פני הכישלון: פרופ' שלמה מור-יוסף יצר גירעון של 1.3 מיליארד שקל בהדסה; היום הוא עומד בראש המוסד לביטוח לאומי ומקבל מהמדינה 135 א' ש' בחודש

איך זה שאף אחד לא מדבר על האיש שהביא את הדסה לפשיטת רגל - ועוד קיבל ג'וב חשוב למדי ממשה כחלון? ■ דעה / אדריאן פילוט

סיפור קריסתו של בית-החולים הדסה מקומם ומרגיז. החל באחיות שעושות לילות כימים למען החולים, וטרם קיבלו את שכרן, וכלה במאות-מיליוני שקלים שיצאו מהקופה הציבורית וניתנו לבית-החולים הכושל, כך שהם לא יועדו למקומות חשובים אחרים.

קריסת הדסה נבעה מכשל ניהולי עמוק. כעת עולים על פני השטח "הסיפורים האמיתיים" שעומדים מאחורי הקריסה: מנהל צוות ניקיון עם שכר של 19 אלף שקל; רופא בכיר שבשנה האחרונה הרוויח רק בגין השר''פ (שירות-רפואה-פרטי) כ-7 מיליון שקל (וסביר שיש עוד שני רופאים שהרוויחו אף יותר), והבניין החדש שדומה יותר לאגף חדש של מוזיאון מאשר לבית-חולים.

חשוב להבין: הנהלת הדסה יצרה גירעון של 1.3 מיליארד שקל! המספר הזה קרוב יותר לגירעון של מדינה, לא של בית-חולים. לכן, זה גם מעניין איך למרות הכשל הניהולי העמוק, שהוא בבחינת טרגדיה לרבים, יש בכיר אחד שהצליח באופן לא ברור להתחמק מהזרקור ומהביקורת הציבורית: פרופ' שלמה מור-יוסף, שניהל את הדסה עד לא מכבר במשך עשור בשנים 2001 עד 2011. פרופ' מור-יוסף הוא אדם סימפטי ונחמד, שמתבטא היטב. הוא נחקק בזיכרון הקולקטיבי, כאיש שהכיר לאומה את המושג "נשימה עצמונית". ועל כך מגיעה לו ברכה.

שיהיה ברור: כעיקרון, אני נגד הטלת אחריות אישית ברגע שמערכות קורסות, אבל במקרה הזה יש בעיה, ומור-יוסף חייב לחזור מיד לתמונה: הפרופסור לרפואה שגם הוא קשור לקריסת הדסה, מכהן היום בתפקיד הרם של מנכ''ל הביטוח הלאומי. ומי שמינה אותו לתפקיד היה שר הרווחה דאז, משה כחלון, נדרש לתת את ההסברים - מדוע מינה דווקא את מור-יוסף לניהול המוסד הענק.

בית-החולים הדסה שהיה בניהולו תקופה משמעותית, הוא אחד החשובים והידועים מבין עשרות בתי-החולים בארץ, שטיפל באנשים חולים; המוסד לביטוח לאומי ממונה על הרבה יותר - על הרקמה הרגישה ביותר של כלל מערכת הרווחה של מדינת ישראל, שנמצאת כבר שנים במשבר. לתת את המושכות של מוסד ממשלתי כל-כך חשוב, שמחלק 75 מיליארד שקל בשנה ומסובך עם סוגיות אקטואריות מורכבות - זה דבר שאומר דרשני.

אז נכון שההונאה של מיידוף עלתה לבית-חולים הדסה כ-90 מיליון דולר (באמצעות נשות הדסה, הבעלים של בית-החולים שהשקיעו אצלו את הכסף), אבל זה היה ב-2008, וזה מסביר רק חלק מהסיפור. ייתכן כי קריסת הדסה קשורה יותר לכך ש-1.2 מיליארד שקל מתוך ה-1.4 מיליארד שקל שהיו אמורים להיכנס להדסה בגין השר''פ, הלכו לידיים הפרטיות של הקולגות של מור-יוסף, הרופאים, ורק 200 מיליון שקל יועדו לבית-החולים. מי שניהל את הדסה בעשור של עד לפני שנתיים, קשור לקריסה, והוא צריך לתת את הדין על כך.

קריסה של הביטוח הלאומי תעלה לנו פי 10

אם הקריסה של הדסה תעלה לנו, הציבור, כמיליארד שקל, הקריסה של הביטוח הלאומי תעלה לנו פי 10 במקרה הטוב. יתרה מזו, על אף שמור-יוסף ניהל את הדסה עד לאחרונה, רוב הציבור כבר שכח, כשנתיים בלבד מאז עזיבתו, שהוא "קשור" להדסה. במקרה של הביטוח הלאומי, הכשלונות הניהוליים מתגלים שם בפיגור הרבה יותר גדול, כך שייתכן כי הציבור יגלה את הכשלונות של מור-יוסף כאשר הוא כבר לא יהיה שם.

אם מור-יוסף היה מתמנה למנכ"ל של חברה פרטית, לא היינו נדרשים לסוגיה, שכן, בעלי המניות בחברה היו יכולים לנקוט צעדים להדחתו אם הם היו חושבים שמור-יוסף לא ראוי לנהל אפילו חנות מכולת. אך הבעיה היא, שאם הדסה הוא בבחינת "TOO BIG TO FALL", הביטוח הלאומי הוא הכי "TOO BIG TO FALL", ומור-יוסף יכול להמשיך להתגלח על-חשבון הציבור.

לכן, בדיקת הנעשה שם על-ידי כמה צוותים של משרד מבקר המדינה היא דבר מתחייב ומתבקש, ויפה שעה קודם. אזרחי ישראל, אשר הממשלה הולכת להכניס להם את היד עמוק לכיסם, זכאים לדעת איך קרה שפאר הרפואה הישראלית קרס באופן חמור כל-כך.

מבקר המדינה יוסף שפירא, הנה כמה שאלות שכדאי לשאול בהקשר הזה: מהי "תרומתה" של יוזמת השר''פ, שמור-יוסף היה בין תומכיה הנלהבים ביותר, לקריסת הדסה? כמה כסף מהשר''פ עבר לרופאים וכמה לקופת בית-החולים ולטובת החולים "הרגילים"? האם היה נכון למנות למנהל הביטוח הלאומי אדם שאינו איש כספים ובעצם גם לא איש ניהול?

אנחנו הציבור, המשלם על מחדלים של אחרים, רשאים "להפריע" למור-יוסף עם שאלות קשות סביב קריסת הדסה מסיבה פשוטה, אבל חשובה מאוד: הציבור גם משלם לו 60 אלף שקל לחודש על "ניהול" הביטוח הלאומי, ובעיקר, כי הוא עדיין מקבל 75 אלף שקל מהדסה, עד סוף חייו.

ויש עוד סיבה קטנה: מור-יוסף הודה בראיון עיתונאי לפני כמה שנים, כי יש לו שאיפות פוליטיות. כן, אחרי הדסה והביטוח הלאומי, מור-יוסף רוצה גם לרוץ לכנסת ואולי גם לממשלה. כדאי שהציבור יידע את זה.