הנקראות ביותר

פורטפוליו / ד"ר אהוד דוידסון

גיל: 62 תפקיד: מנכ"ל בית החולים סורוקה בבאר שבע

אני: צריך לגוון את העשייה שלי כל כמה שנים, לוקח על עצמי אחריות ומחויבות, מאוד טוטאלי במה שאני עושה ולא פוזל לתפקיד הבא. יודע שהיכולת להשפיע היא תמיד בתחילת הקדנציה.

משפחה: ההורים עלו מפולניה. אבא הגיע לארץ על ספינת מעפילים ואימא עם סרטיפיקטים שקיבלה בזכות אחיה, שנהרג בארץ בפרעות, ושניהם הגיעו לירושלים. הם התחתנו מוקדם ועברו ממקום למקום בעקבות אבא - שהיה שוטר.

ילדות: נולדתי בחיפה ומגיל ארבע אני בתל אביב. הזיכרון הראשון שלי הוא ממלחמת סיני. אני זוכר את הפקחים צועקים לסגור את האורות כדי שהמצרים לא יפציצו אותנו. בזכות זה שאבא היה שוטר, היה לנו טלפון הרבה לפני כולם, אבל מאחר שכך, גם לא ממש היה למי להתקשר.

רפואה צבאית 1: היה אז טרנד ללכת לעתודה אקדמית. חלק הלכו לרפואה, חלק להנדסה. ההורים לא לחצו, אבל התקשו להסתיר את הגאווה שיהיה להם ילד רופא.

יום כיפור: המלחמה פרצה בין שנה שלישית לרביעית. אירוע מכונן. היינו ילדים מצפון תל אביב שלא יצאו כמעט מהעיר, ומצאנו את עצמנו בסיני. ראינו הרבה פצועים והרוגים.

רפואה צבאית 2: השלמתי את הלימודים והייתי צריך להחזיר חמש שנים לצבא. הייתי בגדוד השריון הראשון שעזב את סיני אחרי הסכם קמפ דיוויד. רציתי להגיע לרפואה פנימית, כי זה המקצוע הרחב ביותר בתחום, שמצריך אותך לסנכרן בין בעיות. המשכתי במסלול פיקוד ומטה של חיל הרפואה, התמחיתי בבילינסון ובין לבין המשכתי ללבוש מדים כרופא אוגדתי. בגיל 40 יצאתי לפנסיה בדרגת סגן אלוף.

תמי: אשתי. נפגשנו דרך חברים משותפים בשנה החמישית ללימודים, כשהייתה סטודנטית ללשון בבר אילן. בהתחלה היא זו שפרנסה את המשפחה כמורה בחטיבת ביניים בכפר סבא. לפני כמה שנים יצאה לפנסיה, ומאז אני בקושי רואה אותה, כי היא עסוקה בקורסים שהיא לוקחת ובשיעורים פרטיים שהיא נותנת כדי לשמור על המקצוע. יש לנו שלושה ילדים.

ניהול: עם היציאה לפנסיה מהצבא רציתי לנהל ולמדתי מינהל מערכות בריאות. הוזמנתי למלא תפקיד זוטר בהנהלה של קופת חולים כללית, הייתי המנהל הרפואי של מחוז דן - פתח תקוה במשך כמה שנים וב-95' התמניתי למנהל מחוז צפון. נסעתי יפה-יפה כל בוקר, חוץ מהתקופה שבה ניהלתי את בית החולים מאיר בכפר סבא והייתי סמנכ"ל בהנהלה הראשית של קופת חולים. לפני חצי שנה מוניתי למנכ"ל סורוקה.

סורוקה: בית חולים אחד שמכסה 60% ממדינת ישראל. כל אוכלוסיית הנגב תלויה בו ולצערי קיימים פערים גדולים בהיצע השירותים וברמה המקצועית שצרך לגשר עליהם. להגיד שמשרד הבריאות תומך? אנחנו לא שם.

בית חולים נוסף: ייצר תחרות מיותרת ויגנוב רופאים מסורוקה, כשאנחנו צריכים להביא רופאים מהמרכז.

שכר בכירים: האנשים שלנו מקבלים שכר בגין עבודה ואת השכר קובע הממונה על השכר. הרופאים בסורוקה מקבלים שכר הוגן, כי אין להם אלטרנטיבה בעבודות פרטיות והם עובדים מסביב לשעון.

שירותי רפואה פרטית (שר"פ): חס ושלום. תקלה אתית מאוד גדולה שתביא למצב שמי שיש לו יקבל ומי שאין לו, לא יקבל. שמענו מה קורה במקומות שבהם מתקיים שר"פ. המדינה צריכה לתת עוד כסף לקיצור תורים, ל"פול-טיימרים", שרופא יקבל שכר הגון וכל עתותיו יהיו מוקדשות לבית החולים. אני בעד רפואה פרטית אם יש בינה לבין הציבור הפרדה מוחלטת. אם היה בנגב בית חולים פרטי טוב וגדול, שמטרתו לשמור על הרופאים שלי כאן, אני בעד, בתנאי שיהיה מחוץ לקמפוס הציבורי.

תיירות מרפא: בקושי מגיעה אלינו ואנחנו מתחילים לפתח את התחום מאפס, עם מנגנוני פיקוח ובקרה מתאימים. בממצאים על שלושת הרופאים שביקשו תשלום פרטי צריך לטפל לפי החוק.

גיוס תרומות: לא פשוט. התורמים מעדיפים לתת את הכספים למוסדות שבין גוש דן לירושלים, ואלינו מגיעים כספי תרומות, אבל לא במידה מספקת. אנחנו נעזרים באנשים טובים, בפרנסי הנגב ובאגודת ידידים תומכת.

תפיסת עתיד: התפקיד הנוכחי הוא תפקיד חיי.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות