"השאלה 'קובי מידן, לאן הוא נעלם?' היא מחיר שאני מוכן לשלם עד סוף חיי"

שקובי מידן חזר לטלוויזיה אחרי חמש שנים של היעדרות מהמסך, כדי להגיש את "חוצה ישראל" בחינוכית, הוא הציב בקשה אחת. "אמרתי להם שאני רוצה לנהל דיונים ולקבל פידבקים ואני מבטיח להתחשב בהם, אבל רק דבר אחד אני לא רוצה לדעת - רייטינג. לא רוצה לדעת. אם אדע, לא אוכל להתעלם. זה ישפיע עליי. מאז ועד היום, אין לי מושג מה הרייטינג של התוכנית. ואל תגלה לי, כי אני בטוח שהחדשות יהיו רעות. כשהתוצאות יהיו כל כך רעות עד שהם יגידו שהם לא עומדים בזה - אז אני אלך. אבל להגיד לי ללכת פעם אחת, עדיף מלהגיד לי ללכת כל שבוע".

בחייו המקצועיים אמרו לקובי מידן לא אחת ללכת, ולא פעם הלך מבחירה. עד שלבסוף מצא את עצמו בדיוק במקום שבו חשק תמיד, המקום "המדויק", הוא קורא לזה שוב ושוב במהלך הריאיון. רחוק מהשיא החם והמבעבע של הצפייה וההאזנה הציבורית. מידן, 56, עד לפני כמעט עשור איש פריים טיים מבוקש ונכון, מראיין היום בחסות החשיכה בתוכנית "אנשים בלילה" בגלי צה"ל ובבמה הצנועה של הטלוויזיה החינוכית ב"חוצה ישראל". נפגש עם יוצרים והוגי דעות, מדענים ואנשי רוח, ופשוט שואל. בניגוד לשואלים אחרים היום, הוא גם מקשיב לתשובות.

היה שם תהליך של התבגרות, הוא מספר. חדוות חקר הספרות, התרגום והכתיבה שבהם הוא עוסק, שהגיעו בשלהי העשור הרביעי של חייו, וכמובן המשפחה שנוצרה לו באותה תקופה. כל אלה צמצמו את החשק שלו לעשות טלוויזיה שהוא לא באמת רוצה לעשות. אבל מעבר לתהליך, היה גם רגע. הפרידה מתוכנית הבוקר של ערוץ 10, ב-2006.

"הייתי מאוד אמביוולנטי לגבי המשך העבודה שם", הוא מספר, "תהיתי אם זה המקום הנכון לי, וכל הזמן תהיתי אם אני צריך לעזוב או לא, ואז הם החליטו שאני צריך לעזוב. חשתי הקלה".

מה הפריע לך בעשייה הזו אז?

"קודם כול, לא הייתי צריך לעסוק באקטואליה בשלב ההוא של חיי. אני מראיין פוליטי מאוד קטן, איש אקטואליה לא מצטיין. מעבר לזה, בשעה השנייה והשלישית שם, זה פשוט לא הייתי אני. לזייף מצב רוח טוב תוך כדי שאני טועם סברינה. זה לא אני. שיקרתי. הרגשתי שאני לא עושה עבודה טובה, ולמרות זאת נאחזתי. כמו בפרידה - אתה פגוע כשזורקים אותך, למרות שגם אתה רצית לעזוב. זה מעליב".

אז מה בכל זאת גרם לך לצאת לחלוטין מהמשחק?

"זה רגע שאי אפשר לנתק אותו מכל התהליך - גם הכלכלי, גם הביוגרפי שלי וגם הנפשי. שאלתי את עצמי, האם בשביל איכות החיים שלי, אני צריך את החוזה לעונה הבאה? והחלטתי שממש-ממש לא. שם זה הבשיל. שם עשיתי החלטה שאני לא חוזר לטלוויזיה אלא אם זה משהו שממש בא לי לעשות. לא 'כי צריך להיות בטלוויזיה' ולא 'כי צריך להתפרנס'. ובאמת לא חזרתי עד ל'חוצה ישראל'".

