החרדות התישו אותי, נגמרתי מזה. ייסורים ממש. הגעתי לשלב שזה הרס לי את החיים

הצעת החוק האוסרת שימוש בסמלים ובכינויים נאציים, ומציעה עונש של חצי שנת מאסר וקנס של 100 אלף שקל, מוציאה את אלונה קמחי מדעתה. "אז אסור להגיד נאצי, אבל לכנות מישהו פשיסט מותר לי?", היא מתחממת. "ואם אקרא למישהו היטלר? עד לאן זה מגיע? את השם לני ריפנשטל (במאית וצלמת גרמנייה שהייתה מזוהה עם הנאציזם, ת"ב) מותר להוציא מהפה? זה טירוף וזה מגוחך".

קמחי יודעת משהו על סתימת פיות. לפני כשנה בן זוגה, יזהר אשדות, הוציא שיר לרדיו עם מילים שכתבה. השיר 'עניין של הרגל' חולל מהומת אלוהים כשתוארה בו שגרת חייהם של חיילי צה"ל בשטחים: "הם לא איש, לא אישה, הם רק חפץ, רק צל. ללמוד להרוג, עניין של הרגל. ללמוד אכזריות זה עניין של תנופה".

"לא האמנתי שנעבור כזה עליהום", קמחי נזכרת. "מפקד גל"צ הורה לא להשמיע את השיר, בנט יצא נגד יזהר ואמר שהשיר שטני ופרצופו הוא לא פרצופה של המדינה. זו הייתה סתימת פיות במיטבה. קיבלנו איומים, ניגשו אלינו ברחוב וקיללו. זה הגיע לזה שלא הוגשתי לפרס ספיר על הספר האחרון שלי, כי הוועדה לא רצתה להסתבך. ליזהר לא היו הופעות. עברנו תקופה נוראית של הכפשות, זוועת אלוהים. לא האמנתי בחיי שאחווה כזה דבר. זה היה נורא.

"אז האיסור להגיד 'נאצי' כבר לא מפתיע אותי ולא חדש לי. את הצנזורה הזו אני כבר מכירה. זה עוד נדבך במדינה שהופכת ליותר ויותר ימנית, לאומנית. אנחנו חיים בלב הימין וזה הולך ומקצין. הימין שולט ללא עוררין. אני גם לא אופתע אם ההצעה של ליברמן שנישבע אמונים למדינת ישראל, תעבור. זה הכול אורגני למה שנהיה מישראל. מול כל החקיקות והמהלכים הצעקניים, הוולגריים ומעוררי האימה, החוק החדש הוא רק עוד פסיק".

במבט לאחור, את לא מצטערת שהוצאתם את השיר?

"בחיים לא אצטער. להפך, זה רק חימם אותי. אני מבסוטה לגמרי וגם בפעם הבאה, אם יהיה לי מה להגיד, אגיד ללא היסוס".

לברוח מלופ המחשבות

אבל שלא תטעו. למרות המילים החריפות והשצף קצף שהחוק מוציא מקמחי, היא דווקא נמצאת בתקופה מכונסת. קמחי, 50, מחלקת את זמנה בין הבית לסטודיו רחב הידיים שנמצא במרכז תל אביב ובו היא כותבת. שם אנחנו גם נפגשות. "אני יוצאת מעט מאוד, רק כדי להרגיש שעוד יש אנשים בעולם", היא מספרת.

בקרוב עומד לצאת לאור ספרה 'זמן נשים' (שם זמני) בהוצאת אחוזת בית. הספר עוסק בסיפוריהן של חמש נשים בגילאים שונים ויחסן עם העולם הסובב אותן. זו תקופה לא פשוטה עבורה. קשה לה לכתוב, החרדות מציפות ומשאירות אותה בלי אוויר. "זה הפחד להיכשל, ואם הולכים יותר רחוק, לשורש העניין, זה הפחד למות, לחדול", היא מספרת בכנות. "עבודת הכתיבה היא דבר מרכזי בחיים שלי, מהות חיי, ויש לי המון קשיים איתה, המון. בשנים האחרונות דברים שמאוד אהבתי לעשות, כמו לנסוע לפריז כמה פעמים בשנה, לא מעניינים אותי יותר. אני פחות יוצאת, פחות מתחזקת צי של חברים. שפע של אנשים חלפו בחיים שלי, כמו מצעד, כמו ההפגנה של הפליטים. אם הייתי צריכה פעם לאסוף את כולם ולהצעיד אותם, הם היו ממלאים את כיכר רבין. אבל זהו, זה לא מעניין אותי יותר. היום נשארתי עם משפחה וכתיבה, ויש לי חרדה ואימה מפניה. מצאתי את עצמי ממש נמנעת מכתיבה. החרדות התישו אותי, נגמרתי מזה. ממש ייסורים. הן מחרבות לי כל חלקה טובה. זה מגיע עד להישאר במיטה, לא להתחיל את היום. הגעתי לשלב שזה הרס לי את החיים, העכיר לי את שמחת החיים. אלמלא זה, הייתי מאושרת".

