שלום, שלום

הודעתה של המשטרה הבוקר להמשיך את החקירה תאלץ את השר סילבן שלום להודיע שהוא לא מתמודד על תפקיד נשיא המדינה. אם הפרשה שהחלה ביום א' היתה גוועת עד יום ה', היא היתה יכולה להוות אפילו מקפצה למרוץ לנשיאות, אבל משקיבלה הארכת חיים לעוד כמה ימים, הופכת הפרשה את נטישתו של שלום את המרוץ לעובדה מוגמרת. לראשונה יאלץ אדם להודיע שהוא לא מתמודד על תפקיד שהוא בכלל לא הודיע שהוא מתמודד עליו.

הסתלקותו של שלום מהמרוץ פותחת את המשחק מחדש. לפי כל הסימנים לשלום היו סיכויים לא רעים לרשת את פרס, ועכשיו, מצטייר ריבלין כמועמד שיגרוף את קולות הליכוד והקואליציה, ויזכה בחלק מהקולות שהבטיחו תמיכתם בשלום.

חלק מהקולות ינדדו גם לפואד ודליה איציק. פואד חטף מכה קשה כשלפיד הצהיר שלא יתמוך בו, ואיציק לא תזכה לתמיכה רחבה בליכוד כשמולה מתמודד מועמד ותיק וחזק עם סיכויים לנצח, אבל הח"כים היו רוצים שיתמודד מישהו מהמגרש שהם מכירים ולכן הכל אפשרי.

נתניהו וליברמן עוד לא הודיעו במי יתמכו, אבל הם יתייצבו מאחורי מועמד שיביא להם ניצחון בטוח. ליברמן לא ייקלע שוב לפרשת הבחירות בירושלים ונתניהו לא יכול להרשות לעצמו להפסיד מערכה כה חשובה לליכוד. המועמד היחיד שהליכוד הצליח להכניס לבית הנשיא בכל 65 שנות קיומה של המדינה יושב היום מאחורי סורג ובריח, ועתה נקרית בדרכו של הליכוד הזדמנות נוספת לכבוש את המשכן.

ובכל זאת, ביומיים האחרונים יש רחש בחש במערכת הפוליטית, דבר שבדרך כלל מקדים את כניסתו של מועמד חדש. כי כמו בכל פרק טוב של אגתה כריסטי, לכל אחד מהמועמדים הפוטנציאליים אפשר להדביק מניע ומוטיבציה להרחיק את שלום מהמרוץ, ולכן שוב מתעורר אצל נתניהו וליברמן החשק להביא מישהו מחוץ למערכת שיאפשר להם מילוט מהמועמדים הקיימים.

בימים האחרונים עלה שוב בסיאנס שמו של דוד לוי, כמו גם האפשרות היצירתית למצוא אישה מתאימה לתפקיד. המפתחות בידי נתניהו, ליברמן ולפיד. אם השלושה יסגרו על מועמד מוסכם - הוא ינצח. אבל השעון מתקתק. כשתחזור הכנסת מפגרה באמצע מאי, כבר נהיה בעיצומה של תקופת הבחירות לנשיאות הקבועה בחוק והיכולת להצניח מועמד חדש מוגבלת מאוד.

ותמיד אפשר לחזור לרעיון המקורי, ולהאריך את הכהונה של פרס. לא רק שהוא המועמד הכי נוח, הוא גם אלמן כך שגם מבחינת שרה זו האופציה המועדפת.

אפשר להעריך שאפילו השר שלום יתגייס להבטיח את הרוב הנדרש כדי לחוקק את החוק שיאפשר לפרס עוד קדנציה. בתקופה הקרובה שלום יישאר במחתרת אבל כשתחלוף הפרשה בכוונתו לשוב לפעילות רגילה. ובפוליטיקה הישראלית כמובן, מי שלא רצה אותו כנשיא עוד יקבל אותו כראש ממשלה, שזו אגב הפוזיציה העדיפה על שלום מלכתחילה.

הלפיד מהבהב

בסיומו של שבוע שבו המדינה מחלקת דירות בלי מע"מ וקובעת מחיר מטרה, מתחדדת העובדה שהציבור, איך לומר, סקפטי. אם אחרי שהביא לאישור חוק הגיוס, חילק דירות בחינם, פתח את הקופה הציבורית ושפך דולרים כמים, עולה מפלגתו של שר האוצר בסקר "גלובס" במנדט נוסף אחד בלבד מאז החודש שעבר (15), נראה שהציבור נע בסקאלה שבין בלבול לחוסר אמון מוחלט. עד שלא יקבל את מפתחות הדירה ביד הוא לא קונה את הצעדים של שר האוצר. מצד שני לפיד יכול לרשום גם הישג. יש עתיד הפסיקה לצלול.

