מה קורה כשרה"מ לא מוכן להשלים עם ביקורת בתקשורת?

בלעדי לקוראי: הפרק "השבועון המסוים", מתוך האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי "אופטימי", שחלקה הראשון רואה אור בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים

דוד בן-גוריון שנא את "העולם הזה" עד כדי כך, שלא הסכים להעלות את שמו על דל שפתותיו. כשנאלץ להזכירו בכל זאת, קרא לו "השבועון המסוים". התגאינו מאוד בכינוי הזה והשתמשנו בו כבתואר כבוד.

אבל לא היה לנו קורא נאמן ממנו. במארס 2007 פרסם העיתונאי רונן ברגמן, גם הוא חניך "העולם הזה", ריאיון עם אריה הדר, המכונה "פשוש", מי שהיה ראש אגף החקירות של השב"כ, וכך כתב: "על פי פשוש, האויבים הגדולים של מפא"י, ולפיכך של הממונה על שירותי הביטחון, השב"כ והמוסד, איסר הראל, היו בשנות ה-50 אורי אבנרי והשבועון שלו - 'העולם הזה'... פשוש: 'אבנרי כינה אז את השב"כ 'מנגנון החושך', ואיסר היה בטוח שאורי אבנרי יהרוס את המדינה. הוא והעיתון שלו היו כל הזמן במעקב. היה לי חבר שהתקדם מאוד בשב"כ כשהצליח לגייס עובד בבית הדפוס שהוציא לאור את 'העולם הזה'. העובד העביר לו את העיתון יום לפני תאריך ההפצה שלו. הוא היה נותן אותו לאיסר הראל, שהיה מעביר את העיתון אישית לידיים של בן-גוריון".

גילוי מרעיש זה לא חידש לי דבר. בקיץ 1959 נסעתי לצפת כדי לכתוב בשקט את המאמר השנתי הגדול שלי על "איש השנה" - מאמר שהתיימר לעצב את השנה (העברית) החולפת כסיפור אחיד, המשלב את כל המגמות החשובות בארץ ובעולם. באותה שנה הענקתי את התואר ליעל דיין, כמי שמייצגת את הדור השני במדינה. יעל פרסמה אז את ספרה הראשון, "פנים חדשות במראה", שעורר שערורייה, בין היתר מפני שנכתב באנגלית.

נסעתי למלון "מינס" על הר כנען, סמוך לבית שבו גרה רחל בילדותה. רציתי להתבודד ולהתרכז בכתיבה. כשנרשמתי במשרד הקבלה, חייכה בעלת המלון חיוך רחב ואמרה: "אני יודעת למה באת!".

התברר שבן-גוריון מתאכסן במלון ומנהל משם את מערכת הבחירות שלו בגליל. כשירדתי לאכול ארוחת בוקר ראיתי אותו יושב בפינת חדר האוכל, לפניו ערמת עיתונים יומיים והוא מדפדף בהם במהירות עצבנית, עמוד אחרי עמוד, באופן שיטתי ותכליתי.

ביום ד' של אותו שבוע ניגש אלי אחד המלצרים ואמר לי: "לא תאמין: הבאתי לו את ארוחת הבוקר לחדר וראיתי את גיליון 'העולם הזה' מונח על המיטה".

זה היה משונה. כשרכשנו את "העולם הזה", הוא הופיע ביום ה' בבוקר. אבל המפיץ שלנו סבר שזה לא נותן די זמן למכירה עד שבת, ועל כן הקדמנו את ההופעה ביום. בנינו תוכנית עבודה שבועית שנראתה כך: יום ד' היה מעין יום מנוחה. ביום ה' התחילה העבודה בעצלתיים. ביום ו' התקיימה ישיבת המערכת, שבה עוצב הגיליון הבא באופן כללי, ביום שבת ובימי א' ו-ב' גבר המתח והעבודה הייתה מאומצת. הגיליון "הלך לדפוס" ביום ב' בלילה, אך הוכנסו עוד שינויים ביום ג'. ההדפסה עצמה התחילה ביום ג' אחר הצהריים. ונמשכה שעות רבות. הגיליונות הראשונים הוצאו עוד ביום ג' בערב לכמה נקודות מכירה בתל אביב, בעיקר ברחוב דיזנגוף, לפני קפה "כסית", ובתחנה המרכזית. מאות אנשים היו מגיעים ל"כסית" ביום ג' בערב, ברכב וברגל, כדי לקנות את הגיליון עוד כשהדיו רטובה, וזוכרים זאת עד היום. אבל ברחבי הארץ החלה הפצת השבועון רק ביום ד' בבוקר, ולמקום מרוחק כמו צפת הגיעו הגיליונות רק ביום ד' אחר הצהריים. אם כן, איך הגיע גיליון לידי בן-גוריון בצפת כבר ביום ד' בבוקר? הייתה רק אפשרות אחת: שליח מיוחד קיבל אותו ביום ג' בערב והעביר אותו לצפת בלילה.

