שיחת היום ביישובים הדרוזים ברמת הגולן

יום ראשון השבוע. עשרה ימים אחרי הסערה הגדולה, והשלג עדיין נאחז באדמת רמת הגולן, צובע אותה בכתמים נהדרים של לבן. השמש זורחת והחרמון נוצץ, מלכותי. האוויר קר ופריך ומי שלא צוחק - מחייך. ברחובות הראשיים של הכפרים הדרוזים מסעדה ומג'דל שמס כבר מתחילות ערימות השלג שפונו מהכבישים להשחיר ולהימס ולהפוך לסוג של מטרד, והאמת שזו מטאפורה שחוקה למדי שנטחנה עד דק בשבוע האחרון.

בסוף השבוע המו הכפרים מבקרים רבים, שפשטו על יער אודם והסביבה - מעדיפים את השטחים הפתוחים על פני אתר החרמון בתשלום - ואכלו בכל המסעדות. אבל היום שקט. חוזרים לשגרה. יושבים במסעדות הקטנות, שותים תה מתוק, עד שיגיע הגל הבא.

להבדיל מישובים רבים, במג'דל שמס לא היו בעיות: החשמל זרם כסדרו, לבד מהפסקות קלות באזור התעשייה, אף אחד לא נתקע בשום מקום ולבד מפציעת סנובורד אחת, הסערה עברה ללא תקלות. אנחנו כבר רגילים לזה, אומרים לנו, שלג לא מפחיד אותנו. וחוץ מזה, חוזרים ואומרים לנו, ולא באינטונציה של קיטורים, התרגלנו לחיות בלי סיוע של המדינה.

האמירה הזו מעניינת במיוחד לאור החלטת הממשלה בשבוע שעבר להקצות 209.4 מיליון שקלים לפיתוח מג'דל שמס ושלושת הכפרים הדרוזים האחרים בגולן - מסעדה, בוקעאתא ועין קינייא.

בכמה מהידיעות שפורסמו על ההחלטה נרמז כאילו היא התקבלה על רקע מלחמת האזרחים בסוריה ומטרתה לשמור על נאמנותם של הדרוזים לישראל. אולי, אבל בטח לא רק בגלל זה. הכסף הגיע בעקבות עתירה לבג"ץ של ארבעת היישובים הדרוזים בגולן בפברואר 2012, אחרי ששתי החלטות ממשלה (של אולמרט ב-2006 ושל נתניהו ב-2011) הפנו תקציבים לישובים הדרוזים והצ'רקסים בגליל ופסחו על הגולן.

עורכי הדין של היישובים טענו לאפליה מצד המדינה, ודרשו מבית המשפט שיורה לממשלה להסביר מדוע הדרוזים שבגולן לא זוכים לתקציב כמו אחיהם בגליל. המדינה התבקשה להגיש את תגובתה לבית המשפט, אך לפני שנערך הדיון החליטה על הקצאת התקציבים והעתירה נמשכה.

דולאן אבו סלאח, ראש מועצת מג'דל שמס, מברך כצפוי על ההחלטה ומבטיח להפוך את המקום לפנינה אמיתית. אבו סלאח הוא מהצעירים בראשי הרשויות בישראל, בן 36, וזו הקדנציה השנייה שלו. בשנים האחרונות הצליח להעלות את גביית הארנונה בכפר מ-17% ליותר מ-70%, "ורואים את השינוי". יכול להיות שיש לזה חלק בהחלטה על העברת התקציבים, הוא אומר, אבל קודם כול מדובר בצדק חברתי. כמו אחרים, גם הוא דוחה את הקונספירציה, לדבריו, בעניין הנאמנות. תמיד יש קונספירציות, הוא אומר, כשלא נותנים זה לא טוב, אז גם כשנותנים זה לא טוב? אני מבטיח לך שהאזור הזה ייראה אחרת תוך כמה שנים".

שלא כמו רוב תושבי מג'דל, אבו סלאח הוא אזרח ישראל. אמו נולדה ביפו והוא אפילו מין סוג של אצולה: נשוי לבתו של סלים שופי, הלוחם והקצין הדרוזי הראשון בסיירת מטכ"ל - את הנתון הזה טורחים לציין לא מעט מהאנשים שדיברנו איתם. אני לא יודע מה זה אומר על נאמנות, אבל זה בטח אומר משהו.

