"אפקט הפחד" מנצח משחקים?

כשהאלימות השתלטה באופן מאיים על הכדורגל בבריטניה בשנות השמונים, לז'רגון של התקשורת המקומית השתרבב מונח חדש: "הנגיף האנגלי". העיתונאי שון אינגל מתאר ב"גרדיאן" איך בנובמבר 1983, בדיוק לפני 30 שנה, התרחשו שני אירועים אופייניים מאד לאותה תקופה, שהדגימו עד כמה התופעה הרסנית: בלוקסמבורג השלווה נעצרו 150 אוהדי נבחרת אנגליה באשמת ונדליזם, קטטות וגניבות, לאחר שגרמו נזק בשווי 100 אלף ליש"ט; ברוטרדם אושפזו 30 אוהדי טוטנהאם בבית חולים עם פצעי דקירות וחבלות לאחר קרב מול אוהדי פיינורד.

ב-1989 הגיע אסון הילסבורו, עם 96 אוהדי ליברפול שנמחצו למוות במשחק גביע בשפילד, ועדות חקירה ממלכתיות קמו, ומשם החל טיפול בשורש בבעיה. יציעי העמידה בוטלו, הוטל איסור על שתיית אלכוהול במגרשים, נפרשה רשת מצלמות במעגל סגור בכל רחבי בריטניה, המתקנים שופרו והפכו את חוויית הצפייה ליותר תרבותית, המשטרה ובתי המשפט הקשיחו את האכיפה והעונשים, הפרמיירליג קמה, מחירי הכרטיסים זינקו ומנעו בדרך כלל מאנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך להגיע לאצטדיונים. וכך, כיום החוליגניזם כבר אינו סרטן ממאיר בכדורגל האנגלי - אלא מקסימום כאב גרון קל: לפי דוח שהוציא משרד הפנים באנגליה, 2,456 מעצרים התרחשו בעונת 2012/13 במגרשי הכדורגל בממלכה (מתוך 39 מיליון צופים באצטדיונים) - אמנם עלייה של 4% לעומת 2011/12, אך עדיין מהנתונים הנמוכים בכל הזמנים.

רק שלמרות כל הסוציולוגיה, מורשת הקרב ואינספור הספרים והסרטים שנותרו מהחוליגניזם, דבר אחד מסקרן אף פעם לא נבדק ברצינות בכל הקשור לנושא הזה: האם לתופעה, שהיתה מוטיב מרכזי בכדורגל הבריטי ועטפה אותו מכל כיוון - היתה השפעה על הביצועים הכלכליים והספורטיביים של מועדונים?

***

אל הוואקום הזה נכנסו גורו כלכלת הספורט פרופסור סטפן סיזמנסקי (מחבר הספר פורץ הדרך "סוקרנומיקס"), ביחד עם טוד ג'ואל (אוניברסיטת צפון טקסס) ורוב סימונס (אוניברסיטת לנקסטר). במחקר שפרסמו לאחרונה, בדקו השלושה נתוני מעצרים במגרשים ומחוצה להם בקרב 92 המועדונים הבכירים באנגליה ו-ווילס בין 1984 ל-1994, ובין 1999 ל-2009. במקביל, נבדקו הנתונים הכלכליים של אותם מועדונים, והמיקומים שלהם בטבלה.

אחת מהנחות הייסוד של המחקר טענה כי חוליגניזם עשוי לייצר השפעה ספורטיבית חיובית על הקבוצה הביתית, באמצעות אפקט "הפחדה" שנוצר על שחקני הקבוצה היריבה, ולעתים גם על שופט המשחק. בין השנים 1984-1994, ההנחה הזאת התבררה כנכונה: התוצאות של הקבוצות עם הכי הרבה מעצרים, היו טובות יותר משל הקבוצות "הרגועות", והצליחו לשפר את מקומן בטבלה באופן עקבי ויציב. עם זאת, בצד השני של המתרס - ההכנסות של אותם מועדונים הידרדרו באותו אופן עקבי ויציב, ככל הנראה כיוון שאוהדים של אותן קבוצות "חוליגניות", שהאלימות הרתיעה אותם (הרוב הגדול) - נמנעו בסופו של דבר מלהגיע למגרש, ולא רכשו כרטיסים; מלבד זאת, קבוצות "אלימות" נאלצו להגביר את כמות כוחות האבטחה והשיטור, מה שגרם להן להעלאת ההוצאות ושחיקה ברווחים.

בעידן החדש של הכדורגל האנגלי, בתקופה השנייה של המחקר בין 1999 ל-2009, החוליגניזם כאמור דעך כמעט לחלוטין - וכך גם שני האפקטים האלו (שחיקה כלכלית במקביל לשיפור ספורטיבי על המגרש) נעלמו. מ"הנגיף האנגלי" נותרו רק זיכרונות לא ממש מתוקים.