הפתרון המוזר של שר האוצר

סוף סוף אחרי כמעט שנה נפגשו שר האוצר יאיר לפיד ובכירי משרדו עם בכירי היצואנים. תוצאת הפגישה הייתה חבילת צעדים שגובשה באוצר לתמיכה ביצוא. לא נותר אלא לשפשף את העיניים בתמהון: חבילת צעדים? עוד הוצאות למדינה? יותר פשוט לחזור שלושים שנה לאחור, להכניס הכול לפיקוח, לתת סובסידיות ולהגדיל מענקים.

בימים שבהם כורע מעמד הביניים תחת נטל המיסים והאוצר מחפש דרכים להקלה, חייבים קודם כל לחשוב איך מכניסים כסף ולא איך מוציאים. חבילת צעדים פירושה בשפה המדוברת - עוד הוצאות. הקלות, ערבויות ודומיהן עולות למדינה כסף, ועוד לא נגענו בחברות הרב לאומיות שלהן מעניק האוצר אינסוף דברים, רק כדי שיפעלו מישראל.

הבה נניח לצורך הדיון שהמענקים מצדיקים את עצמם, גם בזה אני כלל לא בטוח. בכמה צריך להגדיל את המענקים על מנת להתמודד עם התחזקות השקל שפירושה עלייה משמעותית בעלויות השכר שמשולמות בישראל, לעומת האלטרנטיבות באירלנד ומזרח אירופה, שלא להזכיר את הודו ומזרח אסיה.

האוצר, עם בנק ישראל, סובבים סחור סחור אחר פתרונות שמשמעותם הוצאת כסף. אולי מתוך אמונה שהכסף הזה יחזור ואולי אף בסכומים גבוהים יותר. זאת במקום לבחור באלטרנטיבה השפויה ביותר הנמצאת תחת היד, האפשרות שבמקום להוציא כסף, תכניס כסף - פיחות השקל.

ילכו כלכלני האוצר ויעשו עבודת מחקר קטנה שתבדוק מה יקרה במשק, אם הדולר ייסחר תמורת 4 שקלים.

פיחות השקל יאושש את היצוא, יוסיף מקומות עבודה, יגדיל פריון עקב חזרה להשקעות בחברות התעשייתיות, יגדיל את הכנסות המדינה ממיסים, יאושש את התעשייה המקומית וייתן לה להתחרות ביבוא בלי חסמים מיותרים, יעביר את בנק ישראל מהפסד לרווח בדוחותיו-רווח שיועבר למדינה. הפתרון הוא כל כך פשוט ואתם שוברים את הראש כל הזמן בכיוון הלא נכון.

רכישות נאיביות

בנק ישראל מתעקש להמשיך בדרכו למרות התוצאות המעליבות. לאחר פתיחה מעוררת תקוות בה נקטה קרנית פלוג במספר צעדים שהסיטו אותה מצילו הכבד של מורה ורבה סטנלי פישר, היא חוזרת לאפרוריות והחד גוניות שכל כך מאפיינת מחלקת מחקר. הופעתה בפני וועדת הכספים של הכנסת בשבוע שעבר הייתה מביכה. הדיבורים על ייצוא לשווקים אחרים ועל שער החליפין האפקטיבי (הלו! גם הוא בשפל של עשור). התייחסות מנותקת למדדי הפריון והשכר הנמוכים למרות שיש להם קשר הדוק לשער החליפין ומעל לכל ההכרזה התמוהה בדבר רגישות היצוא לדולר. כשרוצים להגיע לתוצאה מסוימת, בודקים בצורה מסוימת. את זה יודעים בכל מחלקת מחקר.

המציאות היא שרגישות היצוא לשער החליפין הרבה יותר גבוהה ממה שמנסים להציג בבנק ישראל ואת התוצאות יראו בשנת 2014 אם לא יינקטו הצעדים הדרושים.אלפי מפוטרים, קיפאון בהשקעות, העברות קווים לחו"ל והעדפת מדינות אחרות לבסיסי פיתוח וייצור על פני ישראל עקב עלויות העסקה גבוהים.

בחדר העסקות שלו ממשיכים לרכוש מט"ח בצורה נאיבית שאינה מביאה לתוצאות כבר זמן רב אולם מנהל מחלקת המחקר פרופ' נתן זוסמן ומנהל חטיבת השווקים אנדרו אביר מתעקשים להמשיך באותה דרך שכבר איבדה כל אפקטיביות ומצהירים שלא ישנו את המדיניות הקיימת.האוצר מצידו מסרב לשתף פעולה וממשיך להתווכח עם בנק ישראל.

הכלכלן הראשי ד"ר מיכאל שראל ממשיך לדבוק בתיאוריות שאין להן מקום בעולם המודרני.המלצת בנק ישראל לבטל פטור ממס שיש לזרים על אג"ח ארוכות טווח נדחית על ידו בנימוקים תמוהים."אין מקום לשינוי שיטת מס בגלל שער חליפין" טוען שראל. תיאורטית אולי הוא צודק אולם לא מדובר על שיטה אלא על פטור שניתן בעקבות מצב מסוים שאינו קיים היום ועל כן אין לו יותר תוקף.

תמוהה יותר קביעתו כי לביטול הפטור לא יהיה אפקט על שוק המט"ח. זה רק מוכיח עד כמה מנותק שראל מהבנת התהליכים המניעים את שוק המט"ח.אז בנק ישראל מצד אחד והאוצר מצד שני ושניהם לא מבינים שהדרך היחידה לשנות את המומנטום תלויה בשיתוף הפעולה ביניהם.

הפרופסורים סוגרים חשבון

אין ספק. הדיון בשאלת שער החליפין עלה מדרגה בשבועות האחרונים ורק המחיש עד כמה רוב הדנים בו נשענים על תיאוריות שמקומן בפח האשפה של ההיסטוריה וניזונים מנתונים לא נכונים ועל פיהם מסיקים מסקנות לא נכונות. מרבית המשתתפים בדיון לא בילו יום אחד בחייהם בחדר עסקות ואין להם הרבה ידע כיצד פועל שוק המט"ח ומה משפיע עליו.

נראה לעיתים כי הדנים מנצלים את הבמה יותר לסגירת חשבונות אישיים (עיין פרופ' ליידרמן נגד פרופ' אקשטיין) מאשר למציאת פתרונות הולמים. במצב כזה אל תתפלאו אם כל צעד שתנקטו לא ישנה את המצב האבסורדי אליו נקלענו.

שננו היטב את המשפט הבא ולא בגאווה רבה - בשנת 2013 היה השקל אחד מארבעת המטבעות החזקים בעולם! רביעי רק למטבעות סומליה, אוגנדה ואיסלנד.

תראו מה קרה לכל המדינות בשווקים המעוררים שאפשרו למטבע שלהם להתחזק יתר על המידה והסיקו את המסקנות.