לתחנה הצבאית הוא מגיע שלושה לילות בשבוע כדי לשדר - בחי - את התוכנית, ו"חוצה ישראל" מצטלמת פעם בשלושה שבועות ליום צילום אינטנסיבי. מעבר לעשייתו התקשורתית, מידן מרכז את מגמת הרדיו בבית הספר לעיתונות "כותרת" באוניברסיטה, מרצה ומנחה, ונחשב לאחד מקרייני הפרסומות המבוקשים והיקרים בישראל. כמו כן, בכל רגע נתון הוא מצוי בעיצומו של פרויקט ספרותי כלשהו. "רוב הפרויקטים לא מיועדים לפרסום אלא לנשמה. למשל, תרגומים שאני יודע שלא ייצאו לעולם. בעיקר שירה, למעני", הוא מודה. "כרגע אני מתרגם שירה עברית לאנגלית. מאלתרמן דרך אורי צבי גרינברג, עבור למאיר ויזלטיר וכלה ביצחק לאור".

תרגום, בניגוד לכתיבה, זה הרבה פחות בודד. זה ללוות יוצר.

"במידה מסוימת אני משתדל לבטל את עצמי. אני יודע שזה לא אפשרי לגמרי. אבל אין דבר יותר עצוב שמתרגם מתרגם שני יוצרים שנקראים אותו דבר. אז אתה מבין שמשהו בתיווך שם פגום. יש בפעולה הזאת משהו שדומה לפעולת הריאיון והוא שאני באמת מציג את עצמי בעולם על ידי אפשור של הזולת".

ואיפה אתה בכל זה?

"אני לא מוחק את עצמי, זה 'הדבר שלי'. למה? אלוהים יודע, או פרויד. לפעמים אני נוהג לחשוב על עצמי כעל מתווך. אדם פותח רדיו ב-11:00 בלילה, הוא שומע שיחה עם איש מצוין על נושא שגם מרחיב את הדעת והידע. אני מחפש מפגש. תחשוב שאתה הולך ברחוב ומציץ דרך חלונות הבתים, נראה לך שהחיים של האנשים טובים, אתה רוצה להיות שם, להיות הם. אני הולך ברחוב ואני פשוט רוצה לבקר בחלונות האלה. והחיים שלי כל כך עשירים".

היו שנים שהריאיונות היו חיפוש?

"לא חיפוש מושכל, אבל היו שנים שהחסר המורגש היה כזה שגרם לי לחפש. הרי אתה מראיין אנשים שראוי לראיין אותם. אתה פוגש אותם בצד העושה, היודע, המחליט, היוצר. אם אתה לא שלם עם עצמך, אם יש לך חוסר ביטחון עצמי או הרבה שאלות על עצמך, אתה כל הזמן מגרד את הפצע הזה. אז במובן הזה היו שנים שהייתי פחות שלם עם עצמי, שזה היה סוג של מפגש מתמיד עם החסר שלי".

ודאי היה מתסכל לראיין יום-יום את האנשים שהלוואי והיית הם.

"כן. יכול להיות. בייחוד כמובן שאתה פוגש בן אדם שהעשייה שלו, המצוינות שלו, האיכויות שלו נופלות על משבצות שאתה משתוקק אליהן, או מרגיש פגום בהן. זו בהחלט עבודה לא מומלצת למי שנוטה לקנאה, או להלקאה עצמית".

היו תקופות של קנאה והלקאה עצמית?

"קנאה לא, אבל הלקאה עצמית ברור. אבל הזמן נוטל את הצבע מהשיער ומעמיק דברים אחרים. אני כמו האיש שנפל ממגדל שלום ואמר בקומה 17 'בינתיים, הכול בסדר'. בינתיים זה הולך ומשתפר כל הזמן".

הילדים של חורף 93'

אם תעצרו ברחוב את קובי מידן ותספרו לו ש"גדלתם עליו", הוא מיד ידע להעריך שאתם בני 33-34. בני הגיל הזה זוכרים את פריצתו לטלוויזיה, חמוש בקוקו אופנתי, בתוכנית הקיץ המיתולוגית "רואים 6/6". מידן היה אז משוחרר טרי מהצבא, אחרי כוכבות מהירה בגלי צה"ל. עם הקמת הערוץ השני, הוא היה בן לדור האלמותי של התחנה הצבאית שגויס על ידי הזכייניות להוביל את העידן התקשורתי החדש, ובמידה רבה עיצב אותו. באותה נשימה אפשר לנקוב בשמותיהם של אברי גלעד, ארז טל, אילנה דיין ומרב מיכאלי.

