הסיפור המדהים של חן ליזרע: התרסקות, התאוששות, נסיקה

כשהייתה בת 13 התפרצה אצל אמה של חן ליזרע מניה דפרסיה ■ אחרי שנים של התעללות נפשית קשה היא נמלטה לקנדה, והסתובבה מצולקת ■ היום היא מלמדת מנהלים איך להפסיק לפחד מחשיפה רגשית, תובנות שגרפו החודש מיליון צפיות ביוטיוב

כשהתחלנו לעבוד על הכתבה, להרצאה של חן ליזרע ב-TED הקנדי היו 600 אלף צפיות ביוטיוב. עם הירידה לדפוס כבר נרשמו קרוב למיליון צפיות. איך מצליחה בחורה ישראלית אנונימית לצבור פופולריות במהירות כזו?

"היה לי חלום להרצות ב-TED, ואמרו לי שאין מצב, שיש מיליונים בעיר ומתקבלים רק 13. אמרתי לכולם: 'זה כבר קרה! הם פשוט עוד לא יודעים את זה'", היא מספרת. "הגעתי למנהל התקשורת של בסט ביי קנדה, אדם עסוק בטירוף, ובמשך הרבה זמן סקרנתי אותו לגבי מה שאני עושה. הייתי קובעת איתו פגישות, הוא היה מבטל או מזיז, והייתי קובעת שוב. מישהו אחר מזמן היה מוותר, אבל אני הגבתי לזה בטוב, הצחקתי אותו. הוא אמר לי 'יש בך משהו, אני לא יודע מה, ולכן אפגוש אותך'.

"כשהפגישה התקיימה סוף סוף, והצגתי לו את הרעיון שלי, אחד הדברים הראשונים שהוא אמר לי היה 'זה כבר נעשה מיליון פעם, אני לא חושב שזו הרצאת ה-TED שלך'. אחרי ארבעה חודשים שאני מחכה לפגישה, זה מה שהיה לו לומר! במקום להתבאס, אמרתי לו 'בכיף, אז מה כן?'. זה העניין עם ביטחון עצמי: כשאני לא באה ממקום שבו אני תקועה במצב רוח של 'שיט, התפקשש' אלא ממקום של 'להקסים את הצד השני', משהו קורה. הוא היה זה שנתן לי את הרעיון להרצאה על פיתוי, וזה לקח תשעה חודשים מהיום שהחלטתי שאני רוצה ועד שזה קרה. אלפים ניסו, רק 13 התקבלו, ואני הייתי אחת מהם".

ההרצאה, שבה מלמדת ליזרע כיצד להעלות את האטרקטיביות בעולם העסקי באמצעות טכניקות פיתוי, נולדה אחרי שהקימה אקדמיה לריקוד קובני, והוציאה ספר על הפיתוי הקובני, שהפך לרב-מכר. "היו 2,500 איש באולם, וזו ההופעה הכי קשה שהייתה לי בחיים. ביקשו ממני לפתות את הקהל לתוך הפיתוי, ומצד שני את צריכה להיות מאוד חכמה ולהגיד משהו אינטליגנטי שיגרום למוח שלהם לעבוד. המעבר בין רגש לבין שכל זה אחד הדברים הכי קשים לעשות על הבמה, וזה אנרגיות מטורפות שעושות אותך שיכורה.

"מאחורי הקלעים, לפני שהייתי צריכה לעלות, האנרגיה קפצה כל כך למעלה שלא יכולתי לחשוב בצורה רציונלית. שנייה לפניי, מישהו שם התרסק על הבמה".

- פחדת שזה יקרה לך גם?

"לא, כי יש לי מספיק כלים. קודם כל, לפני ההופעה הורדתי את האנרגיה בעזרת מדיטציה ותרגילי נשימות. שנית, אמרתי למארגנים מראש מה יכול לגרום לזה להתרסק - אם הבחור שרוקד איתי בתחילת ההרצאה יתפתה. כי אם הוא יתפתה זה יסחרר אותי, ואני אאבד שליטה על הרגשות. עשיתי הכול כדי לא לאבד שליטה.