את מתארת את זה כפחד מוות. מדוע?

"זה לופ של מחשבות שאם לא אצליח לכתוב זה יפיל אותי, ומחר בטח יהיה לי עוד יותר קשה, ולא אצליח לכתוב את הספר הזה, ואז אני אהיה מדוכאת ולא אצליח לכתוב את הספר הבא ואני אשאר בלי כתיבה ולא יישאר כלום ואז אני אמות, כי אני לא אחיה בלי זה".

ייסורי כתיבה הם דבר שכיח.

"לא ככה. זה גיהינום. אני לא מאמינה שבנאדם צריך לקום בבוקר עם גיהינום בלב. בנאדם לא צריך לעשות את העבודה שלו עם מועקה כזו, עם אימה. זה מופרך. היד שלי קלה על המקלדת, אבל יש לי כל כך הרבה חרדות וקשיים עם זה, שזה פשוט הפך לנושא המרכזי בחיים שלי. נכון, קשה לכתוב, אני מוכנה לזה. אבל אצלי זה התגלגל למקום לא טוב. מעבר למינון הסבל הסביר, מעבר למינון המועקה והחרדה שהם סבירים, שהם ניחא".

ואז הגיע פתרון לגמרי לא צפוי. קמחי הפנתה כתף קרירה לפסיכיאטריה ולפסיכולוגיה ופנתה לבודהיזם. בתקופה האחרונה היא עושה מדיטציות 'מיינדפולנס' (Mindfulness) ששמות דגש על התמקדות במתרחש בתודעה, בהווה, ומחקרים הראו כי הן תורמות להפחתת סטרס ולהגברת תהליכי ריפוי.

"הבנתי שאני רוצה לנצח את החרדות וראיתי שבכוח אני לא מנצחת את זה. אני יכולה להמשיך להכריח את עצמי, כל יום מחדש, אבל אני מרגישה שמשהו בזה מעוות.

"זה התחיל מזה שקראתי על השיטה הרבה בשנים האחרונות. כבר לפני שנים קראתי את אלן גינזברג שהיה בודהיסט יהודי, כמו כל מיני משוררים משנות ה-50 וה-60, ואמרתי 'הו, זה נשמע נחמד'. התחלתי לחפש אחרי דיסציפלינה רוחנית, אבל אני לא מאמינה באלוהים, אני אדישה לגמרי לכל דבר שקשור בדת. את יודעת, החינוך הרוסי אתאיסטי לחלוטין. אבל עם הגיל, הסקרנות, עם סוג הבעיות שהתמודדתי איתו, עם הצער והסבל, הבנתי שלפעמים סבל לא פתיר בדרך האינטלקטואלית, ולא בדרך הרגשית, וגם לא זו הרפואית. הרגשתי שאולי דרך הפריזמה הבודהיסטית אוכל לבחון את החיים שלי. לבחון את המצוקות שלי ולראות מה יש לבודהיזם להגיד".

איך נראה התרגול?

"הפרקטיקה היא סוג של התייחסות לכל מה שאת עושה ברגע נתון. זה להזיז את תשומת הלב שלך בעדינות מדבר אחד לדבר אחר. במדיטציה, כשאני מתרכזת בנשימה ויש לי מחשבות שמרצדות, אני מציינת אותן, לא נאחזת בהן ולא נלחמת בהן, והן גולשות כמו טיפות מים על זכוכית, מתפוגגות. הכול בעדינות, הרי אי אפשר ללחוץ על זה. אי אפשר להפעיל כוח כי המחשבות מתקוממות נגדך, החרדות והדיכאון יוצאים במלחמה עלייך. אני משתדלת להיות נוכחת בתוך החרדה ועושה את מה שאני צריכה לעשות יחד איתה, והיא מתמסמסת לבד. זו טכניקה שעזרה לי להתמודד עם חרדות ומצבי רוח קשים בצורה נורא אפקטיבית".