"זו פריבילגיה להיות שם בגיל הזה, לקבל את הכוח הזה, את השפע הכלכלי הזה. האם זה בלבל חלק מהאנשים? כן. אני זוכר את הרגע שבו שמעתי שקשת זכתה. הייתי באמבטיה עם כוסית וודקה, והרדיו היה פתוח כי ידעתי שידווחו על תוצאות המכרז לערוץ 2. כששמעתי את זה, הרמתי כוסית עם עצמי וידעתי שהשתנו חיי. וזה אכן נכון מכל הבחינות. אנחנו הילדים של חורף 93'".

מידן אמור היה להגיש בקשת תוכנית בוקר יחד עם גאולה אבן, אך אילוצים תקציביים ביטלו את הרעיון. מידן ביקש מהמנכ"ל אלכס גלעדי לעזוב, אך הוא שכנע אותו להמתין בסבלנות. "עברו חודשיים ושלושה ולא הייתי באוויר. קניתי בית. ואז אלכס קרא לי לשיחה ואמר - 'שמע, אין לי'. אמרתי לו, 'אבל קניתי בית'. ולזכותו הגדולה הוא אמר, 'צודק, כל זמן שאתה כאן, לא תהיה לך שום בעיה'. לכן היו כמה וכמה חודשים, שהקשר היחיד שלי עם המקום היה ללכת בתאריך ההוא בחודש ולקחת צ'ק נאה".

כך נהנה מידן במשך תקופה מימיו הנהנתניים והאבסורדיים של הערוץ השני, עד שאילוצי הרגולציה הביאו את קשת ליצור את תוכנית השיח הלילית "משמרת לילה". "תשב ותדבר עם מישהו, זה יכול להיות נחמד", אמר גלעדי למידן, שצלל בשמחה למשבצת של ליל שבת בחצות.

התוכנית הפכה במהרה ל"דבר הנכון לראות" בקרב הברנז'ה התל אביבית, והחלה לקבע את מעמדו של מידן כמראיין האולטימטיבי והאלטרנטיבי. בהמשך תוותר עליו קשת והוא יעבור לטלעד, שבה, לדבריו, "היו הרבה פחות רגעים של קושי להביט במראה". שם הגיש בין היתר את "פגישה לילית", עד שתם חלקה של הזכיינית בערוץ 2. "מאז הערוץ הידרדר מאוד", הוא אומר.

עבודת ההכנה לראיונות, שאותם ערך במשך שנים, ערבלה אותו בתוך פרדוקס. ככל שהתכונן יותר מראש ולמד על האדם טרם המפגש ביניהם, חש שהוא מגיע לשיחה הגורלית - הריאיון - במצב צבירה סקרני פחות. "ככל שאתה יותר טוב או רציני בעבודתך, אתה יותר שקרן".

אם כך שבוע אינטנסיבי, שבו אתה מראיין חמישה אנשים, קל יותר מהכנה לריאיון אחד בשבוע.

"בטח. זה היה מוגזם, הייתי מגיע אפוי מדי. לכן את המובן מאליו לא הייתי שואל לפעמים. זו הייתה תקופה יפה, אבל זו הייתה מלחמה, כי באתי כל שבוע 'להציל את המולדת'. היומיומיות הזו עדיפה. זה פחות חגיגי. פחות 'שעת גדולות'. פעם חבר אמר לי, 'אתה לא טוב בסמול טוק'. רק בדרמות. יש בזה משהו נכון. היומיומיות מוכיחה לי שיש ערך עצום בסמול טוק. היום, בגלל תוכנית הרדיו, אני מראיין הרבה יותר טוב מאשר לפני שהתחלתי לעשות אותה".

זה הניסיון?