"בזמן הריקוד הרגשתי פרגמנטציה, האנרגיה הייתה שיפוטית, אבל כשהתחלתי לדבר, יצאתי לגמרי מהסיטואציה ולא דיברתי בכלל על פיתוי. היו לי עשר שניות להשתלט על הקהל, לעזוב את הרגש, ולעבור בבום לשכל. תוך עשר שניות הרגשתי שהקהל הופך לנקודה אחת שהולכת איתי לכל מקום שאני זזה, תפסתי אותם ביד והם היו איתי".

"חייתי בשקר"

הרבה לפני ההרצאה ב-TED, לליזרע היו כל הסיבות שבעולם להסתגר בבית. במשך שנים היא התמודדה עם אם חולה, עד שפשוט לא יכלה יותר וברחה מישראל כל עוד נפשה בה, תרתי משמע.

"אמא שלי הייתה עורכת דין מבריקה, וכשהייתי בת 13 היא חלתה במניה דפרסיה. החיים פשוט התרסקו לי. המחלה שלה פירקה כל חלק אפשרי בי. פחדתי לסמוך על אנשים, היא הייתה יוצרת מציאות שנשמעה לגמרי אמיתית, ואחרי זה מנפצת אותה, כי זה לא קרה באמת, אבל הייתי ילדה ולא הבנתי מה אמיתי ומה לא. היא הייתה חוטפת התקפות מניה וזה היה מפחיד בטירוף, כי היא הייתה מאבדת שליטה, ואז נכנסת לדפרסיה עמוקה ודיכאונות שחורים משחור.

"זה היה כאילו שאני הפכתי אמא שלה, וזה יצר עיוות עמוק. הייתה מועקה נורא קשה של לסחוב עומס עצום, בלי שהיו לי הכלים או היכולת להכיל את זה. ההורים שלי כבר היו גרושים כשזה קרה, ואבא שלי עבד סביב השעון כדי לפרנס את אחי ואותי, וניסה להיות גם אבא וגם אמא. לא היה לו קל, ולא היה לנו קל. כולנו בקושי שרדנו. והתרסקתי. נכנסתי למקום מאוד שחור בחיים.

"במשך עשר שנים סבלתי ממחשבות אובדניות, כי לא יכולתי לחיות עם המציאות שלי. הייתי יושבת ומדמיינת איך אני עושה את זה: אני אקפוץ מול רכבת נוסעת, אבלע רעל, אקפוץ מגשר. בחוץ איש לא ידע דבר. שמתי מסכה כאילו שהכול מושלם, אבל בפנים הכול היה שבור. חייתי בשקר נוראי, ולא היה מפלט".

- מה החזיק אותך באותם ימים, במה נאחזת?

"הייתי ספורטאית, התאמנתי בהתעמלות קרקע ומכשירים עשר שנים. בתור ילדה למדתי לשחרר את הכול דרך הגוף, דרך עשייה חיובית. מצד שני, גם לשם חלחלו המחשבות האובדניות. הייתי הולכת על גשר על הקצה, ולא באמת עניין אותי אם אני אפול, מקסימום הסבל ייגמר".

- בסופו של דבר לא נפלת, נשארת בחיים.

"כי ברחתי מכאן. כשהייתי בתחתית של התחתית ישבתי ברחוב שינקין בתל אביב, וחשבתי שאי אפשר יותר לחיות ככה. מתתי מבפנים, ולא יכולתי להרים את עצמי כשמשקל כל כך כבד ישב עליי. לא היה לי ערך עצמי. כל אבן בסיס בתוכי הייתה מרוסקת. מצד שני, חלמתי לעבוד בטופ של האנימציה בעולם. ואז החלטתי: יש לי תשוקה לחיים, ואם ככה אני מרגישה - אני צריכה לחיות".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988