הנקראות ביותר

עידו רוזנבלום: "יש פה קושי אדיר, אין הבטחה לשום דבר"

עידו רוזנבלום עונה לכל המבקרים ומדבר על הפחד המקנן בו מיוקר המחיה: "אתה חושב שהחיים שלי הם כל היום נופת צופים? יש פה עושר עצום שחי ביחד עם עוני נורא"

"עברתי תהליך מאוד מיוחד בתוך התעשייה הזאת שנקראת טלוויזיה", אומר עידו רוזנבלום בביטחון. "אני מרגיש שאני נורא מבין בזה, ושברגע שתשים אותי עם האנשים הנכונים זה גם יעבוד. אם תמיד שאלתי מה אני עושה? מנחה? כותב? תסריטאי? במאי? שחקן? היום אני מבין שאני עושה טלוויזיה. עובד בטלוויזיה. עושה מה שיגידו".

- גדלת לתוך ההבנה הזו באופן טבעי או שהיו גם דלתות שנטרקו בפניך בדרך?

"אין כזה דבר. אומרים לי 'לא', אז אני מביא עוד 10 רעיונות. אתה יודע איזה אובססיבי אני? יש מסביב רעיונות טובים כמו זבל. מה שעושה את ההבדל זה כמה אתה נודניק ואובססיבי וכמה אתה דוחף ולא נפגע אם אומרים לך 'לא'. רוב הפעמים אתה שומע 'לא'".

אל תתנו להיעדרות בת השנתיים וחצי של עידו רוזנבלום ממסך הטלוויזיה לבלבל אתכם - הוא לא נעלם לשום מקום ולא הפסיק לעבוד לרגע. האובססיביות הזו שהוא מתאר, לא נותנת לו הנחות. פה הוא כותב סדרת דרמה ראשונה, שם הוא כבר משלים פיצ'ר שני. בהפסקות הכתיבה הוא גם מחליט לזנק על רכבת תעשיית הפורמטים הישראלית הדוהרת.

"הרגשתי את המומנטום שקיים בעולם כלפי ישראל וגם בתוך קשת עצמה, שיש צורך נורא גדול בפורמטים לא כתובים".

- ואז באת עם הרעיון של השעשועון שלך, "בום"?

"לא, ואז באתי עם עשרים רעיונות. עם עשרים! החלטתי שאני בכל יום ממציא פורמט בין אם הוא גרוע ובין אם הוא טוב. כמו שקראתי באחת הביוגרפיות של הביטלס שבכל יום הם כתבו שיר. קם בבוקר - כותב פורמט. יוצא גרוע ברמה קיצונית? לא משנה".

- זה בא מתוך שעמום או מתוך הכרח להיות אדם יוצר?

"זו ההרגשה שאפשר להפוך מופשט לפיזי, שאתה מזהה איזושהי תנועה ויש לך את הזמן עכשיו להשתלב בה. העצירה בכתיבה של הסדרה שאני כותב עם אסף שלמון ועם אחותי עמליה (בעריכת מולי שגב - ל"א) אפשרה לי להרגיש את מה שקורה. הייתי חייב לעשות משהו, לא באופן רומנטי, באופן הכי יומיומי - עבודה נטו. אני עובד במילים וברעיונות. ביום-יום אתה נאלץ לעשות המון דברים כדי להישאר במומנטום. אתה לא יכול לעשות פרויקט אחד ואז לחכות ולתת לו להדהד".

- באמת אפשר לקום ככה בבוקר ולאנוס רעיון? איפה ההשראה, ההארה?

"זו סנדלרות. זה לקום בבוקר, לחשוב על רעיון, להעביר אותו, לשייף אותו ולהעביר אותו הלאה".

רעיון פצצה

השעשועון "בום" שרוזנבלום הגה החל את דרכו כשורת רעיון מצופפת בין 19 אחרות. תוכנית שידוכים מלמעלה, ריאליטי גבולי למטה. חצי שנה אחר כך, לפני כשבועיים, עלתה גרסתו המשויפת בערוץ 2 ו-746 אלף צופים - מספר שיא להשקת שעשועון - באו לראות. בשבוע שעבר הוא כבר נמכר ביריד הטלוויזיה הבינלאומי "מיפ טי.וי" שנערך בקאן, לשורה של גופי שידור מרכזיים בעולם, ובהם לרשת פוקס האמריקאית.