רקמת התחרה של המוח

תרופות נגד חרדה לא עזרו?

"הכדורים לא הצליחו לתת פתרון. אין לי דיכאון כבר שנים, אבל נשארתי עם החרדה. פניתי למדיטציה הבודהיסטית מתוך הכרה בסבל שלי ומתוך עייפות מלסמוך על עזרה של אחרים: רופאים, פסיכולוגים, חברים, בן זוג. הרגשתי שכל ה-well being שלי נשען על אחרים.

"כשקשה לי, אני לא יודעת להקל על עצמי. אני נזקקת לקביים. הפרקטיקה הבודהיסטית מלמדת אותך להתמודד עם הדברים, בלי עזרה של אף אחד אחר. את לא צריכה להפעיל כוח, אלא להפנות את תשומת הלב למקום אחר, להזיז את עצמך בעדינות, כמו ליישר את המפה טיפה. זו רקמת תחרה. אני לא מתבקשת לדחוף או להתאמץ. זו עדינות אינסופית, לחוות את הדברים אחרת. להפסיק להתביית על דברים קשים, זה משהו שאני לא רגילה אליו. יש לי סגנון מחשבה וסגנון התנהלות הישגי, תוקפני ותקיף, כמו להרבה אנשים בעולם המערבי. אם אני לא עושה משהו, אני מכריחה את עצמי, והלא לעשות מלווה גם הוא בהרבה אשמה. הלימוד איך לא להתנגד לדברים שעוברים על הגוף והתודעה שלי הוא מאוד אפקטיבי. אני מוקסמת.

"בגלל שאני אדם דיכאוני, המדיטציה הזו היא סוג של התגלות, כי את חווה אחרת את הדברים. את פחות עושה עניין מהמחשבות שלך, הן כמו עננים שחולפים. את פחות מאמינה להן, פחות נאחזת בהן, נחרדת מהן, או מזדהה איתן. כשיש מחשבות קשות את מזיזה אותן. את מעבירה את תשומת הלב לגוף ולנשימה וזה מצליח. אני יוצאת מסחרור המחשבה".

סליחה שאני חוזרת לקונבנציונלי. פסיכולוג?

"הייתי המון אצל פסיכולוגים, ממה שיכלו לשחרר אותי כבר שחררו. משם, זה בודהה ואני", היא צוחקת. "האמת שהייתי כל כך בלחץ, אז שכרתי את שירותיה של פסיכולוגית. היא הייתה נורא חמודה, אבל הפסקתי אחרי חודשיים. התקמצנתי על הכסף, זה נורא יקר. לשבת ולדבר כמה את בנאדם בסדר בסופו של דבר וכמה את טועה לגבי עצמך וכמה את קשה עם עצמך, אפשר לעשות עם חברה בחינם".

מה אלונה הצעירה הייתה אומרת על אלונה המדיטטיבית?

"מה קרה לך, בגיל 17 הלכתי להתנצר במנזר סטלה מאריס בחיפה. בסוף לא הוטבלתי, כי הכומר נלחץ. הייתי מתחת לגיל 18 ומיסיונריות אסורה על פי חוק. הלכתי כל שבוע לשיעור עם הכומר, לשיחה אישית. סבלתי, חיפשתי מורה רוחני. לא ידעתי שאני בדיכאון, שאני בחרדה, לא ידעתי בכלל מה זה. לא ידעתי שהולכים עם זה לרופא, ולאיזה רופא, בקופת חולים? מה אני אגיד לו? לא ידעתי לתאר את זה. רק שאני חווה תחושות מאוד קשות. חיפשתי להיוושע".

חשבת פעם אם מערכת ההפעלה הכוללת דיכאון וחרדות קשורה לגנטיקה או לסביבה? אולי בנסיבות חיים אחרות היה לך קל יותר?