מבול ההחלטות שהתקבלו באחרונה בענייני הדיור ולא יושמו, רק העלו את רמת הסקפטיות. דירה אחת לרפואה לא קמה; המחירים לא ירדו; תוכנית דירה להשכיר נגוזה; והציבור הבין שעד שתבנה דירה אחת בחינם, יקומו הרבה אוהלים ברוטשילד.

כי במקום להנמיך ציפיות ולהבהיר לציבור שלוקח זמן להוציא תכניות מורכבות אל הפועל, פעם אחר פעם ממהר שר האוצר לכנס מסיבות עיתונאים סביב כל החלטה, רץ לערוצי הטלוויזיה, ונוטע תחושה שמחר בבוקר תבוא הגאולה.

אבל הציבור עייף מהצהרות. הוא מחכה ליישום. מסקר מכון רפי סמית שנעשה עבור גלובס עולה שהוא רוצה שנתניהו יהיה ראש הממשלה שלו, ושכחלון יהיה המושיע התורן ויוריד לו את מחירי הדיור.

המיליארדים שהמדינה מתכוונת להשקיע בפתרון בעיית הנדל"ן לא החלישו במילימטר את כוחו של כחלון שמזוהה עם אותה אג'נדה בדיוק. מבחינת אמון הציבור, אבי תורת הכחלוניזם יותר חזק מכל קבינט הדיור. אולי בעוד כמה שנים אם תורגש ירידת מחירי הנדל"ן יזכה לפיד לעדנה, אבל בינתיים מי שהביא להקלה מידית בחשבונות הסלולר, זוכה בכל הקופה. הציבור מעניק לו 13 מנדטים וזה עוד לפני שהקים מפלגה או הציג אדם אחד ברשימה.

כחלון הופך על פי הסקר למפלגה השלישית בגודלה ונוגס בכולם. הוא מהווה מפלט למאוכזבי יש עתיד, לוקח שני מנדטים מבנט, שואב לתוכו את התנועה של לבני, אוכל לבוז'י שניים, ואפילו טועם ממרצ.

מי שצריך להיות מודאג יותר מכולם זה אריה דרעי. לראשונה מזה 20 שנה חוזרת ש"ס למספר חד ספרתי, ולא בגלל הליכוד או הרב עובדיה, אלא בגלל כחלון שלוקח לה שלושה מנדטים.

כחלון הוא איש ימין שנמנה עם מורדי שרון והתנגד להתנתקות, אבל באופן מפתיע הוא שואב את כוחו הפוליטי מהמרכז ומהשמאל. עלייתו על המגרש לא פוגעת בליכוד. הוא נשאר עם 36 מנדטים גם כשכחלון בזירה. כנראה ששם אחוזי הנאמנות גבוהים יותר למפלגה.

כחלון נתפס כשמאל חברתי. הוא יצטרך לחשוב טוב מה יהיה הרכב הגלריה שלו ומה יעמוד על סדר יומה אם ירצה להביא אליו את החברים ממפלגת האם. במערכת הפוליטית סבורים שאם יציג כוורת אטרקטיבית, תחל זליגת ראשי סניפים ומועצות והפער בינו לבין הליכוד יצטמצם.

המלצתו של כחלון בפני הנשיא על זהות מרכיב הממשלה הבאה יכולה לשנות את כל המפה הפוליטית. אם מפת המנדטים תראה כמו בסקר גלובס, כחלון הוא לשון המאזניים שיכול להביא את נתניהו והחרדים לשבת על ספסלי האופוזיציה כשלנגד עיניהם קורמת עור וגידים ממשלת 61 מנדטים. זה תרחיש הבלהות של נתניהו. ברית של יוצאי הליכוד - כחלון-ליברמן-בנט, בתוספת לפיד והעבודה ובתמיכה של מרצ.

בממשלה כזו יוכלו כולם לדור בכפיפה אחת. בקונסטלציה כזו בוז'י יכול להיות רה"מ אם כי רוטציה תלת ראשית אפשרית גם כן. מבחינה תאורטית, על הנייר, קואליציה כזו אפשרית, אבל כשמסתכלים היום על מפלגת השלטון שמונה 31 מנדטים ובקושי מצליחה להתנהל ללא משברים, קשה לדמיין איך תתנהל הקואליציה כשבראשה מפלגה של 15 מנדטים.

כחלון רוצה להגיע מוכן לסיבוב הבא וכרגע שוקד כחלון על רפורמות ותוכניות עבודה שאותן תציג המפלגה החדשה עם הכרזתה. ובכל זאת האפשרות שיתמודד בליכוד לא ירדה לגמרי מהשולחן. אם נתניהו יפצל את המפלגה, יאבק כחלון על הנהגת הליכוד. בניגוד למשאת נפשם של כמה מתמודדים אחרים, שהיו רוצים להתהדר בניסיונו המקצועי ובקבלות שהביא, כחלון לא יהיה מספר שתיים של אף אחד.

נתניהו מזיע

חרף מזג האוויר הקריר, בחודש האחרון נתניהו מזיע. בין טהרן לאבו מאזן, בין ספינת הטילים לירי הרקטות, רה"מ מקדיש את עיקר זמנו לאחד הדברים הפחות אהובים עליו: פעילות פוליטית. מספיק להציץ בעמודי הפייסבוק של הפעילים שמעלים תמונות עם נתניהו בשביל להבין עד כמה רחוק הוא מוכן ללכת כדי לכבוש חזרה את מרכז הליכוד. אחרי שנים שהתעלם ועלב בהם, הוא מנסה לזכות באמונם שוב. מאז ומתמיד היו יחסי אהבה שנאה בין נתניהו למרכז, ועכשיו השנאה היא זו שגוברת.

בחודש מאי יוכל להגיע יו"ר הליכוד לוועידת המפלגה בגני התערוכה כשהוא מנופף בסקר גלובס. "לליכוד ביתנו בראשותי יש 35 מנדטים, אני מבטיח לכם עוד ארבע שנות שלטון, אז למה אתם מנסים לקחת את סמכויותיי?", יוכל לומר. אחרי הכל נתניהו מרחף מעל המערכת הפוליטית כבר די הרבה זמן ולא נראים זעזועים דרמטיים באופק. במלאת שנה להקמת הממשלה נראה שהציבור בולע הכל.

כמו בחוק הכלים השלובים, היציבות של הקואליציה משליכה על מצב האופוזיציה. סקר "גלובס" מלמד שהדרמה הפוליטית שהיתה בכנסת בשבוע שעבר לא חלחלה לציבור. הוא אדיש לחלוטין למה שקורה בין כתלי המשכן.

נראה שלסגור את האופוזיציה באולם אחר ולקיים דיון אלטרנטיבי מחוץ למליאה לא בדיוק העלה למפלגות האופוזיציה מנדטים. מפלגת העבודה שהיה מצופה כי תרשום עליה דרמטית, נשארה סטטית עם 17 מנדטים בדיוק כמו בחודש שעבר. ובכל זאת, גם כשלפיד משתקם ונמצא בשיאו,

הרצוג מצליח לשמור על מעמד הבכורה בשמאל. על אף החשש שהחיבוק של דרעי יבריח לו קולות, הרצוג פתח לעצמו אופציות פוליטיות בלי לשלם מחיר. הוא הוכיח שהמנצח הוא זה שהולך עם החרדים, לא נגדם.

קופת האוצר

נתניהו יכול ללמוד מהסקר שההתערבות שלו בהחלטת קבינט הדיור היתה נמהרת מדי. לפיד לא התחזק מהפחתת המע"מ על הדירות, וגם לא גנב את התהילה. ובכל זאת מבחינת נתניהו מדובר בפתרון מצויין. הוא אומנם פיזר מיליארדים אבל זה יותר זול מאשר ללכת לבחירות שמהן לא ברור איך יחזור.

בעוד הפזרנות של נתניהו מלמדת שהוא מעדיף קרקע יציבה, יש מי שמפרשים את פתיחת הארנק של שר האוצר ככלכלת בחירות וחיפוש אחר סיבות לפרישה. ככל ששיש עתיד תצנח בסקרים, כך הרזרבות של האוצר ילכו ויתדלדלו ודעת הפקידים תחשב עוד פחות בעיני השר הממונה.

התרחיש הנוח עבור לפיד הוא לפנות את כיסאות יש עתיד עבור החרדים ולפרוש לאופוזיציה. הנחת העבודה היא שהחרדים לא ייכנסו ללא מתנות. נתניהו יאלץ לחלק קצבאות, ולפיד יוכל לזעוק - כשאני לא בפנים תראו מה קורה.

לדברי מקורבים לנתניהו העלילה הזו יכולה להסתבך. לדבריהם, ראש הממשלה הצהיר כי אין בכוונתו להגיע עם החרדים לבחירות הבאות. כבר שילמתי מחיר על הליכה עם החרדים, אמר באוזניהם, אם לפיד פורש - גם אני הולך לבחירות.