בפורמט מתנהל מעין מרוץ נגד הזמן, כשהמטרה היא לנטרל פצצה מתקתקת. חוטיה מנותקים בזה אחר זה על ידי המתמודדים, בתהליך המענה על שאלות ידע כללי. "נזכרתי שבמונית הכסף, כשהפעלתי את הפיצוץ שמסמל את הזכייה, אז המתמודדים היו נבהלים נורא. אמרתי שאם נצליח לבנות את פצצת הטריוויה הזו, זה יהיה מאוד מגניב", מספר רוזנבלום. לא משנה מה - הוא רצה פיצוצים. בסקיצה הראשונית ראה לנגד עיניו את הפרסים שהמשתתפים מפסידים, מתעופפים באוויר ומתנפצים לחלקיקים - אופנוע, מכונית, מסך פלזמה. בום, בום, בום.

"רן תלם, סמנכ"ל התוכן של קשת, אמר בצדק שבשום מצב זה לא יוצא משתלם כלכלית", רוזנבלום מחייך. "אבל הוא כן אהב את רעיון נטרול הפצצה. הם זיהו שם את נקודות המכירה. אני לא מבין במכירה, אני רק מבין שזה נראה לי מגניב".

כך, שורה ארוכה של אנשי צוות בקשת ובחברת ההפקה יולי אוגוסט, החל ממנהלת החדשנות מירב שיפמן וכלה במנכ"ל אבי ניר עצמו, עסקו באיסוף ובארגון שיגעונותיו של רוזנבלום לכדי פורמט נוסחתי ומכיר. טבילת אש קצרה על המסך שלנו, והלאה לשוקי העולם. "'מונית הכסף' היא תוכנית סופר-מצליחה והיא עדיין לא באוויר בגלל אלף ואחד שיקולים שיש לקשת. זאת המציאות. אני רואה את היכולת של קשת לתת לדבר הזה את כל המשאבים שאפשר כדי שזה יצליח. היכולת להרים את הפורמט, לשדר, לתת את מקסימום התוכניות שהם יכולים לתת עכשיו, זה דבר מדהים".

- אז מה היעד של הפורמט הזה מבחינתך?

"זה חדש לי. אתה שואף באיזשהו מקום שתהיה לזה הצלחה גדולה, באופן שיאהבו את זה. אין פה את הפריבילגיה האמריקאית שבה אתה מתקתק עונה אחרי עונה. זו חוויה חדשה בעיניי, שהיא כמו לייצר שיר פופ. שיר שבכל פעם שתשמע אותו יעלה לך חיוך קטן".

- שיר פופ מתקתק, לא בלדת רוק שתישאר לנצח.

"אני לא מדבר על סיבוב, אני רוצה משהו אמתי שעכשיו ירוץ ויהיה מתמודד אמתי בעולם השעשועונים".

- "מי רוצה להיות מיליונר?" הבא?

"כן. אני רוצה שזה יהיה הצלחה אמתית, ולא רק באופן המסחרי. אני מרגיש שהצלחנו לצמצם את שאלת הטריוויה למתח הרבה יותר גדול. זו אלימינציה שאתה עושה בפנים בזמן שאתה צופה בשעשועון. את הדרמה הזו, אתה חייב לדבר מול הפצצה. אבל אני לא מבין בתוצאה, אני מבין בעשייה. אני יודע שעבדתי עם האנשים הכי טובים, קיבלתי את הכלים הכי טובים כדי לקיים רעיון שלי".

- בתהליך הפיתוח עלתה התהייה איך בישראל יגיבו לשעשועון עם פיצוצים?

"בוודאי. היופי של טלוויזיה הוא לייצר קתרזיס עם פחד, שאתה יכול לנטרל משהו, שאתה יכול לקחת פחד שכולם מדברים עליו, לנטרל אותו ולראות שהכול בסדר. אתה מייצר מקום שיוציא אנשים מהסטרס. אנשים כל הזמן בלחץ עם הפצצה האיראנית. בוא נגיד שבשנות השבעים לא היינו עושים את השעשועון הזה. מה לעשות שבישראל יש למילה פיצוץ משמעות".