"הייתי ילדה מאוד אהובה עד גיל 8, עד שעלינו לארץ. הייתי נערצת, לא רק אהובה. כך שחוויות הילדות המוקדמות שלי היו נהדרות. מה שכן, גדלתי בבית שבו היה חשוב נורא להצטיין, וזה משתק אותי, אני עכשיו משלמת על זה. אמא שלי הייתה כל כך מאוכזבת מכך שלא הייתי תלמידה טובה, כי היא הייתה תלמידה מצטיינת. כשראתה בתיכון שאין לי שום כוונות להצטיין, הרגשתי שהיא מתמוטטת מזה. היא הייתה מתורגלת תרבותית שאם אתה לא מצטיין, מחכה לך פשוט עתיד שחור".

מיטה קרה בלילה

ובצד החרדות עוכרות השלווה, ולמרות נוכחותן הכמעט תמידית, קמחי מדווחת על אושר ביתי, פשוט. על שמחה בטיגון שניצלים לבנה עילי, כמעט בן 16. "עילי נורא מתעניין בספרות עכשיו. קפץ לו איזה פיוז והוא קורא כל הזמן. זה מה זה נחת. הוא קורא קפקא, דוסטוייבסקי, קאמי, פרוסט. כל שבוע מגיעים אליו ספרים מהדואר. פתאום נהייתה בינינו ברית שנורא חסרה לי. הבן שלי הודיע לי שמאוד סחי מצדי לשלוח לו תמונת סלפי ולכתוב 'מתגעגעת'. לא הכרתי את המילה. נכנסתי לגוגל, הבנתי הכול על סחיות. זה כל מה שרע: המיינסטרימיות, האפרוריות, הטמטום, חוסר הייחודיות. הלכתי זועמת לחדר שלו: 'אני סחית?' הוא ענה לי שכן. 'ואבא?' עוד יותר ממך. זה זעזע אותי. אני? האמא הכי בוהמיינית בעולם? אני ששתיתי טקילות בעשר בבוקר? שכשהוא היה חוזר מהבית ספר, עוד הייתי בחוץ מהלילה? אני סחית?".

נשמע כמו יחסים תקינים אמא-בן מתבגר.

"אני נהנית מהמשפחה שלי יותר מאי פעם. אני חיה עם יזהר כבר 28 שנה, אבל מעולם המשפחה לא הייתה מרכז קיומי. זה היה חלק מהרבה דברים שהרכיבו את חיי: חברים, כתיבה, נסיעות, הצלחה מקצועית, ועכשיו שום דבר לא מתקרב לזה, חוץ מהכתיבה. שנים הייתה לי פנטזיה לחיות לבד. תמיד האמנתי שמתישהו אני אחיה לבד. לא אומר שקיוויתי לזה, אבל זו בהחלט הייתה אופציה, טובה, שראיתי את עצמי מממשת בהנאה. הפנטזיה הזו לא קיימת יותר. אם חלילה יקרה משהו ליזהר, הרי אנשים מתים בכזו קלות, אני אחיה לבד. אני לא אחיה בחיים יותר עם גבר, נוור".

תסבירי.

"אם הגורל מעניש אותי וקורה משהו לבן זוגי האהוב, אני בחיים לא חיה יותר עם גבר אחר. אין לי שום עניין יותר באהבה, קרבה או אינטימיות. שום עניין במין. אחיה כא-מינית. כבר לא כיף לי עם גברים. יש נשים בגילי שזה מאוד מעניין אותן, אני אדישה לגמרי. אני נכנסת למקומות, פוגשת גברים, מדברת עם גברים, שום ניצוץ יותר, כלום. שום זץ של פלרטוט, כלום. כמו טפט בחנות טפטים. יש נשים בגילי, זקנות, שמתחתנות שוב ושוב עם גברים זקנים עם תחתונים רופסים וגרביים, לא מבינה את זה. גם אם אשאר לבד, גם אם לא תהיה לי נפש חיה והמיטה שלי תהיה קרה בלילה, והכלבים ייללו, וכל החברות שלי יתחתנו מחדש, נוור ייכנס גבר למיטה שלי. בטח שלא גבר מעל גיל 30".

נו, הנה נפתחה לה אופציה.

"גברים שמוצאים חן בעיניי, אין להם אינטרס בי. אין להם עניין".

על מה את מדברת, את אחת הנשים היפות בתל אביב. ובכלל, גברים צעירים מתים על נשים בשלות.