"אתה נהיה הרבה יותר מדויק, ויכול להרשות לעצמך להיות יותר מדויק, כי היית לא מדויק בעבר. אולי גם הרווחת כסף כשהיית לא מדויק, אבל אתה יכול להרשות לעצמך. הבנתי עם השנים שיש טקטיקות בתחום הזה. טקטיקה אחת היא 'לערבב', וטקטיקה אחרת היא 'להפריד'. כלומר, כשעשיתי את הריאליטי 'דרוש מנהיג', זה היה לשחק בחוקים המקובלים, אבל לעסוק ב'עשייה חברתית'. עשיתי תוכנית פריים עם אברי (גלעד - ל"א), 'אברהם ויעקב', ושם הסכמתי לעשות מעשים טובים, אבל אנסה לא להיות מדויק ולא להיות משתמשן. אני אעשה פריים - אבל 'פריים נקי'".

זה הערבוב, אבל בסוף בחרת להפריד.

"בסוף יש נוסחה של דיוק מול עוצמה. כסף נגזר מעוצמה. ככל שיש לך פחות עוצמה, אתה יכול להיות יותר מדויק, וככל שאתה רוצה יותר עוצמה אתה פחות יכול להיות מדויק. עם השנים הגעתי בדרך לא דרך, להבנה שהדרך שלי היא להפריד. ומאז חיי השתפרו מאוד".

אז אתה מסרב להצעות לשוב מהשוליים למרכז הבמה?

"אף אחד לא ירצה אותי במרכז. מפליא אפילו שהיה זמן שרצו. זה סבבה, וזה טוב. ירצו אותי בצדדים, והצדדים הם מקום מעולה. היום אני לא ארצה ללכת למרכז לשלם את המחירים האלה".

ואין געגוע לעוצמה?

"לא. אולי יש געגוע לקצת יותר עוצמה, אבל לא לעוצמה. זה בעיקר קורה אחרי דברים טובים שיוצאים. היו בזמן האחרון כמה תוכניות נהדרות, כמו עם נתן זך למשל, וחסרה לי יותר תהודה".

אמרתי שאני הולך לראיין את קובי מידן ואנשים אמרו...

"'איפה הוא היום'? 'לאן הוא נעלם?'. זה חלק מהמחיר שאני משלם ואני משלם בשמחה רבה, ומוכן להמשיך מעכשיו עד סוף חיי לשלם אותו".

אך מידן לא הרים ידיים לחלוטין. באחרונה, בעצתו, שונתה תפאורת "חוצה ישראל" והפכה לשחורה לחלוטין, כשרק מידן ומרואיינו מוארים. אין כל חשש שמידן ייעלם אף הוא באפלה ויותיר את הבמה לאורח. "אני לא איזה קדוש שעומד על עמוד במדבר ולא פרשתי לגליל לשוחח עם פילוסופים. אני רוצה להגיע לאנשים. זה הכול שאלה של מחיר. אז יכול להיות שעוד אגיע למסקנה ש-11:00 בלילה זה נידח מדי, ואנסה לעבור לשבת בצהריים ברדיו. אבל לא אלך לתוכנית אקטואליה בבוקר. אני עדיין איש תקשורת, אם לא הייתי, לא היו באים אליי".

המרחק בין בני דורך כמו אברי או ארז, ובין מי שאתה היום מעניין. יכולת להיות הם.

"לא יכולתי להיות. לא לאורך זמן. זו לא בחירה. העובדה שתקופה מסוימת הייתי בפריים או הייתי יותר במרכז, היא שמפתיעה אותי בדיעבד. כי זה לא אני ואין לי הכישורים. מה שאברי עושה זו קריירה שיש לי הרבה הערכה אליה, כי הקונפליקט שלו, הוא קונפליקט אמתי - בין מי זה אברי ומה היא הטלוויזיה. כשב'ארץ נהדרת' מזהים את הפרופיל הזה, הם עושים מה שהם צריכים לעשות ובצדק מבחינתם והכול בסדר. אבל בשבילי עדיף הקונפליקט של אברי, כולל מקומות של סתירה שהוא מביא אותם אליהם מאשר להיות ללא קונפליקט".

נראה לך שטוב לו לאברי במקום הזה, כשמצד אחד יש לו ביקורת על המדיום ומצד שני הוא אוכל מידו?