- העובדה שאתה תהיה בפרונט של זה הייתה מובנת מאליה?

"שום דבר לא מובן מאליו. זה עניין מקצועי לחלוטין ואני התאמתי לכיוון שאליו הלכנו בסוף. גם בסדרה שאני כותב עם אסף שלמון אני משחק אחרי שעברתי אודישן. אם הייתי גרוע, לא הייתי עושה את זה. מקצוענות היא גם לראות שאתה לא מתאים".

הרפש של המבקרים

אלא שהנוכחות של רוזנבלום על המסך, או יותר נכון אי-נוכחותו, הביאה לחרושת שמועות, לעתים אכזרית. ביולי האחרון, התפרסמה באתר ynet כתבה שתיארה את "היעלמותו" כתולדה של שורה ארוכה של בחירות קריירה שגויות. בין היתר נכתב בה המשפט הצורב, "יש בעידו קצת מהכל - אין בו הרבה". "המרחק בין הכתבה הזו למציאות הוא שנות אור", אומר רוזנבלום. "היא לא קשורה למציאות של מי שעושה טלוויזיה. זה מרגיש שהציפיות ממני הן כל כך גבוהות, שאנשים התאכזבו מאוד בכתבה. אין לי שליטה על מה שאנשים שלא מבינים בטלוויזיה חושבים".

- דיברו על כמה שעשועונים שהנחית בשנים האחרונות - חלקם התנדפו, חלקם בערוצים מהשורה השנייה.

"אני עובד ועושה את מה שיש לי לעשות. בתעשייה הזו אנשים עובדים עם אנשים מסוימים ורוצים לעבוד, חלק מהדברים ממשיכים וחלק לא. הלוואי שכל דבר שהייתי עושה היה בעיני כולם זהב. בכלל, הרפש שמוטח בטלוויזיה מהעיתונות בתקופה האחרונה, לא עושה חסד עם מבקרי הטלוויזיה. זה מרגיש שיש להם דברים אישיים על אנשים. הם לא מנתחים נכון, לא יודעים איך טלוויזיה עובדת באמת".

גם על "בום" הטרייה, אומר רוזנבלום, "הייתה ביקורת מצחיקה אחת של מישהו ששנא את התוכנית. אבל נראה שהוא שנא אותה כבר מראש עוד לפני שהיא שודרה". רוזנבלום בוחר שלא לנקוב בשמו של מבקר הטלוויזיה של "הארץ", מורן שריר, כדי לא לעשות עמו חסד. "גם אני עברתי את המסלול הרגיל בעיתונות - 'הנה דבר חדש, איזה יופי, נפרגן לו' ואז זה עובר לצד השני".

- אז מה האינטרס האישי של המבקרים?

"חייבים למכור יותר עיתונים והטלוויזיה היא הכוח החזק, אז נכנסים באנשים בטלוויזיה. אנשים עובדים על תוכנית איומה לא פחות מאשר על תוכנית מדהימה. מבקרי טלוויזיה לא מבינים את זה. מה, כל טור ביקורת שהם כותבים הוא מעולה? אם כן, אז כל התוכניות המושלמות. אין קשר בין המציאות וההצלחה של הטלוויזיה הישראלית בארץ ובעולם, לבין איך שהיא נתפסת בעיתונות הישראלית. היא כאילו לא קשורה לדבר הזה. לא סתם שחטו את אסתי גינזבורג ואת נדב בורנשטיין".

- לא?

"זה סימפטום לקשיי ההישרדות של העיתונות, הביקורות הן אחד משדות הקרב של העיתונים מול הטלוויזיה. יש ביקורת לגיטימית ויש פשוט להלבין פני אדם. עשו להם עוול. תגיד את דעתך המטונפת בארבעה חדרים, ולא בעיתון. אני מבטיח לך שאנשים נפגעים מהדברים האלה".

- אתה לא נפגע?

"אני כבר לא מצפה לכלום".

- וכשאתה קורא ביקורות לא מחמיאות על יונית, אתה נפגע בשבילה?

רוזנבלום צוחק, "ניסיון יפה".

- אתה קורא טוקבקים עליה, עליך?

"אני קורא הכול. מה, אני מטורף לדלג? אם תראה תמונה שלך בעיתון לא תסתכל? אבל אני לא מושפע מזה".

- למה אנשים כותבים דברים כאלה איומים?

"כי הם מופרעים וכי יש להם בעיות נפשיות. אנשים כותבים דברים מופרעים. זה לא עניין של רוע, זה עניין של יכולת להוציא דברים באגרסיביות באנונימיות".

קריקטורה של מאייר צרפתי

אותה כתבה מ-ynet, מגיעה גם ליצירה של רוזנבלום. בסדרה שהוא כותב, "הפרויקט" (שם זמני), מתמודד הגיבור עם כתבה מכפישה שמתפרסמת אודותיו. "זו הדרך שלי לשלוט באנרגיה האלימה שהופנתה אליי. אני מייצר ממנה סצנה מצחיקה וטובה. הרגשתי שזה נמוך", אומר מי שבפעם הראשונה הולך להיות גם היוצר וגם השחקן הראשי. הצילומים מתחילים בקיץ, עבור קשת.

- אתה לוקח שיעורים?

"לא. עבדתי על עצמי. עבדתי על המקום של לעשות 'סוויץ'' לתפקיד, כבר בתהליכי האודישן. אני מה שנקרא 'נון אקטור', שומר על הראשוניות, לא להעמיס. זה גם לא אפשרי. מה שיצא, יצא".

- צריך הרבה ביטחון בשביל זה.

"זה כמו משחק ילדים, צריך למצוא את הכפתור שהפעלת כשהיית ילד ושיחקת בקאובויים. אחרי הכול, זה לא שאני משחק את שיילוק. זו דמות של כוכב רוק שמרוכז בעצמו. אני גם ככה בעולם שאתה משחק תפקיד מסוים - עולם השעשועונים".

- כלומר מי שאנחנו רואים מגיש את "מונית הכסף", זה לא אתה באמת?

"לא אני. איפה? אתה מבין שאין שעשועונים במציאות? זו גם דמות. זו פרסונה. אתה חייב לעטות על עצמך משהו כדי שיעבור הלאה".

- יש דיבור מאוד חזק בעידן הריאליטי סביב החיפוש אחר מי שנחשב ל"אותנטי", אוהב אותך כי אתה "אמתי".

"החיפוש אחר האותנטי מול המצלמה, הוא חיפוש סרק. יש מצלמה - נגמרה האותנטיות. זו תמיד נקודת מבט שבאה עם חוסר אובייקטיביות. המחשבה להגיד על ריאליטי או אפילו על דוקו - שזו האמת - אין דבר כזה. כל מי שנמצא בטלוויזיה הוא דמות טלוויזיונית עם חוקים, והשאלה היא אם אתה אמתי בדמות שבחרת".

- הפער בינך ובין מגיש השעשועונים גדול? כלומר אנשים פונים אליך ברחוב וחושבים שהם מדברים אתו?

"אני לא אותו הדבר. כשבן אדם אומר בריאליטי, 'זה אני', אלה טקסטים של ריאליטי. כדי לדבר עם עידו מהטלוויזיה, הם צריכים לדבר עם עידו מהטלוויזיה. אין אותו. זו שגרירות של עצמי. המציג אינו נהג מונית, המציג אינו עידו רוזנבלום".

- אתה חי בשלום עם איך שאתה נראה על המסך.

"אני נראה כמו קריקטורה של מאייר פוליטי צרפתי. ככה אני נראה לעצמי על המסך. כמו אלה שמציירים תיירים ליד הכנסייה. הפנים, השיער, השיניים. זה לא מסתדר אף פעם. אבל בתוך כל זה, אני לא אעשה משהו שאני לא רוצה. הצלחה וכישלון הם מדידה לא מקצועית בעיניי".

- אתה זקוק לחיזוק לאגו, שיגידו "עידו עשה את זה, הוא הצליח"?

"אתה לא יכול להפריד בן אדם מהפנטזיות הפנימיות שלו. זה כמו סטיות מיניות - זה לא המניע שלך בחיים. האגו מקיים בך את כל המחשבות של האגו, לכן הוא שם, אבל האגו לא רלוונטי לדבר עצמו, כי אחרת לא היית יכול לעבוד. הכי מרגש בעולם שהשם שלך מופיע אחרי הלוגו של מיראמקס בסרט 'החוב' (שאותו יצר עם אסף ברנשטיין, ועל פיו יוצרה גם גרסה אמריקאית - ל"א). אני זוכר שהייתי ילד קטן וראיתי סרטים ופנטזתי שאשמע אות של סטודיו אמריקאי ענק ואחרי זה השם שלי יופיע, וזה קרה. לא ראיתי מזה גרוש וחצי. אבל הכול בסדר, הרווח הוא לשבת בקולנוע בניו יורק ושזה יקרה. זה לא שאני עכשיו מתכנן לעבור להוליווד ולהתחיל לכתוב שם ולהיות, אני לא מתכוון לזה - ישראל היא מקום מספיק טוב כדי שהדברים שלנו יגיעו החוצה".

- היו תקופות שזה היה אחרת, שהאגו ספג מהלומות?

"היו. באתי מעולם הכדורסל, ומעבודת צוות, ואני יודע שאתה יכול להיות הכי טוב בעולם, ולהפסיד. זו תחושה נורא מוזרה ונורא מתסכלת. היה לי ברור שאני מגיע ל-NBA, לא כפנטזיית חלום נעורים. התאמנו יום-יום, אתה משחק, אתה מושקע, אתה באינטנסיביות עם חברים שלך, במלחמה, ואתה מבין מה זה להיות סופר-טוב ולהפסיד רק כי מישהו היה יותר טוב".

הסדרה שכתב רוזנבלום עוסקת ב"הורות ובהתבגרות", לדבריו. כוכב רוק שחי על הקצה מגלה שיש לו ילד מאחת מזמרות הליווי שלו בעבר, ועכשיו הוא צריך לקבל אחריות. "הרבה לפני שנולד הילד שלי", הוא אומר, "כבר כל הסביבה שלי נהייתה עם ילדים, והתחלתי להבין לאן הרוח נושבת. ועדיין אתה רואה שבין אם אתה מתכנן או לא, ילד קצת בא ונופל עליך. כל אחד מאתנו שפך את ההורות שלו לכתיבה. מולי היה אבא טרי, שלמון בדיוק נהיה אבא, עמליה נהייתה במהלך הסדרה אמא בפעם השנייה, אני עכשיו הפכתי לאבא. אתה רואה את ההשתלשלות של להיות אבא, של להיות הורה ושל להיות ילד של".

- זה גם אתה, הרוקסטאר הזה שעשה מה שבראש שלו ופתאום לא יכול יותר?

"אני בזוגיות שבע שנים. לא מרגיש רוקסטאר. מסביבי כולם נהיו הורים, הרגשתי לאן זה הולך. אני בן 37, זה אחרת. אתה לא באמת ילד שפתאום צריך לחשוב שחייו התהפכו. בתהליך הטבעי של הדברים, אני חושב שהסדרה ריככה את השטח לקראת הדבר עצמו. בסדרה יש תהליך התבגרות שלם של גיבור עם הילד שלו. הוא מתחיל עם קושי מסוים וזה משפר אותו כבן אדם".

- הילד שיפר אותך כבן אדם?

"אתה זוכר, כשהיינו ילדים הייתה האבן הזו על המשקל, והאחות הייתה מזיזה אותה עד שהמשקל היה מאוזן? זה מה שהילד עשה. הרגשתי איך האבן הזו זזה ומאזנת אותי".

- אתה מאוזן עכשיו?

"הוא שם אותי במשקולת נכונה אל מול הכול".

לרוץ דרך הפחד

רוזנבלום נמצא בקרב מאסף בשמירה על הפרטיות שלו, של אשתו ושל בנם התינוק. על יונית לוי הוא מוכן רק להגיד, שהיא "אלופת העולם במה שהיא עושה. זה כולל הכול - מבחינה נשית, אנושית ומקצועית" ולא מוכן אפילו לחשוף את האיות המדויק של שמו של הילד. "השם הארצי הוא יונתן", הוא אומר.

- היה עיסוק בשם של הבן, כתבו בהתחלה שיקראו לו "אדם" על שם אביך.