התנגדותי לבן-גוריון החלה עוד במהלך מלחמת 1948. כפי שכבר סיפרתי, כאיש חטיבת "גבעתי" הזדהיתי עם מה שנקרא אז "רוח הפלמ"ח" - גישה צבאית שאמרה שיש להתייחס אל הטוראי כאל אדם אחראי ובעל כבוד, להסביר לו לפני כל פעולה את טיבה ומטרתה ולשמור ככל האפשר על שוויון גם בצבא. בן-גוריון ממש לא אהב את הפלמ"ח, מה גם שמפקדיו השתייכו ברובם המכריע למפ"ם, מפלגה שאיימה אז על שלטונה המוחלט של מפא"י.

אחרי המלחמה לא מצא חן בעינ*י שהעסקנים מאתמול הפכו פתאום ל"שרים" - תואר שנראה לי רברבני ונלוז - עם דירות שרד, מכוניות שרד ונהגים. פתאום נוצר פער מעמדי בין העילית הפוליטית-כלכלית לבין כל האחרים. במדינה השתררה אווירה שהייתה רחוקה מזו של החטיבות הקרביות.

רוב החוקרים והפרשנים שכתבו לימים על "העולם הזה" לא הבינו נקודה מרכזית, המסבירה את הכול: התפיסה שלנו לא הייתה אופוזיציונית לשמה. הביקורת שלנו על המשטר בכל התחומים לא באה מתוך התעקשות על אמירת "לא". היו לה שורשים הרבה יותר עמוקים: פסלנו את כל הדגם של המדינה הבן-גוריונית, והצבנו במקומו דגם שונה לחלוטין: מדינה חילונית, דמוקרטית, שבה שורר שוויון בין כל האזרחים בלי הבדל של לאום, עדה, מעמד חברתי ומגדר. הניגוד בין שני הדגמים האלה, בין מדינה למדינה, נגע לכל תחומי החיים, ולכן ביקרנו את המשטר הבן-גוריוני בכל התחומים. אבל נקודת המוצא שלנו הייתה חיובית, ולא שלילית. התנגדנו למציאות הקיימת מפני שראינו בעיני רוחנו מציאות אחרת.

האסטרטגיה שלי הייתה לזהות את הדגם החלופי של מדינת ישראל עם הדור החדש, עם החיילים הקרביים של המלחמה, עם מיתוס הצבר, כדי לקומם את דור תש"ח כולו נגד שלטון בן-גוריון ובני דורו. זה היה המשך ישיר לאסטרטגיה של קבוצת "במאבק".

גם במבט לאחור אני חושב שהשפעת בן-גוריון על אופי המדינה החדשה הייתה עצומה. הוא הניח את הפסים שעליהם מתנהלת המדינה עד עצם היום הזה. לכן הפכתי מהרגע הראשון לאויבו המושבע.

אחרי שורה של קרבות מגע קטנים, כמו ההתנגשות עם הרמטכ"ל בעניין גיוס הבנות והאשמת משרד הביטחון בקיפוח המשפחות השכולות, בא הקרב הגדול הראשון, שז*עזע את אמות הס*פים של המדינה.

בנובמבר 1951 פרצה שביתה של ימאים. היא התחילה כסכסוך מוגבל: אלף הימאים בצי הסוחר הישראלי דרשו להקים איגוד מקצועי משלהם במסגרת ההסתדרות הכללית, כדי להשתחרר מ"מועצת פועלי חיפה", שמשלה בהם באמצעות עסקן ממונה שמעולם לא היה ימאי.

תביעה זו נגעה באחד ממרכזי העצבים של המשטר. ההסתדרות הייתה אז מוסד אדיר כוח. לפני קום המדינה היא שימשה כמכשיר הכפייה העיקרי של "המוסדות הלאומיים". היא שלטה בשוק העבודה ובמערכת הבריאות, והייתה בעצמה המעסיק הגדול ביותר במדינה. חברות ענק בכל תחומי הכלכלה היו שייכות לה. עם קום המדינה היא לא העבירה את סמכויותיה הכאילו ממלכתיות לידי המדינה, ובמשך שנים רבות המשיכה להיות מכשיר רב עוצמה בידי בן-גוריון - שהוא עצמו היה בעבר המזכיר הכללי של ההסתדרות.

הימאים לא הבינו, תחילה, שהם מתגרים באריה. כשכפרו במרו*ת ההסתדרות, הכריזו למעשה מלחמה על השלטון במדינה, מבלי להבין זאת ומבלי להתכוון לכך. בתמימותם חשבו שהם בסך הכול עומדים על זכותם הטבעית לבחור בנציגות שלהם מול המעסיקה שלהם - חברת צי"ם - שהייתה גם היא שייכת להסתדרות.

הבנתי מיד שהשביתה תגיע לממדים שהשובתים עדיין אינם חולמים עליהם. נסעתי לחיפה, דיברתי עם נציגות השובתים והבטחתי להם תמיכה ללא תנאי.