"כן. היום הוא במקום מצוין, הרבה שנים הוא לא היה. יש לי מחלוקת אתו לגבי חלק מהעמדות שהוא מביע. הוא משתנה. הוא איש בתנועה כל הזמן, אבל יש לי המון כבוד לדרך שהוא עושה".

אין יותר צל

היית עושה היום תוכנית כמו "דרוש מנהיג"?

"ממש לא. לא הייתי חושב על זה בכלל. אני לא אעשה שום דבר שמריח מריאליטי. במלחמה התרבותית שבסופו של דבר מתנהלת פה, אני רוצה לחשוב שאני במחנה היריב".

מלחמת תרבות?

"כן, יש מלחמת תרבות. אתה יודע מה, אפילו אין כבר מלחמה. אנחנו הרעים. אבל המצב התרבותי של איך ועל מה מדברים, טווח הקשב, העומק, הם במצב די מזעזע. ולכן זאת אחת הסיבות למשל שיש לנו חיי תרבות מבעבעים. בדיוק מאותה סיבה שבגוש המזרחי ועוד לפני שנפלה החומה, הייתה אמנות מאוד מעניינת כי היה לה הקונטרה. היום יש לאמנים פה - לאמנים הפלסטיים, ליוצרי הספרות - קונטרה והיא הדיקטטורה, או המונרכיה, של שטיחות הדעת".

וזה בא לידי ביטוי בריאליטי?

"זה רק אחד הביטויים של זה. נסה לפתוח את אחד מערוצי הברודקאסט, אתה יכול לשרוד שם יותר מעשר דקות? המצב הוא שאחוזים ניכרים מהעם, ערב ערב, עסוקים בהסחת דעת. אז הם יכולים להגיד אנחנו עושים את הריאליטי כדי לעשות את 'פלפלים צהובים', ואולי הם יצדקו. יכולים גם לטעון כנגדי שיש כל כך הרבה אפשרויות, מי אמר שצריך לפתוח ברודקאסט".

מה, אתה חושש להסתבך איתם?

"ממש לא. יש לי חשש להיכנס למקום שאני לא לגמרי שלם אתו. אין לי שום בעיה לא עם קשת ולא עם רשת ולא עם 'ידיעות' ולא מפחד או תלוי באף אחד. אני רוצה להיות מדויק. הדיוק שלי הוא לא להגיד 'הכול חרא', זה לא הטון שלי. אני לא יכול היום לראות ערוצי ברודקאסט, מצד שני אני מתפרנס מהערוצים האלה. אם הייתי תלוי בהם באמת, הייתי מפחד. אני פחדן.

"רמת השיח מתדרדרת, טווח הקשב מתקצר. זו לא רק התקשרות, זה גם המקום של המסכים ושל הטלפונים. יש התרדדות. נדמה לי שככל שאתה הולך יותר לאמצע, ככל שאתה הולך ל'7 ימים' או לפריים טיים אתה רואה את זה באופן כמעט טבעי".

מידן מדבר על תופעת ה"הדחה" המוכרת מתוכניות הריאליטי, כתופעה חברתית רחבה. "עומד בן אדם והוא צריך שעכשיו תאהב אותו, עכשיו! עכשיו שיעלה המסך! עכשיו שהשופט יעשה תנועה, עכשיו שיסמסו. עכשיו, עכשיו, עכשיו. לכן השירה שלו - מבחירת השיר ועד לבנייתו - היא כדי שתאהב אותו עכשיו. ואיך תאהב אותו עכשיו? על ידי זה שהוא יעשה לך את מופע שיא הרגש. זה יתחיל שקט ובאיזשהו מקום הוא לא יוכל להדחיק את זה יותר וזה ישדר אותנטיות של געש רגשי, ואז תצביע בשבילו.

"אין יותר הסתרות, אין פרטיות, אין את כוחו של הסוד, שהוא דבר נורא חשוב בתרבות, כמו כוחם של איפוק, של ניתוק, של עידון. ועכשיו תראה איך זה מתקשר לשינוי במצב הפרטיות. כשאתה בא היום ומדבר על פרטיות ואינטימיות, אתה פשוט טמבל. כי אתה כמו מין נציג העולם הישן. אני מודע לטמבליות שלי. אחד הדברים המרכזיים בתרבות התקשורתית של היום, זה זילות של רגש. זה סימולציה של רגש. ואז אין צל, הכול שחור לבן, הכול אור או חושך. אין את גוני הביניים שהם דבר הכרחי לתרבות. זה מצער בעיניי ודי ברור שזה מסוכן".

