה בעולם ובעיות מבניות בחברה. מאז ניסו הבורוביצ'ים להכניס שותפים לחברה כגון קרן פימי, אך עד כה ללא הצלחה. וכמובן בנק דיסקונט, שלמרות הניחוח האמריקאי שהביאו עמם בעלי השליטה, לא הביאו ערך מוסף לבנק, הבעלים לא היו מרוצים מההשקעה, וכעת, 8 שנים אחרי, מעיפים את המניות בבורסה.

משקיעים זרים? שגשוג? עסקאות מוצלחות? לא ממש.