ב-22 בנובמבר 1951 הופיעה ב"העולם הזה" כותרת, שהטביעה את חותמה על פרשה זו כולה: "מרד על הים". הסברנו שמרד הימאים הוא הרבה יותר מסכסוך עבודה - שזוהי התנגשות בין שתי תפיסות. מצד אחד: הימאים, רובם יוצאי הפלי"ם ("הפלוגה הימית" של הפלמ"ח), שהביאו את ספינות המעפילים לארץ ורשמו פרק מפואר בתולדות היישוב; צעירי הארץ המייצגים את כל הדור שלחם על הקמת המדינה, את התרבות העברית החדשה. ומולם: העסקנים הוותיקים, אנשי הש*ררה, המבקשים לדכא את הדור הזה ואת רוחו.

בן-גוריון הבין זאת היטב. דיכוי מרד הימאים היה, בעיניו, המשך ישיר לפירוק הפלמ"ח. לפתע התגלו פניו האמיתיות. לא עוד הסבא הטוב והמיטיב, אלא איש שררה קשוח ואכזרי, בלתי-דמוקרטי בעליל, בעל גישה שלטונית כמעט בולשביקית.

נגד קומץ המורדים התמימים הופעלו כל מכשירי השלטון. המשטרה הסתערה על האוניות שעגנו בנמל חיפה וכבשה אותן בעזרת אלות וסילוני מים. השובתים הורדו מהן בכוח והוכו על החוף על ידי "סדרני הפועל", פלוגות אגרוף של מועצת פועלי חיפה, שבה שלט יוסף אלמוגי. השב"כ בלש אחרי מנהיגי השביתה. צה"ל גייס 35 מראשי השובתים למילואים. כמה מהשובתים נאסרו והובאו למשפט. השביתה כולה תוארה כמזימה קומוניסטית להפלת המשטר. ההסתדרות ערכה גיוס של "מתנדבים", שוברי שביתה שנשלחו לאוניות יחד עם ימאים זרים. כמעט כל התקשורת התגייסה לעזור לשלטון בדיכוי הימאים.

"העולם הזה" היה שוב היוצא מהכלל. הפכנו את הימאים לגיבורי המדינה. למרבה המזל נמצא להם מנהיג אידיאלי ממש: נמרוד אשל, קרוב משפחה של משה שרת ואליהו גולומב, צעיר בן 25 שנולד במרכז הממסד. הוא היה התגלמות המיתוס של הצבר: גבה קומה, יפה תואר, כריזמטי, מנהיג מבטן ומלידה. במשך שנים עסק בהובלת מעפילים. כשפרצה מלחמת תש"ח, לא טרח להתחייל פורמלית ומיהר להצטרף כלוחם לחטיבת הנגב של הפלמ"ח. אחרי המלחמה הפך לקצין שני בצי הסוחר. רק כאשר גויס לצבא באמצע השביתה התברר שכלל אינו רשום בצה"ל, ונשלח כטוראי למחנה הטירונים בצריפין.

לצד נמרוד בלט מנהיג שני: "א*ייק" אהרונוביץ'. הוא היה טיפוס הפוך: נמוך קומה, קר רוח, מתכנן. היה לו עבר עוד יותר מפואר: הוא היה רב החובל של אוניית המעפילים האגדתית "אקסודוס", שעליה נכתבו ספרים והופקו סרטים. אם נמרוד היה טריבון עממי, אייק היה אסטרטג.

המרד הגדול הסתיים בפשרה. מנהיגי השובתים הובאו ממחנות הצבא, כשהם לובשים מדים, ישר לשולחן המשא והמתן, שבו התקבלו כמה מדרישותיהם. אבל רוח ציבור הימאים נשברה. מפירי השביתה הזרים והמקומיים הכניסו רוח רעה לאוניות, וצי הסוחר הישראלי לא החלים מעולם. "מרד הימאים", כפי שנקרא מאז, סימל את מה שעתיד היה להתרחש במדינה כולה.

"העולם הזה" היה שותף למאבק בכל שלביו. גייסנו את דעת הקהל, פרסמנו עצומה בחתימת מיטב אנשי הרוח, אספנו כספים. אני עצמי נתפסתי בחברת "בומבה" צור, שחקן קומיקאי מפורסם, כשאנחנו מדביקים כרוזים על הבתים בתל אביב. בפעם הראשונה בחיי נעצרתי והובאתי לבית המשפט, שהטיל עלי קנס.

למחרת פורסם שאמרתי בבית המשפט: "טוהר המדינה חשוב יותר מניקיון הקירות!". על כך זכיתי בשבחים מפי נתן אלתרמן בכבודו ובעצמו. אבל האמת היא שלא אמרתי את הדברים בבית המשפט. כפי שקורה לעתים קרובות בחיים, בא לי הרעיון רק כשיצאתי מבית המשפט.