איך בתוך כל זה אתה מצליח ליישב את הקונפליקט בין להיות מעמיק והוגן ובין להיות סנסציוני ולמשוך את מאזיני עידן הריאליטי?

"בדרך כלל אני מראיין סופר לקראת או עם יציאת ספרו. הנחת העבודה שהצופים והמאזינים לא קראו את הספר. אין דבר יותר משעמם, מאשר לשמוע שיחות על דמויות בספר שלא קראת או טקטיקות ספרותיות. איך אתה פותר את זה? יש טקטיקה של '7 ימים', כשם גנרי. לחפש מה יכול לעניין את הקוראים, או במילים אחרות, 'הוצאת ספר - האם נאנסת?'".

זה לגיטימי?

"זה עניין של מינונים. כל השאלה היא ב'איך'. ושם אני מרגיש שברבות השנים והעוצמה בהרבה מקומות בתקשורת שלנו, ובגלל העייפות, זה נהיה אוטומטי - זה מתחיל משם וזה מה שמעניין. אפשר לקחת תמות מהספר ולנסות לחפש אותן בחיי הסופרים. וחלק מהם בזים גם לזה. אתה יכול לשבת עם אנשים כמו מיטב סופרינו והם יגידו לך 'גם אתה ברוטוס?'".

זו גם אחת הסיבות שאתה פחות קורא עיתונים, פחות צורך את התקשורת הממוסדת?

"כן. אני לא רואה שום צורך לקרוא את העיתונים המרכזיים, אפילו לא לדפדף. אי אפשר להכניס את כולם לאותו סל, אבל מה שבעיקר מפריע לי בעיתונות המודפסת זו העובדה שהעמוד הראשון הוא שיקוף של מפת האינטרסים של העיתונים, וזה בעיניי דוחה. 'כן ביבי, לא ביבי', המיפוי של את מי נקדם ואת מי נוריד. כל עיתון בעצם, לרבות 'ידיעות', 'מעריב', 'ישראל היום', במידה הרבה יותר פחותה 'הארץ', כל עמוד ראשון שאתה פותח הוא השתקפות אינטרסים. אתה לא מאמין לעיתון. המצב עכשיו תקשורתית דוחה אותי פיזית. דוחה את העיתון מכף ידי".

ובתוך כל זה, אומר מידן בדרכו, נוצר לו תפקיד חשוב והוא לשמר שיח אחר בתוך התרבות התקשורתית שהשתרשה פה. "כנראה, אני צריך לייחס לעצמי תפקיד כדי להרגיש ראוי", הוא מחייך ולא במבוכה, "פחות מעניין אותי לעסוק בשיח האחר. הוא מצער אותי מאוד, אבל הוא מעניק לי תפקיד, מגדיר אותי על דרך השלילה".

ובתוך המקום המובהק שמידן בחר לעצמו, הוא עדיין מסובך בקונפליקט. הרי מקור פרנסתו העיקרי, קריינות הפרסומות, נטוע עמוק בלב המאפליה. "הן משודרות ב'מאסטר שף' ובחסויות של 'האח הגדול'", הוא מכיר בזאת בהכנעה. "במובן מסוים אני לגמרי חלק מהמנגנון, לא קדוש. בשר מבשרו. אבל יש הפרדה מוחלטת, בין זה לבין העשייה שלי בתחום התוכן".

פה אתה מתחסד. זה ללכת עם ולהרגיש בלי.

"יכול להיות. אין פתרון קל. אני לא רדיקלי, אני ליברלי. לנסות למצוא פשרה בין העמדות הטהורות שלך לבין המציאות. ויכול להיות שזה נוח לי".

אני מניח שזה חלק עיקרי מפרנסתך, הפרסומות האלה.

"בוודאי, אבל זה מה שמאפשר לי לא רק לעשות תוכניות אחרות, אלא גם לא להיות תלוי באותן תוכניות. אני לא טמבל, אני יודע איפה אני חי. אני לא בא לענג את עצמי, אני בא לעשות עבודה, אבל לעשות את העבודה כמו שאני חושב שצריך לעשותה".