"אנשים התעסקו ואנשים שיקרו. אם אנשים מתקשרים ושואלים אם זה נכון שכך קראנו לו, ואיך לא סיפרנו להם על זה, אז זה מכעיס. אין לי כוח לזה כבר, אם מישהו עובר את הגבול, משקר, עובר על החוק, אז אתה מתמודד עם זה בדרכים שנשארו לך. אבל אתה לא יכול לעבוד בלתקן אנשים כל הזמן".

- עכשיו זה לא רק אתה בתמונה, אתה צריך לגונן. יונית ידועה בחוסר ההיענות שלה לחיזורי התקשורת.

"אני לא צריך לגונן, היא מתמודדת עם זה יפה מאוד. ההתמודדות שלה נכונה מאוד. אני לא חייב לאף אחד כלום בקשר לחיי האישיים. אני מבין טוב מאוד שחיי האישיים מאוד מעניינים. ידעתי שאם 'מונית הכסף' תצליח זה יעזור לי, וגם ידעתי שאם היא תיכשל לא יקרה כלום. העיסוק הזה הוא יותר חיצוני, הוא לא באמת מפריע לי או קיים בחיי היום-יום שלי - עם החברים שלי, עם המשפחה שלי. צריך לשים שריון ולהמשיך. כל פעם עוברים מחדש את הגבול.

"אני דווקא מאוד מבין את החוקים של הביזנס הזה. זה פחות מטריד אותי. אבל מגיע לאנשים דברים קצת יותר מעניינים מזה. אני מבין את הכיף של זה, גם אני קורא רכילות ומתעניין בזה. אבל אחוזי האמת שם נמוכים מאוד".

- מתי הרגשת שממש נחצה הגבול?

"כשמשקרים. מדהים אותי שבן אדם צריך לשקר למישהו אחר כדי שיכתוב משהו שקרי. מישהו צריך לשקר. יש אנשים שמתעסקים בשקר, וזה הדבר היחיד בחייהם. זה תמיד מפתיע אותי מחדש".

- לבוא ולצלם אתכם כשאתם יוצאים מבית החולים. לגיטימי בעיניך?

"לא, מה פתאום. אבל מה לעשות שהחוק אומר שמותר להם לצלם? אבל זה לא בסדר לצלם אף אחד בבית חולים, לא רק אותי. מצלמים אנשים פצועים, אנשים ברגעים הכי קשים שלהם. לא רק הפרטיות שלי נפגעה. השתנתה המציאות, אני כל הזמן לוקח בחשבון שמצלמים אותי ומצותתים לי. בוגי יעלון, מה אתה מתפלא שיצא שלכלכת על האמריקאים 14 פעם? כמה נאיבי עוד אפשר להיות היום?".

הזוגיות של רוזנבלום ומגישת המהדורה המרכזית של המדינה יונית לוי, הייתה מתוקשרת מיומה הראשון. החתונה האינטימית שכונתה "מלכותית", תועדה בהתרגשות, ואחריה גם ההיריון ולידת בכורם תועידו באינטנסיביות. "להתייחס לנשים אחרי שהן יולדות, או בהיריון, זה בדיחה גסה ומעוותת", אומר רוזנבלום על מעקב מדורי הרכילות אחרי מה שמכונה "חזרה לגזרה". לדבריו, "קשה להיות אישה. כשקודם כול אתה מוחפץ ורק אחרי זה בודקים מה יש לך להציע".

- איך אתה מציע להתמודד עם זה?

"פשוט לא לצלם. צריך לקבל החלטה שכמו שלא מצלמים ילדים, לא יתייחסו לנשים בהיריון. מי אתה שתשפוט? מי אתה? מה הקשר בין הגוף שלך למי שאתה? אני לא מצליח להבין את זה. אם היא הייתה משחקת כדורסל וזה היה מפריע לה להביא דנק על הראש של מישהו אז אני מבין. כולם מרגישים לעצמם נורא יפים או נורא מכוערים ורוכבים על זה. אנחנו עוד נמצאים במקום עדין לעומת הצליבה שעוברים אחרים. אני בטוח שכל הנשים סובלות מזה, בין אם הן חזרו לגזרה ובין אם לא. הפחד התמידי הוא שם".

- וזה עושה גם עוול לפרסונה שלהן?

"הפרסונה לא נפגעת בכלל. זה פוגע בהן כבני אדם. זה מעליב נורא, הן מרגישות רע עם עצמן".

