לעו"ד יש ערך מוסף כשהוא טוען טענות מקוריות ויצירתיות"

פרופ' אריאל בנדור, מומחה למשפט חוקתי, פלילי ומינהלי: "ההלכה הקובעת חובת הדחה של שרים שהוגש נגדם כתב אישום פוגעת בחזקת החפות"

משפט

- מתי ידעת לראשונה שתהיה משפטן?

"בגיל מוקדם, 14-15. דווקא ההורים שלי, ששניהם משפטנים, לא דיברו על זה הרבה בבית. אבל היו בבית פסקי-דין. ומאחר שקראתי כל דבר שאפשר, התחלתי לקרוא גם פסקי-דין שעניינו אותי - בג"צים, דת ומדינה, דברים שקשורים לביטחון, משפט פלילי. אפשר להגיד, שתחום ההתמחות שלי, גם בפרקטיקה וגם באקדמיה, קשור לטעם שלי כנער. עד היום זה מעניין אותי".

- מי היה בעל ההשפעה המעצבת ביותר על אישיותך כעורך-דין?

"אזכיר שני אנשים: האחד, פרופ' יצחק זמיר, שהיה המנחה שלי בדוקטורט, וקבע במידה רבה את התפתחותי כאיש אקדמיה. עוד לפני שהתחלתי ללמוד משפטים שאפתי לאקדמיה, וכשהגעתי לשם, די מהר ידעתי שאני רוצה לעשות דוקטורט בתחום המשפט הציבורי. כתלמיד לתואר ראשון, התחלתי לכתוב ולפרסם מאמרים ואחר-כך הפכתי לעורך כתב העת 'משפטים' בפקולטה בירושלים. התמחיתי אצל השופט שלמה לוין בביהמ"ש העליון, ולאחר מכן אצל מישאל חשין כשהיה עורך דין פלילי.

"באותה תקופה חשבתי שאני רוצה דוקטורט בתחום הרלבנטי, משפט מינהלי וחוקתי, ושהמנחה המתאים ביותר יהיה פרופ' זמיר. התקשרתי אליו והוא היה מאוד נחמד, קצת הכיר אותי ואת שמי; ושאלתי אותו אם יהיה מוכן להנחות אותי בדוקטורט. התשובה שלו הייתה: 'אל"ף, כן; ושנית, אני מקים עכשיו פקולטה חדשה למשפטים באוניברסיטת חיפה ואולי תרצה להצטרף'. בדרך-כלל, אנשים מפרסמים מחקרים אחרי הדוקטורט, ואני פרסמתי לפני - זה דבר נדיר. כנראה, בגלל זה נראיתי לו מתאים. וכך הגעתי לחיפה. זמיר השפיע עליי בחשיבה מאוד הגיונית ומסודרת, ויחד עם זאת, מאוד יצירתית.

"והשנייה זו אמא שלי (שופטת העליון בדימוס, דליה דורנר). יש לנו צורת חשיבה מאוד דומה: מסודרת, אבל גם מחוץ לקופסה. לפעמים, אגב, דווקא חשיבה מסודרת היא מחוץ לקופסה - המחשבה תהיה רעננה, בגלל שהיא עוסקת בבעיה עצמה, ולא מושפעת יותר מדי מהאופן שמקובל לחשוב עליה. חשיבה מסוג זה עוזרת מאוד גם באקדמיה וגם בתחום הפרקטי של עריכת-הדין. כי מתי עו"ד הוא עו"ד טוב? לעו"ד יש ערך מוסף כשהוא טוען טענות מקוריות, יצירתיות. אותו דבר באקדמיה: אם תדון בשאלה ותיתן לה את התשובה המקובלת, אין לזה ערך. החשיבות היא ביצירה ובחידוש שבאים מאותו מבט רענן".

- מה העצה הכי טובה שקיבלת בקריירה?

"אני רגיל לייעץ, והרבה פחות לקבל עצות בעניינים אישיים. אני חושב שזה סוג של חיסרון".

- מה הרגע המאכזב ביותר בקריירה שלך?