יש פרסומות שאתה מסרב לעשות?

"בטח. פרסומות שחורגות מאיזשהו מתחם ערכי ששרטטתי לעצמי. שיש בהן אלימות, שמעודדות צריכה של דברים שאני חושב שלא צריך לצרוך".

לאחרונה קריינת קמפיין של משרד החינוך, "הצלצול הוא בשבילכם", אתה הבנת מה אתה מקדם שם?

"לא. כשהתחלתי את הקמפיין הזה, לא הבנתי למה זה. אגיד רק את הדבר הזה - זה היה על הגבול. כי אין לי בעיה לעשות פרסומות למשרדים ממשלתיים, אבל עוד צעד אחד כאן לא הייתי עושה את זה".

מה זה הצעד הזה?

"לא רוצה להגדיר. כמובן אני עכשיו מנוע מלעסוק ואפילו להתבטא בנושא של הרפורמה הזו, האם היא טובה או לא. ואני אקפיד על זה מאוד מאוד. אבל זה מטיל בי פגם כשדר".

החיפוש עדיין ממשיך

לפני כ-20 שנה, התחיל מידן לימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, אך בחר לא לסיימם. אם היה בוחר לשוב ללמוד היום, דווקא היה פונה לחקר הספרות. "דרך הקריאה לילדים, הגעתי לחקר ספרות ילדים. חקרתי את לואיס קרול, למשל".

מישהו אמר לי שכשאתה מדבר על אשתך אתה אדם אחר לגמרי.

"ולכן אני לא מרבה לדבר עליה, או על הילדים. אני יודע להעריך את זה כי עברתי חיים שלמים לפני זה. התחתנתי לא צעיר, לא שהחיים לפני היו גרועים, אבל העניין של המשפחה והילדים והמשמעויות של זה - כשזה קורה לך בגיל 38, 39, אתה מעריך את זה אחרת. אישית לא חוויתי שום מחיר. הקושי התגמד לעומת הבונוס. השיח של הורים צעירים היום - שיח ה'או*ף' - אני לא שם. אפילו אשתי אומרת שהדחקתי את הקשיים שהיו. בזמן אמת חשבתי, שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".

הרגשת נוח להכניס אדם לחייך בגיל 40?

"ברור, כל הזמן היה אדם בחיי. כל הזמן הייתי במערכות יחסים, זה לא שהייתי לבד או שהייתי איש של סטוצים. תמיד היו לי אהבות גדולות וממושכות. לכן זה לא היה חדש לי".

זה חלק מהשלמת החוסר שדיברנו עליו.

"לא, תהליך החיפוש האישי לא קשור. הוא גם המשיך אחר כך. במובן מסוים הוא עדיין ממשיך. ילדים, זה צובע הכול אחרת, אבל עדיין אולי מרגיע הרבה דברים. שלא בצדק".

אתה מודע להתבגרות, שם אליה לב?

"לא יכול שלא להיות מודע לגיל שלי. אנשים רואים אותי ברחוב ואומרים, 'מזדקנים, אה?'".

ככה אומרים?

"ברור, הכול אתה שומע ברחוב. אבל אני חייב להגיד שמשהו בניהול הקריירה שלי עשה את ההליכה ברחוב סבירה מאוד ואפילו נעימה".

וכשהם פוגשים אותך, זה מעסיק אותך שהם ראו אותך פעם בחופש הגדול עם קוקו?

"לא. זה מעסיק אותי מבחינה מקצועית. אדם ברוך כתב פעם על מישהו שהיה פעם כוכב גדול ופתאום לא, שהוא 'איבד את ההקשר'. זה דבר עדין, וכדרכה של התקשרות, היא מבליטה את זה. לא לאבד את ההקשר, זה להיות רלוונטי למשהו חי, למשהו שממשיך להתקדם, למוזיקה שנעשית, לשפה המדוברת. מתישהו זה יקרה".

זה מדאיג אותך?