"לפחות פה יש דמוקרטיה"

אנחנו יושבים במסעדת "ניסאן" במג'דל, אצל נאזי סראידין שמתעקש להלעיט אותנו בעוד קבב, בעוד חציל, בעוד כוס תה. סראידין מספר שסגר את המסעדה בסוף השבוע: "היה כל-כך כיף, שלא התחשק לי לעבוד. כל היישוב יצא לחגוג בשלג עד שתיים-שלוש בלילה. הכול פה גבעות, מושלם לסקי. הנהגים היו מעלים את הילדים לראש הגבעה ברכבים ואלה היו גולשים כל הדרך למטה בצהלות. חגיגה. היו המון תיירים, כולם הרוויחו".

על שמו של סראידין רשום ככל הנראה השינוי שמתחיל לעבור על מג'דל שמס, מתחנה קטנה לריענון ותקיעה של כמה שיפודים על הדרך, למקום שאפשר ממש לעצור בו ולבלות. המקום שלו יאפי לכל דבר ("הארכיטקט שתכנן את המקום, ילד בן 24, למד בסוריה"). הוא היה הראשון, ואחריו כבר נפתחו פאבים, עוד מסעדות - כאלה שאתה צריך להזמין אליהן מקום בטלפון - בית מלון וצימרים. הוא היה הראשון שעשה את הצעד: "כולם אמרו לי שאני משוגע, אבל הנה, תראה, המקום מתפתח".

עו"ד קאסם סייד אחמד, שייצג את מועצת מג'דל בעתירה ההיא לבג"ץ, מגיע לאכול צהריים אצל סראידין. הוא מספר שבגלל גודלה של מג'דל, חלק הארי של התקציב יגיע הנה, כמאה מיליון: "זה לא עניין של אינטרסים, או לפחות לא רק עניין של אינטרסים", הוא אומר, "זה עניין של הקטנת הפערים בינינו לבין מועצות אחרות בסביבה. נעשה צדק, ועכשיו אפשר להתקדם". אתה תראה, הוא מבטיח, ש"כבר ב-1.1.14 התושבים פה ירגישו את ההבדל. אתה תראה - מג'דל תהפוך להיות פנינה".

כמו בהרבה ישובים, גם כאן בולט וצועק הפער בין הרחובות הראשיים, איפה שעוברים התיירים בדרך לחרמון, לבין הרחובות הפנימיים, חסרי המדרכות. נכון לעכשיו סובלים היישובים הדרוזיים בגולן מעוני ומאבטלה: 63% מהשכירים משתכרים פחות ממחצית השכר הממוצע במשק, לפי נתוני למ"ס, אבל מצד שני מבקשים להדגיש שם: יש לנו את אחוז האקדמאים הכי גבוה, אולי בעולם". אנחנו לפני שינוי, מדגיש אבו סלאח ומדגיש קאסם סייד אחמד ומדגיש נאזי סראידין ומדגישים כולם. הלוואי.

כנראה שאין דרך להימנע מזה, והשיחה מגיעה מהר מאוד לסוגיית הנאמנות לישראל אל מול הנאמנות לסוריה והמצב שם. היינו נגד המשטר של אסד, אומר סייד אחמד, אבל זה היה רק בגלל היחס שלו למיעוטים וקודם כול למיעוט הדרוזי, האחים שלנו, אבל עכשיו - כשאנחנו רואים את האלטרנטיבה, שהיא גרועה בהרבה - אנחנו בעד המשטר. "לא מעט אנשים אומרים שהם בעד סוריה כי הם יודעים שבסוריה קוראים את זה והם פוחדים על המשפחה שלהם, אבל בלב כולם מבינים - תאמין לי - שעדיף בישראל. פה זו דמוקרטיה. לא מושלמת, נכון, אבל דמוקרטיה. אני מסתכל על המזרח התיכון וכל האביב הערבי וזה, ואני מבין, בצער, שאולי הם לא בשלים עדיין לדמוקרטיה שם. עניין של מנטליות".

הערב יורד אל מג'דל ובשנייה נהיה פה קפוא. אנחנו שותים תה אחרון ויוצאים לדרך.