- אבהות מביאה אתה יותר פחדים?

"נותרו כל הפחדים, רק נוסף אדם לפחד אתו. אני עובר דרך, לא הכול קשת וענן ודובוני אכפת לי. יש לי כל כך הרבה חרדות שזה כבר לא משנה".

- באמת? כל כך הרבה חרדות?

"כל דבר שאני עושה בא עם פחד להיכשל, פחד שהרעיונות שלך גרועים, פחד שלא באמת יאמינו במה שאתה אומר, פחד ליפול על התחת. יש לי פחד מטיסה. ככל שאני פחות טס, הבעיה רק מחמירה. מה שקרה למטוס המלזי לא מפתיע אותי. זה לא הגיוני, קופסת פח שעפה באוויר. אז לוקחים המון כדורי הרגעה, ועושים את זה, אין ברירה. מעבר לזה, הפחדים מלא להצליח ולא להיות טוב במה שאתה עושה, ולא לעבוד, ולא להתפרנס - הם כל הזמן קיימים".

- מה הפחד הגדול מכולם?

"מוות. אני יודע שזה נשמע לא מקורי, אבל מוות בייסורים. זה מה שהכי מפחיד אותי".

- זה קשור גם בדרך מותו של אביך?

"זה מגיע מלראות מה קורה מסביב ומה עשוי לקרות. איך אומרת הפרסומת הזו, 'במציאות כמו שלנו, לך תדע מה יקרה?'. הפרסומת הזו באה בזמן מבחינתי".

- אמרת שהדבר הקשה שקרה בחייך הוא המוות של אביך.

"אני יכול להגיד שהטירוף בכל הנושא הזה של המוות, זה שהוא מת, ואנחנו הקורבן. אנחנו שנשארים עם העצב. כל עוד בן אדם נמצא והוא חולה, זה עובר עליו, אבל כשהוא מת, זה עובר עליך. הוא מת, ואני עצוב? זה פסיכי שזה מאורע כל כך פרטי, ומצד שני, המוות הוא המוני. קרתה לך חוויה מאוד פרטית, ומצד שני זה משהו שקורה ויקרה לכולם".

- אני מניח שהוא חסר לך במיוחד כשבנך נולד.

"ברור שהלידה של הבן שלך משרשרת הורים. גאווה זו תחושה נורא טובה והוא יכול היה להיות מאוד גאה. הצער הוא לא בשבילי, זה בשביל הגאווה שלו. לקחו לי את שיחת הטלפון הזו. זו שיחה שכל יום נלקחת ממך - והיינו משוחחים כל יום".

- יש משהו שכבה בך מאז מותו?

"אתה חושב שהחיים שלי הם כל היום נופת צופים? הכול קיים בי במקביל, כמו שקיים במדינה הזו. יש פה קושי אדיר, יש פה עושר עצום שחי ביחד עם עוני נורא. שכבה אחת של סכסוך פסיכי ומצד אחר הצלחות גדולות. המוות והחיים כל הזמן ביחד פה. המוות לא יומיומי אצלי, אבל צריך לקום ולעבוד ולהבין שאף אחד לא מבטיח כלום".

- באמת יש לך פחד שלא תתפרנס?

"ברור. אין דבר כזה במדינה הזו לא לעבוד. אין פה הבטחה לשום דבר. בסגנון החיים שאני בחרתי לעצמי, אף אחד לא מבטיח לך את הדבר הבא. צריך להיות עם עוד ועוד דברים בקנה. אני לא עובד עם חברה, עם ותק, שיש לי תפקיד שאני יודע שאני אעשה עד הפנסיה. גם למי שעובד כך בטח יש חרדות אין קץ. העניין הוא לרוץ דרך הפחד הזה, כי הכישלון יגיע כך או אחרת. צריך לעבור אותו".

- יוקר המחיה זה דבר שמטריד אותך?