"זה מעציב אותי, אבל כשזה יקרה זה יקרה. תשמע, מעציב אותי גם למות, אני אשמח לא, אם אפשר. כרגע הכול בסדר תודה רבה, גם בתחושת הגוף. אני מרגיש בשנים האחרונות שהטווח שלי, המקומות שהלכתי אליהם במקצוע דווקא מעמיקים. אני לא תלוי במראה, פחות תלוי בחיבור לדופק הצעיר. אני מתבגר עם הקהל שלי".

אולי דווקא המראה והגיל מתאימים יותר למה שאתה עושה היום?

"אולי. אני לא בעניין של אידיאליזציה ורומנטיזציה של השיער הלבן, הכול בסדר".

אתה חי אתו בשלום.

"יחסית, יחסית".

קובי מידן

מתרגם, מנחה טלוויזיה ושדרן רדיו

רכז מגמת הרדיו בבי"ס "כותרת"

אישי: בן 56, נשוי ואב לשניים, תושב תל אביב

מקצועי: רדיו: התחיל בגל"צ - הגיש את המצעד הלועזי והיה מהמגישים הראשונים של "נכון לעכשיו". בשנים האחרונות מגיש את תוכנית הריאיונות "אנשים בלילה" בגל"צ טלוויזיה: הנחה את "רואים 6/6" ואת "מצב הרוח" בערוץ 1, השתתף ב"העולם הערב" בערוץ 2 הניסיוני, הנחה את "פגישה לילית" ואת "אברהם ויעקב" בערוץ 2, הנחה את "כל בוקר", תוכנית הבוקר של ערוץ 10, הנחה וערך את סדרת התעודה "הבטחנו זה לזו", מגיש "חוצה ישראל" בחינוכית

ספרים: כתב את ספר הילדים "בית חרושת לשירים" ותרגם בין היתר את "ספר הכמיהה" מאת לאונרד כהן

השכלה: למד ספרות ופסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א

עוד משהו: דיבב סדרות טלוויזיה מצוירות. בין היתר דיבב בסדרה "טאו טאו" ונתן את קולו למר פלפל בסדרה "גברת פלפלת"

השד העדתי

"הייתה הדרה והייתי שותף לה"

קובי מידן מודע לתרומתו כחלק מגל"צ להרחקה המזרחית מהתקשורת

כשקובי מידן נזכר בדורו הגל"צניקי בר המזל ורב הזכויות, הוא שמח להזכיר באותה נשימה את השיח העדתי ההולך ומתחדש. "ברור לי שהיו שנים של הדרה מסוימת, שהייתי שותף לה", הוא מודה בגילוי לב, "הדרה שבאה לידי ביטוי בהבנה שאין ספק שאמצעי התקשורת - הרדיו והטלוויזיה - לא נתנו מספיק מקום לקול המזרחי.

"זה היה כחלק מדורות שלמים שהדיבור היה מוקצה למגזרים מסוימים באוכלוסייה, הטעם התרבותי היה טעם תרבותי מסוים. אני לא מלקה את עצמי יותר מדי - כל דבר הוא יציר של זמנו. הקול המזרחי הרבה יותר נוכח היום, הקול הנשי יותר נוכח. הקול הערבי לא מספיק נוכח".

איך אתה היית חלק מזה?

"כאשר מי שנמצא במוקדי כוח ובמוקדי תקשורת שייך למגזר יחסית צר, אז תחומי העניין היו צרים".

אתה מתכוון לזה שכולכם הייתם אשכנזים.

"לא כולנו היינו, אבל היה רוב של אשכנזים. היו בזה צדדים מאוד יפים - היו הישגים תרבותיים גדולים בגל"צ של שנות ה-70 וה-80, אבל היה לזה מחיר. גם היום בגלי צה"ל וגם בחינוכית וגם בצריכה התרבותית האישית שלי יש הרבה יותר דיבור פלורליסטי וזה נפלא".

מה חשבת על תוכניתו של אמנון לוי?

"לא ממש ראיתי, אבל אני חושב שבטלוויזיה מסחרית, קשה לפעול בצורה מדויקת בעניין הזה, כי אתה מנסה לעבוד בכוח כדי לעשות רעש. תרבות הפרומו בטלוויזיה המסחרית מקלקלת את הדיוק בטענות חשובות כאלה, ודיוק בתחום הזה הוא מאוד חשוב".