"זה משהו קטן, אבל נשאר חרות בזיכרון שלי. בתיק הראשון שבו הופעתי, שנים מעטות לאחר שהפכתי לעו"ד, ייצגתי את לשכת עוה"ד שהשיבה לעתירה, שטענה מדוע הדיונים בערעורי משמעת של עורכי-דין בביהמ"ש העליון הם בדלתיים סגורות. פנו אליי, כי עורך-הדין הקבוע שייצג את הלשכה, היה הפעם זה שעתר נגדה. לכאורה, הייתי במצב מאוד טוב, כי זה היה נוהל שקבע ביהמ"ש העליון עצמו. אני חושב שחתם עליו רשם ביהמ"ש, וההשערה הייתה שזה על דעת הנשיא דאז, מאיר שמגר.

"אז חשבתי שזה לא תיק קשה - והצלחתי להפסיד אותו. וביהמ"ש העליון ביטל נוהל של ביהמ"ש העליון. להפסיד את התיק הראשון העצמאי שלי, ועוד כשאני תומך בנוהל של העליון, היה אכזבה לא קלה. מאז, התאוששתי".

- ומה הרגע המאושר בקריירה?

"יש כמה. באקדמיה, כשקיבלתי לפני 6 שנים את הדרגה של פרופסור מן המניין. משום שידעתי שמהרגע הזה אני כבר חופשי, יש לי חופש אקדמי אמיתי, במובן זה שלא אהיה חשוף עוד ללחץ של קידום והצלחה בוועדת המינויים. זה קרה ביום הולדתי ה-44 והייתה לי תחושה שהנה, עשיתי את זה. לעגנון הייתה הגדרה לכך, 'פרופסור גמור'.

"בפרקטיקה, היו מספר מקרים שבהם, בחוות-דעת או בהליכי שימוע, הצלחתי לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה או את הפרקליטות, לשנות את דעתם הראשונית. יש הישג מיוחד אם מצליחים לשכנע את המדינה לא להגיע לבית-משפט".

- באיזה משפט שלא השתתפת בו היית רוצה להשתתף?

"בנק המזרחי. פסה"ד החוקתי החשוב ביותר, שבו הוכר המעמד החוקתי של חוקי יסוד. תשעה שופטי העליון קבעו שם לראשונה, כי חוקי יסוד הם עליונים לעומת חוקים רגילים ושאפשר לפסול חוקים רגילים שסותרים חוקי יסוד. ועדיין, בפסק הדין הזה יש כל מיני נקודות בעייתיות ולא לגמרי סגורות או ברורות, נותרו שם המון שאלות פתוחות.

"וכמו כן, בפרשיות דרעי ופנחסי, שבהן נקבעה חובת הדחה של שרים שהוגש נגדם כתב אישום. הייתה לכך השפעה גדולה עכשיו בעניין ראשי הרשויות. בעגה זה נקרא 'הלכת דרעי פנחסי' ואני חושב שהיא מוטעית לחלוטין. אולי אני נאיבי אבל אם הייתי יכול להופיע בנושא הזה, בזמן אמת, בפני העליון, ייתכן שבאמצעות טיעונים שלא נשמעו ולא הובלטו, ניתן היה לשכנע את השופטים לא ללכת בכיוון הזה, שפוגע בחזקת החפות כחלק מכבוד האדם".

- עם מי היית רוצה לעבוד - ולמה דווקא איתו?

"אני עובד עכשיו עם מי שאני רוצה לעבוד, עו"ד ישגב נקדימון. על אף שהוא צעיר יחסית, הוא בעל יכולות משפטיות אדירות, מאוד מנוסה וגם אדם נעים הליכות, בלי אגו שמקשה על עבודת צוות. בחרנו זה את זה. לשנינו התאים לא להשתלב במשרד גדול, 'החנות שקונים בה הכול', אלא לעשות את דברים בצורה הכי מושלמת, בעבודה אישית, קפדנית, על מספר קטן של תיקים. הדגם שעמד לנגד עיניי הוא של עורך-הדין שאצלו התמחיתי, מישאל חשין, שעבד עם עו"ד צבי אגמון, כיום בעל משרד אגמון, במין עבודת-יד כזאת, לא תעשייתית, עם תשומת-לב עד הפרט האחרון".

- לו היית שופט, למי היית רוצה להידמות?

"אני לא אוהב את הפרסונליזציה של המשפט, ובמיוחד של ביהמ"ש. המשפט, ההליך השיפוטי, הוא לא עניין אישי של השופטים, זה תחום מקצועי. כמובן, יש פה ושם מקרים, שעליהם אפשר לומר שהאישיות של השופט יש לה משמעות, אבל כך זה בכל מקצוע. העיסוק העיקרי לגופם של שופטים, בנטיותיהם הפוליטיות, ולא בשאלות המשפטיות המהותיות, מאוד בעייתי לדעתי. לכן, כשיש לי ביקורת על פסק-דין - ויש לי הרבה, כי עצם העבודה באקדמיה היא ביקורתית - אז אומר, אסתור ואוכיח, שפסה"ד אינו נכון. לעולם לא אעסוק בשופטים. ולכן, הטענות לאקטיביזם, או לפסיביזם, אם יש דבר כזה, לא מעניינות".

- את מי היית שוכר לייצג אותך?

"עו"ד צבי אגמון".

- מהו פסק-הדין המשמעותי ביותר עבורך?

"כסטודנט, כתבתי מאמר על שפיטות, שאמר משהו כמו 'הכול שפיט'. זמן מה לאחר שהמאמר פורסם הגעתי להתמחות בביהמ"ש העליון. ישבתי בחדרו של השופט שלמה לוין ואז נכנס המתמחה של השופט אהרן ברק ואמר: 'השופט ברק קורא לך'. נורא פחדתי, זה היה בשבוע הראשון של ההתמחות. נכנסתי בחשש לחדרו, וברק אמר לי: 'אני רוצה להתייעץ איתך. אני כותב פס"ד על שפיטות. וקראתי את המאמר שלך, מאמר יוצא מן הכלל, ואני רוצה לדבר איתך על זה'.

"המאמר יצא ב-87', הייתי בן 25. ישבנו ודיברנו שעה ארוכה. פסה"ד עצמו, מ-88', בפרשה הבלתי נגמרת של גיוס בני הישיבות, 'רסלר נגד שר הביטחון', מאוד חשוב, מכונן גם בתחום השפיטות, ומכונה עד היום 'תורת הכול שפיט'. ברק ציטט בו את המאמר שלי, וכתב שזה מאמר מצוין. פסה"ד השפיע על צורת החשיבה; נדמה לי שהשפעתי על צורת החשיבה בפסה"ד עצמו".

- יש לקוח שלא היית מייצג?

"כעיקרון, אני מאמין בזה שהייצוג הוא עניין מקצועי. ואם לאדם יש זכויות על-פי חוק, יש ערך גדול בכך שהחוק יתגשם".

- מה הדבר הכי מפחיד בלהיות עורך-דין?

"שהשופטים ישאלו אותי משהו שלא חשבתי עליו, שלא הייתי מוכן לקראתו מראש. בגלל זה, חשוב לי לעבור על הכול בעצמי, לשלוט בכל פרט ופרט, להיות מוכן באופן מוחלט. אם מגיע הרגע ואני לא מוכן וצריך לאלתר, זה שירות לא טוב ללקוח שחייו תלויים בזה".

- האם יש לך טקס הכנה קבוע לפני הופעה בדיון חשוב?

"אני מסיים את ההכנות בשעה מוקדמת ביום שלפני. אף פעם לא משאיר דברים ללילה".

- לו היית יכול לנוע בזמן, באיזו תקופה של המשפט הישראלי היית בוחר לפעול?

"התמזל מזלי שאני חי בתקופה הזאת. היא מצוינת לי".

- לו היית פורש כיום מהמקצוע, מה היית עושה במקום?

"זמר. מקדיש את כל כולי למוזיקה. אבל אני מצליח לעשות את זה גם היום, בלי לפרוש".

אנושיות

- מה מצחיק אותך?

"צחוק של ילדים, במיוחד של תינוקות, שגורם גם לי להתגלגל מצחוק".

- מה מעציב אותך?

"אכזריות כלפי ילדים, תינוקות ובעלי חיים".

- מה מרגש אותך?

"מוזיקה. גם מוזיקה שלא אמורה לרגש. אני מאוד-מאוד אוהב את המוזיקה של סטילי דן, אף שיש בה משהו קריר. באלבום השני שלי אני עושה קאבר לקטע מהאלבום השני של ההרכב. בגדול, מוזיקה זה נורא מרגש".

- מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?

"כשבאה לי מנגינה יפה".

- מה מכעיס אותך?

"אני אף פעם לא יוצא מדעתי ומאוד נדיר אצלי לכעוס, כי אני מנסה תמיד לדמיין את נקודת המבט של האדם האחר".

- על מה אתה מתחרט?