"בוודאי. יוקר המחיה הוא לא דאגה מידית, זו ההבנה שלעולם לא תצא מהלופ של לדאוג לעתידך. זה הלופ שאני והמון אנשים נמצאים בו. כי אתה כל הזמן חייב לעבוד בשביל להתפרנס וליהנות מהדברים שאתה רוצה. אני נורא חרוץ, עובד הרבה מאוד, נורא אובססיבי לדבר הזה שנקרא עבודה, גם בר מזל בצורה מאוד גדולה - וכל זה גם לא מבטיח לי כלום. אתה עושה סדרה ולא בטוח שתהיה עונה, על ה'מונית' עבדתי והיא לא על המסך. זה אולי יהיה ואולי לא יהיה. אין מה לעשות".

- בעבר ביימת את הקמפיין של שינוי, והודית שאתה מחזיק בדעות שלהם. זה נכון גם לגרסה הנוכחית של המפלגה, "יש עתיד"?

"אני בא מהמקום הבסיסי שכולם שווים - כו-לם שווים. כולם צריכים לשאת בנטל ביחד, לא באופן הסימטרי, אלא באופן ההדדי. אני בטוח שמבחינת החרדים יש נטל לא פחות גדול, אין ארמונות בבני ברק. ההדדיות היא משהו שנעלם. הפואנטה היא לא כמה אלפי תלמידי ישיבה יגייסו. הפואנטה היא שרוצים להשתחרר מהלופ הזה ולדעת שדברים זורמים גם לכיוון שלנו. להשתחרר מהפחדים של פרנסה, מפחדים של מלחמה, שלא אנחנו אלה שנילחם לבד, שלא אנחנו אלה שנפרנס לבד ונשלם את כל המסים.

"בכל אופן, לא צריך לחלק את הנטל, צריך לפתור את הנטל. לא הייתי רוצה שיסחבו אף אחד צועק ובועט לשמור עליי עם נשק".

- אתה מאמין ליאיר לפיד?

"אני רק רוצה שהוא יצליח. אי אפשר להפריד את המצב הכלכלי או החברתי מהסכסוך עם הפלסטינים. די שאנחנו נפחד ודי שהם יפחדו. צריך לפתור את הדבר הזה".

- זה יותר מורכב מזה - צריך לפנות התנחלויות, לשחרר אסירים.

"מה שצריך לעשות, שיעשו".

- מדאיג אותך לגדל ילד לתוך המציאות הזו?

"זה לא באמת משהו שאני יכול לשקול אותו ברצינות. אם למישהו יש קושי, שייסע להולנד, שיגדל את הילד שלו שם. זו המציאות שלי".

פגיעה בדיון הישראלי

קשה לדבר על המציאות הישראלית על מורכבותה ושבריה, בלי לדבר על החלל הגדול שהותיר אביו, איש הרוח אדם ברוך ז"ל, אשר עדיין מורגש. "הוא יכול היה לחבר בין כל כך הרבה עולמות ולייצר איזושהי שפה רחבה מצד אחד, וסופר-גבוהה מצד אחר, ותמציתית ומדויקת. וזה דבר סופר-חסר. אנשים עדיין באים ואומרים לי, 'נורא חסרים לי הטקסטים של אבא שלך, הוא הצליח להסביר לי מה לעזאזל קורה פה'".

בשנה שעברה, בפער של חודש הלכו לעולמם הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאביך מאוד העריך, ואריק איינשטיין ז"ל. ההבדלים בפרידות מהם חידדו עד כמה שבטית החברה שלנו.

"הכוח שיש באנשים האלה, היה שאתה מרגיש שהם סמלים ישראליים, כי הם איזשהו DNA של הכול. שתוכל לראות דרכו הרבה ותבין על עצמך גם. הדיון הישראלי לא מתקיים כמו שהוא היה יכול, ללא הכתיבה של אבא שלי, השירה של אריק איינשטיין וכמו שהרב עובדיה הנהיג. אנשים נעדרי פחד מדיון. כשנעלמים האנשים האלה, נעלם הנכס הזה של דיון אינטלקטואלי, אינטליגנטי. למרות שאני יכול לראות אנשים שממשיכים את דרכם".

- מה אתה הכי רוצה בשביל הבן שלך?

"חשוב לי שתהיה לו מוזיקה בחיים. שיהיה לו הומור. לאמא שלי היה מאוד חשוב שיהיה לנו הומור, כי היא אמרה שילדים בלי הומור זה נורא. שימשיך ככה, כמו שזה עכשיו. שיהיה לו חם, שיאכל ויחרבן. זה הכול".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות