נביאה אזרחית

שולמית אלוני הקדימה את זמנם של עיתונאים שנהפכו לח"כים

"הדמוקרטיה הישראלית היא טעונת טיפוח. לדיבורים היפים על 'חברת מופת' אין אחיזה בחיים. הדיבורים על הערכים היהודיים הנפלאים של 'אור לגויים' נשארו בספרים. יש בישראל אפליה מטעמי מוצא, גזע, דת ומין. יש בישראל יחס אחר לזר.

"יש זכויות שאינן ניתנות להפקעה, זכויות טבעיות כחלק מהמשפט הטבעי. מפא"י, שהייתה שותפה לניסוח הכרזת העצמאות, לא רצתה חוקה.

"המדינה מתייחסת לרצח יצחק רבין כאילו מת ראש ממשלה, ועוסקת כל הזמן בפיוסים למיניהם. הדיבורים על פיוס הם שקריים. אני לא מוכנה לעסוק בפיוס לא עם פשיזם ולא עם כל צורה של גזענות. פה הייתה הסתה, ויש פשיזם.

"יהודה ושומרון לא סופחו, כי ליהודים יש תסביך דמוגרפי. אם היו מספחים, היו צריכים לגרש את התושבים המקומיים, מפחד של נחיתות דמוגרפית. הדבר לא עולה בקנה אחד עם הרעיון הדמוקרטי וזכויות האדם. כאשר נשים מופיעות בפני בית הדין הרבני, מעמדן הוא איננו כמעמדו של עד, אלא כמעמד 'חירש, שוטה וקטן'.

"בישראל אין שוויון זכויות אזרחי, במכוון. בליבו של הממסד שלנו יש גזענות, והיא מתבצעת בפועל. ביסודה של מדינת ישראל הייתה כוונה לכונן דמוקרטיה מהותית, אך הדמוקרטיה הפכה לכלי. לא תיתכן דמוקרטיה שהיא רק אינסטרומנטלית, שתהפוך להיות כלי בידי קבוצות סקטוריאליות".

שולמית אלוני, שהלכה לעולמה בסוף השבוע בגיל 85, הייתה פוליטיקאית שאפתנית, מוכשרת ומלאת תעוזה. מלבד זאת, היא שימשה כנביאה של זכויות האדם בישראל. הרוח הדמוקרטית שהיא ביקשה להשליט על השיח הציבורי והפוליטי, ורעיונותיה הליברליים בתחום זכויות האדם הקדימו בהרבה את זמנם.

נכון יותר לומר, הם באו בדיוק בזמן הנכון, אבל הרבה לפני שהרעיונות הללו והשיח הזה הפך למקובל ולרחב, ובחלקו אף למובן מאליו. אלוני הוגדרה כמי שהיטיבה לזהות את רוח התקופה. זו טעות. היא הסתכלה תמיד קדימה, הרבה מעבר לרוח התקופה - אל הרוח הראויה להשליט את מערכת הערכים החברתית בתקופות הבאות.

הטקסטים המופיעים למעלה לקוחים מתוך קורס שהעבירה אלוני במשך שנים רבות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, בנושא זכויות אדם בישראל. בקורסים הללו, שעברו באדיקות שנה אחר שנה, היא הרביצה בסטודנטים היסטוריה, פילוסופיה, מדע המדינה, יסודות למשפט חוקתי ולמשפט בינלאומי, תיארה את המאבק המתמשך בין הפלגים הדתיים לבין הרעיונות הציוניים בתקופת היישוב העברי ולאחר קום המדינה ואת חלקם של המשפטנים ושל המערכת המשפטית במאבק זה ובקידום השיח החוקתי, הליברלי, שוחר הזכויות.

הסטודנטים התווכחו, בחנו, אתגרו, אך גם שתו בצמא את הסיפורים ואת המסקנות, העגומות על-פי-רוב. אחרי הכול, כשאלוני סיפרה על מה שדוד בן-גוריון אמר או עשה, הייתה זו עדות ראייה, ממראה עיניים ממש.

זכתה להכרה כלל-ממסדית

אלוני הקדימה בכמה עשרות שנים את אנשי התקשורת והעיתונאים שדילגו על הפוליטיקה בשנים האחרונות. בשנות ה-50 וה-60 היא הנחתה תוכניות רדיו בקול ישראל, כמו "מחוץ לשעת הקבלה" ו"הנושא בטיפול", שבהן טיפלה בנושאי קיפוח ואפליה בתחומים מגוונים של זכויות האזרח.

חוק השבות, שאלת מיהו יהודי, האפליה הממוסדת הגלומה בו ובחוק האזרחות, עמדו בראש מעייניה. היא לא יכלה לשאת את העובדה שהמשפט הישראלי אימץ לחיקו את "שיטת העדות" מימי השלטון העות'מאני, שלפיה לכל עדה דתית בישראל יש דין אישי משלה, לנישואים ולגירושים, ובתי דין משלה.

אלוני נסקה מעבר למאבקים המפלגתיים והפוליטיים וזכתה להכרה כלל-ממסדית על תרומתה לחברה ולמדינה. פרס ישראל שבו זכתה בשנת 2000 יעיד על כך. הפרס הוענק לה על "מאבקה על כבוד האדם וזכויותיו היסודיות והטבעיות, היותה פה לאזרח, מאבקה למען תיקון עוולות, הנפת דגל השוויון בין העמים והאמונות השונות בישראל והכבוד ההדדי, וכן תרומתה לחברה ישראלית הוגנת, צודקת, מוסרית ואנושית".

שולמית אלוני איננה, אך המאבקים שאת דגליהם הניפה עודם כאן, והם ממשיכים ללוות את השיח הפוליטי והחברתי בישראל. הרוח הדמוקרטית שהניעה את אלוני לאורך כל הקריירה הציבורית שלה תמשיך להותיר חותם משמעותי על הציבוריות הישראלית.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988