נמרוד אשל גורש ממקום עבודתו בחברת צי"ם, ובמשך שנים רבות נאלץ לעבוד בחברות ספנות קטנות. לבסוף "סלחו" לו, הוא התמנה לרב חובל בצי"ם ואחר כך קיבל משרה ממשלתית בכירה בתחום הספנות.

אחד המכשירים החשובים של המשטר הבן-גוריוני היה "ועדת העורכים".

בן-גוריון עצמו התפאר בכוחו להעלים כל ידיעה על ידי פנייה לוועדה זו. היא הייתה מורכבת מעורכי כל העיתונים היומיים. בן-גוריון הוא שעמד על כך שרק העיתונים היומיים יהיו חברים בה, כדי להוציא מראש את "השבועון המסוים", שהיה השבועון הפוליטי היחידי במדינה. "דבר השבוע", שהתיימר להתחרות בנו עד שנסגר, היה ממילא מיוצג בוועדה על ידי עורך "דבר".

המכשיר הראשון לדיכוי מידע היה, כמובן, הצנזור הצבאי הראשי. הוא לא היה מוגבל בכל צורה שהיא - פסיקתו הייתה סופית, לא הייתה זקוקה לשום הנמקה ולא היה עליה שום ערעור.

בסוף שנות ה-50 ניסינו לערער על סמכותו הכול-יכולה של הצנזור. זה היה אחרי שקם הכור הגרעיני בדימונה. תחילה טענה הממשלה שזה "מפעל טקסטיל". כשזה לא עזר והפרסומים עליו בחו"ל התרבו, אסרה הצנזורה לצטט את הכתבות הזרות, בטענה שעצם העתקתן בישראל מאשרת את נכונותן.

החלטנו להעמיד את זה במבחן משפטי. הגשנו לצנזורה תרגום מדויק של כתבה שפורסמה בשבועון צרפתי פופולרי. הצנזורה פסלה. הגשנו עתירה לבג"ץ. התוצאה: השופטים אישרו את החלטת הצנזור - ואסרו גם לפרסם ידיעה על עצם העתירה. איש לא שמע עליה.

לעתים קרובות פסל הצנזור ידיעה אצלנו, ואחרי יום או שעה אישר את פרסומה בעיתון אחר. הוא טען ששיקוליו יכולים להשתנות תוך שעה, או שפרסום בעיתון אחד אין דינו כפרסום בעיתון אחר. פעם טען שהאויב מתייחס ביתר אמון לפרסום ב"העולם הזה".

יחס*י האישיים עם הצנזורים הראשיים היו, בדרך כלל, די ידידותיים. הם היו קציני אמ"ן, ולרוב בחורים סימפטיים. אך לא תמיד היו המגעים ברוח ידידותית. נזהרתי מאוד שלא לתת לצנזורה כל עילה לסגור את השבועון. עקפנו את הוראותיה פעמים אינספור, אך תמיד הקפדנו שלא תהיה הפרה גלויה. רק פעם אחת הוטל עלינו עונש - אך גם אז הוא הוטל רק על המהדורה האנגלית שלנו, שהופעתה נאסרה לשבוע.

במשך כל השנים היה לנו מאבק מתמשך על "הכתמים הלבנים". לפי הוראות הצנזורה, אסור היה להשאיר חלל ריק במקום החומר שנפסל. הטענה הייתה שעל פי מיקום השטח הלבן יוכל האויב לנחש מה נמחק.

ביליתי הרבה שעות עם הצנזורים לדורותיהם כדי להסביר להם שאיננו מסוגלים לקיים הוראה זו. כל עמוד של "העולם הזה" עוצב כיחידה אחת, המורכב מכתבה, תמונות וכותרות. טענתי שאם נכניס לתוכו חומר זר, שאינו נוגע לנושא הכתבה, זה יבלוט אף יותר מכתם לבן. התוצאה הייתה שהצנזורה סבלה את הכתמים הלבנים אצלנו, וקוראינו המיומנים יכלו להסיק את המסקנות.

הצנזורה חלה על כל נושא שנגע בצורה כלשהי, ולו* גם שולית לגמרי, בענייני ביטחון. מה יכול היה השלטון לעשות בעניינים שהוא היה מעוניין לגנוז, אך שאפילו בדמיון הכי פרוע לא ניתן היה לטעון שנגעו לביטחון? בדיוק לשם כך הייתה קיימת ועדת העורכים. בן-גוריון שלח את הרמטכ"ל או את ראש אמ"ן לוועדה, כדי להסביר לחבריה את האינטרס הביטחוני "החיוני" בהשתקת העניין. במקרים קיצוניים אף הופיע בעצמו בוועדה. חברי הוועדה עמדו דום והחליטו לגנוז.