"שלא למדתי לנגן. או שהפסקתי מאוד מוקדם לנגן. כשהייתי ילד, למדתי קצת לנגן בחליל. עד היום, זה הכלי השנוא עליי ביותר. אולי בגלל זה".

- על מה לא תסלח?

"אני לא כועס וממילא גם לא נוטר טינה. אין לי נטיות להאשים אנשים, ובדרך-כלל אני לא מגיע למצב שאני צריך לסלוח".

- מהי החולשה הכי גדולה שלך?

"קשה לי לסמוך על אנשים. אני מעדיף לעבוד עם עוזרי-מחקר באוניברסיטה, ולפעמים, למשל, דברים מאוד קטנים וטכניים אעשה בעצמי. לכן, היה לי קשה להשתלב במשרד גדול ומתאימה לי צורת העבודה שלי עכשיו".

- מה עשוי לשבור את רוחך?

"אין לי ניסיון עם זה. רוחי טרם נשברה".

- מתי בכית בפעם האחרונה?

"כשהייתי ילד. אני יכול טיפה לדמוע בסרטים, לא ממש לבכות".

- מתי צחקת בפעם האחרונה?

"בראיון הזה. אני כל הזמן צוחק".

- למה אתה מתגעגע?

"לשכונה באשדוד. ילדים משחקים ברחוב. דלתות פתוחות. היינו נכנסים אחד לשני. עולם שבסביבה שלי לא קיים הרבה שנים".

אנשים

- מיהו גיבור ילדותך?

"הייתי בן 14, קראתי פסקי-דין של השופט חיים כהן, והכתיבה שלו, בסגנון וגם בתוכן, מאוד הרשימה אותי לא רק במובן האינטלקטואלי, אלא היה בזה גם משהו מרגש. לימים, הכנתי הצעת חוקה לפרסום בכתב עת משפטי שהייתי עורכו; וחיים כהן, בכבודו ובעצמו, כתב רשימת תגובה להצעה. זה נראה לי מדהים ומוזר גם יחד, שחיים כהן, מפסקי-הדין בילדות, פתאום מגיב לרשימה שלי".

- את מי אתה מעריץ?

"מוזיקאים שאהובים עליי: סטילי דן, רנדי ניומן, קיית בוש. ומהישראלים, הגדול מכולם זה מתי כספי".

- באיזו תקופה היסטורית היית רוצה לחיות או לבקר?

"התקופה שבה אנו חיים עכשיו מעניינת מאוד והרבה אנשים שחיו בתקופות עבר היו שמחים לבקר בה".

החיים

- מה מניע אותך לקום בבוקר?

"כמעט אין לי יום שאין בו דברים מעניינים לעשות. ארגנתי לי חיים מאוד מגוונים. כמעט תמיד יש דברים כיפיים או לא שגרתיים".

- מהו הריח האהוב עליך?

"ריח של נרקיסים. לגמרי בנאלי אבל נכון".

- והשנוא?

"בשר. זה גם אידאולוגי אצלי. ריחות של בשר צלוי, מבושל, מרתיעים אותי".

- מהו המאכל האהוב עליך?

"אם אני צריך לבחור אחד - אספרגוס".

- והשנוא?

"פסיפלורה".

- מהי הקללה האהובה עליך?

"בחיים לא הייתי מסוגל להביא את עצמי לקלל. אבל לפעמים, אני נהנה לשמוע קללות מצחיקות".

- בעבור מה תסכן את חייך?

"התשובה הכי בנאלית: עבור הילדים שלי".

- מה חסר לך בחיים?

"זמן".

- כיצד היית רוצה למות?

"לעת הזו, אני לא רוצה למות".

רזומה

עו"ד פרופסור אריאל בנדור (50) נולד באשדוד ומתגורר בגבעתיים, נשוי ליעל (48, אנדוקרינולוגית של ילדים)+2 (כול, 20, ואל, 13.5).

בנה של השופטת בדימוס דליה דורנר, המועמדת לנשיאות. יועץ במשרדו של עו"ד-ד"ר ישגב נקדימון. מומחה למשפט מינהלי, אזרחי, פלילי ולדיני תקשורת.

פרופסור בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן ולשעבר דיקן הפקולטה בחיפה. יו"ר העמותה למשפט ציבורי.

יוצר ומוזיקאי. עובד כעת על אלבומו השני.

צרו איתנו קשר *5988