"לא צעירים שמוצאים חן בעיניי. אני לא מדברת על כל מיני ווירדואים וקוקואים שמתים להזדיין עם אישה מבוגרת פעם אחת. אני מדברת איתך על זוגיות. ולהכניס קשיש מבחיל למיטה שלי לא יקרה, זה מזעזע.

"אין לי שום עניין מיני באדם מבוגר. אני יכולה להיות עם יזהר ולשכב עם יזהר בגלל שהתבגרתי איתו. אני מסתכלת עליו ואני רואה את הבחור שפגשתי. אנחנו מתבגרים אחד ליד השני. אני לא יכולה להעלות בדעתי לפגוש אדם מבוגר, לא כזה שאני מכירה 30 שנה, ולגעת בו באצבע, במקל. אני מוקסמת מיופי, זה מה שמרגש אותי".

יופי זה רק יופי. גם אליו מתרגלים. בטח בגיל 50, לא?

"אני עדיין מרגישה יפה ומהממת. אני לובשת תמיד בגדים נורא יפים, דואגת לטפח את עצמי. כשהייתי צעירה, לא היה לי כיף. הייתי אדם מאוד סובל. הייתי יפה ונחשקת וכל כך לא ניצלתי את זה. זה השפיל אותי לנצל את זה. דגלתי בקונספט המטומטם שלא ראוי ליהנות מהמראה שלי.

"כשאת בת 22 ויפה זה סוג של קיום, הוויה בפני עצמה. לא לוקחים אותך ברצינות. אנחנו יודעים איך החברה מתייחסת לנשים צעירות ויפות. יכולתי ליהנות מזה הרבה יותר, אבל הייתי מטומטמת. זה השפיל והטריד אותי. ואת יודעת מה, בזמן אמת הרגשתי מכוערת. גם היום אני לא צריכה שאצא החוצה וכל הרחוב ייפול ממני. וכשנפלו ממני, זה דיכא אותי, שנאתי כל רגע. בקיצור, אין לי טיפונת דאגה לגבי היעלמות היופי".

שנים הלכת עם טענות קשות על אמך. ארבע שנים למותה, הדברים התרככו?

"היא מתה, זה כבר מים מתחת לגשר. נשארה רק האהבה המטורפת שיש לי אליה. גם היה כזה תיקון בינינו. היא גידלה לי את הילד, הייתה איתי, קנתה לי בית, את הסטודיו הזה. היא הייתה גאה שהיא, העולה החדשה, אספה פרוטה לפרוטה וקנתה לי בית. כשהיא מתה חוויתי אבל כבד. הלכתי לרופא כי נכנסתי ממש לדיכאון. עד היום אני כל לילה חולמת עליה וכל יום חושבת עליה ומתגעגעת. היא חסרה לי. אני אוכלת משהו טעים וחושבת על זה שהיינו נהנות לאכול אותו ביחד, גם טעים וגם דיאטטי".

במבט לאחור, את לא מצטערת שלא עשית עוד ילד?

"כשעילי היה בן 4 היה לי מצב רוח נורא טוב ואמרתי ליזהר בוא ננסה לעשות עוד ילד. ניסינו ולא נכנסתי להריון, אז ויתרתי. בסופו של דבר גם הספיק לי. היה לי מאוד קשה לגדל אותו. לא ידעתי מה לעשות עם ילד כזה קטן. יש אמהות שנורא כיף להן, אני לא יכולתי לשאת את זה, נגנבתי. לא ידעתי איפה לשים את עצמי, איך יעברו השעות. היום רק התחיל, הוא שוכב על השמיכה על הרצפה, אני יושבת וסופרת עוד ארבע שעות, עוד שלוש שעות, שיעבור הזמן, שיעבור".

ההווה כיקום מקביל

קמחי כמעט ולא קוראת עיתונים. שאלותיי על ענייני אקטואליה נענות ב'ספרי לי על זה'. "מה את רוצה שאקרא 'ידיעות'? 'ynet'? 'ישראל היום'?", היא משתהה. "אני לא קוראת את זה. זה עולם מקביל. זה לא חלק מהחיים שלי. זה עולם של ריאליטי. אני מציצה בזה לפעמים וזה יקום מקביל. הדעת לא סובלת עיתונות כזו, זה סוג של פיגור. זה משוגע ומטופש ומרושע וריק ומכוער וצעקני. זה מעבר לקיום שלי, ההוויה הזו. כאילו הם ואני זה שתי ארצות שונות. אני לא מכירה את זה וזה לא קשור בכלום לעולם שלי".

בזה הרגע יצאת אשכנזייה פריבילגית.

"נכון, אני פמיניסטית, אשכנזייה, שבעה, והם לא רוצים לשמוע ממני, לא רוצים לדעת ממני. אנשי המאבק המזרחי לא רוצים שאתמוך בהם ולא שאעזור לנשים בשכונות ולא רוצים בכלל שאהיה קיימת, אבל אני קיימת. תשמעי, אני בעדם. צריכה להיות אפליה מתקנת מפה עד הודעה חדשה. הם צודקים וזכותם. אני לא נפגעת מהם. הם קמים עכשיו ללחום מלחמה שהם לא לחמו עד עכשיו, או לחמו אותה בסוג של רפיון. שישנאו אותי גם, זה בסדר".

מהגרת משכונת צור שלום בקריות זה לא בדיוק אליטה.

"גדלתי בשיכונים של צור שלום ומאוד סבלתי מילדים מזרחיים שהיו מרביצים ומתעללים בי, שונאים אותי כי אני רוסייה והם מזרחיים, בעלי המקום. אבל עדיין ידי הייתה על העליונה. לילדים האלה לא היו את הכלים שלי, לא היו להם את היכולות שלי. אני למדתי איתם בצריפים, בעולב, אבל באתי מבית אחר לגמרי. הם יכלו להתעמר בי עד מחר, אבל לא הייתה להם אלפית מהכלים שהיו לי, באתי מבית עם קירות מכוסים ספרים. אם היית זורקת אותי באמצע המדבר הייתי מסתדרת. היית זורקת אותי בניו יורק, לונדון, איפה שאת רוצה, הייתי נהיית רופאה, סופרת ועורכת דין. מה שזה לא יהיה. זה היה רק עניין של זמן שאגיע לאן שאגיע".

וככזו, יש לך מנדט להגיד משהו על הפליטים?

"אני בעדם. איזו אופציה אחרת יש? מתייחסים אליהם מזעזע. הם לא מהגרי עבודה, ולא שום דבר. כולם פליטים. זה שישראל ארץ גזענית, החולי הזה מתחיל הרבה לפני שבאו לפה פליטים. ארץ שמקבלת רק מהגרים יהודים, אין דבר כזה בעולם כולו. זכותם להיות פה וחייבים איכשהו לאפשר להם את זה".

תושבי דרום תל אביב יגידו שקל לך מאוד לדבר בשכונתך המוגנת.

"תושבי דרום תל אביב מבקשים שיפזרו את הפליטים בשכונות שונות בעיר, מה הם? כיסאות הנוח של חולדאי? הפליטים חיים במקומות שהם יכולים להרשות לעצמם. השכונות הלבנות המבוססות מגנות על עצמן בין השאר בזה שהן יקרות. צריך לחפש פתרונות. אני קוראת ברשתות על כל מיני פתרונות יצירתיים שאנשים מציעים. אני לא אפלוט עכשיו פתרון כזה או אחר".

היית בהפגנה כבת ברית?

"לא. הם לא צריכים אותי. גם המחאה הפמיניסטית המזרחית לא רוצה שאבוא להפגנות שלה. שלא אצא פטרונית. בכלל, הפחד לצאת פטרוני הפך לכל כך חזק שאנשים מפחדים להוציא את האף מהבית ולעזור לאנשים. את רוצה לעזור, את מתה מפחד, תיכף יירקו עלייך, ימעכו אותך בעקב, את רוצה לתמוך אבל לא, אסור. אות*ך הכי שונאים. את הכי גרועה. מילא ההגמוניה הגברית, מילא הגנרל האשכנזי שבשלטון, הגברים הלבנים. אבל את, הפמיניסטית, המהגרת, את הכי גרועה. את האשפה של האשפה, המיץ של הזבל, אל תתקרבי. תעמדי מרחוק, תסתכלי ותסתמי את הפה.

"אני מהגרת, גדלתי בעוני, בשכונה איומה, בישוב מזעזע שכל מי שיכול עזב, ועכשיו נשארו שם רק אתיופים. היה שם רק עוני וכיעור. אבל זה לא מעניין אף אחד איך גדלתי. מבחינת המאבק המזרחי, אני חלק מההגמוניה האשכנזית".