אף שאחד מתפקידי הוועדה היה להחרים את "השבועון המסוים" ולהוציאו מתחום העיתונות הלגיטימית, זה היה די נוח לנו. אחרי שסוד ביטחוני "נוראי" נמסר לחברי הוועדה, כדי שיוכלו למנוע את פרסומו, לא יכלו חבריה להתאפק. ידיעת סוד מעניקה לבעליה הרגשה של חשיבות עצומה. זהו שוחד יעיל מאוד, ובן-גוריון - שהיה מומחה לניצול חולשות הזולת - ידע זאת היטב. אבל מה הטעם בידיעת סוד, אם אף אחד אינו יודע שאתה יודע אותו? רבים מחברי הוועדה לא יכלו להתאפק וסיפרו על כך לבכירים במערכת שלהם, לנשותיהם ולידידים קרובים. איכשהו נודע לנו הדבר כמעט תמיד, וכך סופקו לנו בחינם סקו*פים רבים. פרסמנו אותם בשקיקה - לא רק כדי למלא את חובתנו הציבורית, אלא גם כדי להרגיז את חברי הוועדה ואת בן-גוריון עצמו.

כעבור זמן ה*נהיגה הוועדה נוהל חדש: אחרי שהחליטה להשתיק ידיעה כלשהי, דרשו חבריה מבן-גוריון להפעיל את הצנזורה הצבאית כדי למנוע את פרסומה גם אצלנו. בדרך כלל מצאנו דרך כלשהי לפרסמה, ולו* ברמז. הקוראים המושבעים שלנו למדו לפענח רמזים כאלה.

במשך הזמן הנהיגו כמה שרים נוהג מיוחד לגבינו. אחרי שהשיגו את הסכמת הוועדה להשתקת פרשה, הם הזמינו אותי לשיחה פרטית וניסו לשכנע גם אותי שלא לפרסמה. לא תמיד סירבתי.

הצייתנות של הוועדה לא הפכה את בן-גוריון לחובב העיתונות. הוא בז לה מעומק לבו. פעם אמר על עורכי שני הצהרונים, אריה דיסנצ'יק מ"מעריב" והרצל רוזנבלום מ"ידיעות אחרונות": "אחד מהם טיפש והשני נחש!". התלוצצו אז שרוזנבלום רץ ברחוב וצעק: "אני נחש! אני נחש!".

בכל שנות קיומו של "השבועון המסוים", היחסים שלנו עם העיתונות הכללית היו מתוחים, בלשון המעטה. עורכי העיתונות שנאו אותנו, את הסגנון העיתונאי החדש שהנהגנו, את החוצפה שלנו. הם השתדלו בכל כוחם להתעלם מעצם קיומנו ולהעלים את הסקו*פים שלנו. פעמים אינספור העתיקו את הגילויים שלנו מבלי להזכיר כלל את המקור. אינני זוכר בכל ארבעים השנה ולו* ידיעה אחת המשבחת את "העולם הזה". אם כתבו עלינו בכלל, היו אלה כמעט תמיד השמצות.

דוגמה אופיינית: כאשר התפוצצו ב-1955 הפצצות במשרד ובדפוס שלנו, כתב עזריאל קרליבך, עורך "מעריב", שאנחנו הטמנו אותן בעצמנו, כדי לזכות בפרסום. כפי שכבר סיפרתי, עניתי במאמר ארסי תחת הכותרת "המקצוע: נבל". למחרת פרסמה אגודת העיתונאים גינוי חריף - לא על הטענה השערורייתית של קרליבך, אלא על התגובה שלי.

האיבה הקיצונית ביותר נגד "העולם הזה" ש*ררה ב"שירות הביטחון הכללי", שנקרא אז "שין-בית". (אחרי שהכינוי הזה הפך לשם גנאי, לא מעט תודות לנו, התחיל הארגון לקרוא לעצמו שב"כ.)

קיום ה"שין-בית" נשמר בסוד כמוס. הצנזורה מחקה כל רמז לעצם קיומו. עוד יותר סודי היה קיומו של מי שעמד תחילה בראש ה"שין-בית", ואחר כך מו*נה גם לראש המוסד ונוסף לו התואר "הממונה על שירותי הביטחון".

איסר הראל (הלפרין) נודע בכינויו "איסר הקטן". השם דבק בו לא רק בשל קומתו הנמוכה (מאוד), אלא גם כדי להבדיל בינו ובין "איסר הגדול", איסר בארי, שעמד בראש שירות הידיעות (ש"י) של ההגנה, ושהיה באמת גבה קומה. את "איסר הגדול" פיטר בן-גוריון בשלב מוקדם, מפני שלא סמך על נאמנותו למפא"י. על "איסר הקטן" סמך מאוד.

איסר שנא את "העולם הזה" בכל רמ"ח איבריו. אני ראיתי בו טיפוס מושלם של ראש שירות הביטחון הסובייטי. הוא היה אידיאליסט על פי דרכו, מסור בלב ונפש למפלגה, בעל נפש מעוותת המסוגל לכל מעשה נבלה למען המטרה. יחסו אלי ואל "העולם הזה" היה כמעט פרנואידי.

בעיני חסידיו של בן-גוריון הייתה קיימת זהות מוחלטת בין ענייני המפלגה, המדינה ובן-גוריון עצמו. לכן הקדיש השירות חלק ניכר ממאמציו לפיקוח על "האויב הפנימי". זה לא כלל רק את הערבים והקומוניסטים, אלא גם מפלגות "כשרות", כמו הציונים הכלליים ומפ"ם.

כל זה היה כאין וכאפס לעומת פעולת ה"שין-בית" נגד "העולם הזה". זאת הייתה מלחמה ממש. איסר עצמו כתב, כעבור שנים, שהתייחס אלי ואל "העולם הזה" כאל "האויב מס' 1 של המשטר".

מכיוון שלא יכולנו להזכיר במפורש את ה"שין-בית", המצאנו לו כינוי: "מנגנון החושך". הוא נקלט בציבור, וגם אנשי השירות עצמו התחילו להשתמש בו, על דרך ההלצה. אבל היחסים לא היו בגדר הלצה, כלל וכלל לא.

לא היה לנו ספק שכל הדואר שלנו נפתח בדרך, ושמצותתים לכל שיחות הטלפון שלנו. מצאנו הוכחות לכך: כשהייתי כבר חבר כנסת, המכתבים מהכנסת היו מגיעים אלי יום אחרי שכל שאר הח"כים קיבלו אותם. פעם עשיתי ניסוי מדעי: שלחתי מאותה תיבת דואר ברחוב מכתבים לכל דיירי הבית שלי. המכתב שנמען אלי הגיע יום אחרי כל האחרים. אבל זה לא הפריע לי במיוחד - ממילא נהגתי בשיחות*י הטלפוניות כאילו יש מי שמאזין להן. לא נפטרתי מהמנהג הזה עד היום.

הדברים התחדדו כאשר התחילו הפצצות להתפוצץ במערכת ובבית הדפוס שבו הודפס השבועון, וכאשר נשברו אצבעות יד*י בהתנפלות עלי. חשבנו תחילה שה"שין-בית" הוא האחראי למעשים אלה. החשדות האלה לא התאמתו, אך היינו בטוחים שה"שין-בית" יודע מי המבצעים ומעלים עין. עובדה היא שמעולם לא הועמד איש למשפט על פשעים אלה.

בקיץ 1956 הנחית "איסר הקטן" את מהלומת המחץ שלו, שנועדה לחסל אותנו אחת ולתמיד.

הוא ידע, כמובן, שעקב אכילס שלנו הוא כלכלי. אחרי שקנינו את השבועון מידי קיסרי, נשארנו למעשה בלי הון חוזר. חיינו מהיד אל הפה. החרם הכלכלי שהטיל עלינו הממסד מהרגע הראשון מנע צבירת רזרבה כספית. לא קיבלנו מודעות מהמשק ההסתדרותי האדיר דאז, וגם לא משום מפעל ממשלתי.

במוחו של איסר עלה רעיון גאוני: להוציא שבועון מתחרה, שיהיה משופע בכסף ושיקבל את כל הסקו*פים מהממשלה, מערכת הביטחון והשירותים החשאיים. בהשוואה אליו ייראה "העולם הזה" עלוב ומסכן, קוראיו יעזבו אותו בהמוניהם וינהרו אל השבועון החדש. ה*פ*י א*נד.

לא נשמע כדבר הזה בעולם הדמוקרטי: הוצאת עיתון מטעם המשטרה החשאית כדי לשבור כלי תקשורת אנטי-ממסדי. גם זה היה חידוש ישראלי.

אחרי מסע פרסום יקר בעיתונים ובבתי הקולנוע, הופיע ב-1 באוגוסט 1956 הגיליון הראשון של "רימון". שערו הודפס בצבעים, לוקסוס שלא יכולנו אז להרשות לעצמנו, והשבועון כולו הודפס על נייר איכותי יקר. בהשוואה אליו נראה גיליון "העולם הזה", שהודפס כולו על נייר עיתון גרוע ובשחור-לבן (מלבד הצבע האדום של השער), כעלון עני ועלוב.

מה שאיסר לא הבין הוא שדווקא חזותו הצנועה של "השבועון המסוים" הייתה אחד ממקורות כוחו. הקוראים שלנו ידעו שאנחנו מוחרמים, שהממסד לוחם בנו בכל האמצעים, שעצם קיומנו תלוי במכירת הגיליונות בקיוסקים. זה חיזק את האמינות של מלחמתנו והידק את היחסים בין הקוראים לבינינו.

פעם אמר לי בוטרוס בוטרוס-ע'אלי, שר החוץ בפועל של מצר*י*ם, שהמומחים הישראלים לעניינים ערביים "יודעים את הכול ואינם מבינים כלום". זה היה נכון גם לגבי המהלך הזה של ה"שין-בית": הם פשוט לא הבינו את הקשר בין "העולם הזה" וקוראיו, קשר משפחתי שהיה כמעט מיסטי. אינני חושב שהיה בעולם אח ור*ע לקשר כזה בין עיתון המוני וקוראיו. "העולם הזה" ביטא את רחשי לבם, הביע את דאגתם למדינה ואת הביקורת הנוקבת שלהם עליה. ובעיקר: הוא דיבר בשפת הדור הצעיר, שיקף את אופיו וגילה את האופנות המתחלפות של החברה הישראלית (ובעיקר התל אביבית).

את היחס הזה לא היה אפשר לקנות בכסף, בנייר איכותי ובצבעים. הרעיון כולו היה אבסורדי.

ידענו, כמובן, מיד מי עומד מאחורי הניסיון הזה. היו לנו די והותר מקורות בתוך הממסד, שהזהירו אותנו מראש. בדיעבד אושרו כל החשדות שלנו. משה שרת, שר החוץ והאיש מס' 2 בממשלה, דיווח ביומנו* ששבועיים אחרי הופעת השבועון נערכה בביתו ישיבה, בהשתתפות ראש המוסד איסר הראל וראש ה"שין-בית", עמוס מנור, כדי לדון על "רימון". המטרה, לפי שרת, הייתה "להכות את 'העולם הזה'."

אבל מטרה זו הוסוותה היטב. השבועון החדש התיימר להיות עצמאי, ללא פניות פוליטיות. סיסמתו "עצמאי, שקול, מראה הכול" נועדה לחקות את סיסמתנו, שכבר הפכה אז למטבע לשון: "בלי מורא, בלי משוא-פנים". במשך כמה חודשים אף הצליח "רימון" לשמור על חזות תמימה זו.

לשם הסוואה הקים ה"שין-בית" חברה בשם "עין וספר בע"מ", שהופיעה כמו"ל. בראשה עמד דן טנאי, ידידו ואיש אמונו של איסר. אחיו, שלמה טנאי, משורר ידוע, היה העורך הראשי, אך בפועל ערך את השבועון חזי לופבן, בנו של עסקן מפא"י. טנאי ולופבן עבדו קודם לכן ב"במחנה", השבועון הרשמי של צה"ל, שגם אותו ניסה הרמטכ"ל משה דיין - לשווא - להפוך למתחרה של "העולם הזה".

הצוות של "רימון" היה מרשים. המשורר דוד אבידן נמנה עם עורכיו, וכך גם אריה אבנרי (שעוד בנעוריו אימץ לעצמו את שמי). יעקב אגמון, דמות ידועה בשמאל, כיהן כמנהל, וכך גם אוהד זמורה, שהפך מאז למו"ל ספרים. כל אלה הכחישו בדיעבד שידעו כי השבועון שייך ל"שין-בית".

לא עברו הרבה חודשים, והמסכה נפלה. משנוכח איסר לדעת כי לא פגע במאומה ב"העולם הזה", החליט להסיר את הכפפות. "העולם הזה" בלט אז בכמה פרשות שהסעירו את המדינה, ובראשן פרשת קסטנר ופרשת עמוס בן-גוריון. על רקע זה פתח "רימון" בהתקפות פרועות על "העולם הזה", שהחריפו משבוע לשבוע. לופבן השווה את מלחמת "רימון" ב"העולם הזה" למלחמת סיני, שהייתה - כביכול - מלחמה מונעת נגד אויבי המדינה.

"אל תיגע בארס זה!", הכריז "רימון", וקרא להחרים את "העולם הזה" - לא לקנות אותו, לא לקרוא אותו, לא להדפיס אותו, לא למכור אותו. מובן שזה רק הגדיל את יוקרתנו.

לימים הודה לופבן שנפגש מדי שבוע עם איסר, ואישר שאיסר הקדיש הרבה מזמנו לפעולה זו.

נראה שהפרנויה של איסר החריפה משבוע לשבוע. "רימון" גילה שנכרתה ברית ביני לבין ישראל שייב (אלדד), איש הימין הקיצוני. אינני יודע איך עלה רעיון אבסורדי זה במוחו של איסר. אולי זה מעיד על טיב המידע של ה"שין-בית". שייב ראה בי אויב בנפש. כמה זמן לפני כן קרא בכתב העת שלו, "סולם", להכות אותי למוות, בשל בגידתי במדינה.

הקשר המדומה הזה ביני ובין איש הימין הקיצוני לא הפריע לאיסר לגלות ב"רימון" שאני בעצם קומוניסט מוסווה, הפועל בשירות הסובייטים להריסת המדינה. ולראיה: שלחתי את סגני, שלום כהן, לסקר את הקונגרס העולמי של הנוער הדמוקרטי (קרי: הקומוניסטי). האמת היא שהשתתפתי יחד עם הקומוניסטים במאבק לביטול הממשל הצבאי, שחל על האזרחים הערבים והפך את חייהם לגיהינום. גם הגנתי על אנשי מק"י ברחוב הערבי מפני התנכלויות מצד ה"שין-בית". אך מעולם לא הייתי קומוניסט, ואף מארכסיסט לא הייתי.

אבל בדמיונו של איסר נרקם קשר נורא בין כל אויבי המדינה - הימין הקיצוני, הקומוניסטי ו"העולם הזה", כדי לקעקע את השלטון. בראש הקונספירציה האימתנית הזאת עמדתי אני. זה נשמע לי מגוחך, אך איסר באמת האמין בזה.

מה ששיגע את אנשי "רימון" יותר מכול היה ש"העולם הזה" לא הגיב במילה אחת על התקפותיו הפרועות, ואף לא הזכיר את שמו בכל 21 חודשי קיומו. לא עלה על דעתי לתת להם פרסום על ידי התקפה פומבית. אמנם, במארס 1957 כתבתי מאמר על הקבוצה האנטי-דמוקרטית המתגבשת מסביב לבן-גוריון (הכותרת: "היד השחורה") והזכרתי בדרך אגב שמנגנון החושך מוציא לאור שבועון נגדנו, אך גם אז לא נקבתי בשמו.

אחרי התייעצות נוספת אצל משה שרת, הוחלט ש"רימון" אינו גורם לנו נזק, אלא להפך. לדברי שרת ביומנו, התרגיל הזה עלה 300 עד 400 אלף לירות, סכום עתק בימים ההם. הוחלט לסגור את השבועון, אף שהוא ניסה להתחנף לשרת בכתבה גדולה שפרסם עליו. כפי ששרת גילה ביומנו, הוא ערך את הכתבה בעצמו וגם בחר בתמונות שליוו אותה. בכל זאת הייתה הכתבה, לדבריו, "חסרת השראה".

באפריל 1958 נסגר "רימון". כשם שלא גזל מאיתנו קוראים כאשר קם, לא נוספו לנו קוראים כאשר נסגר. רק אז, בפעם הראשונה, הזכרנו את שמו - בכתבת הספד שלא הייתה הכי מחמיאה.

כעבור שנים הספיד ראש אגף החקירות של השב"כ, אריה הדר ("פשוש"), את "רימון" כך: "איסר הוציא לאור מטעם השב"כ עיתון מתחרה, 'רימון', שהיה כביכול בבעלו*ת פרטית. הוא גם הדפיס תמונות של נשים מעורטלות, אבל נקט עמדות שהיו הרבה יותר בעד הממשלה. המטרה הייתה להרוס את אבנרי, אבל העיתון ההוא פשוט לא היה מעניין ואף אחד לא קנה אותו".

באותם הימים הגיעה מלחמת בן-גוריון בשבועון המסוים לשיאה. זה קרה דווקא על בימת התיאטרון.

בן-גוריון לא היה חובב תיאטרון, והתיאטרון עניין אותו כקליפת השום. אבל אנשיו החליטו להפעיל גם את המכשיר הזה נגדנו.

הם גייסו את התיאטרון הלאומי "הבימה" ואת המחזאי הנודע יגאל מוסינזון, כדי להפיק הצגה שהייתה כל-כולה התקפה פרועה על "העולם הזה". מוסינזון כתב מחזה בשם "זרוק אותו לכלבים", שגיבורו הוא אזרח תם וישר ששבועון מתועב הורס את חייו כדי ליצור סנסציה. את העורך חסר המצפון גילם שחקן צעיר ומבטיח בשם יוסי בנאי.

הצגת הבכורה הפכה לאירוע ממלכתי. בן-גוריון עצמו הגיע אליה, יחד עם פולה וכמה משרי ממשלתו, והפמליה כולה תפסה את מקומה בשורה הראשונה. ייתכן שזאת הייתה הפעם היחידה בחייו שבה ביקר בתיאטרון. הצלמים הנציחו אותו מוחא כפיים בהתלהבות מופגנת.

למרבה המזל היה זה מחזה גרוע מאוד, והוא ירד מהבמה אחרי כמה הצגות. לא סלחתי ליגאל מוסינזון את מעשה הנבלה. הזדעזעתי כאשר נעץ סכין בגבי ברגע מסוכן ביותר של התקפת השלטון עלינו. הגבתי במאמר חריף מאוד - אחד משני המאמרים הארסיים ביותר שכתבתי בימי חיי (האחר היה זה שכתבתי על עזריאל קרליבך אחרי פרשת הפצצות). הכנסתי בו כל מה שידעתי עליו - וזה היה הרבה.

האקורד האחרון בפרשה זו הושמע על ידי אפרים קישון. הוא כתב קטע הומוריסטי, שבו תיאר איך בן-גוריון מנסה לשבור אותי בצורה כל-כך אווילית ואיך כל מעשיו רק מגבירים את כוחי. המדינה כולה צחקה בהנאה.

זה הבטיח לי קצת שקט - עד לקרב הגדול על פרשת לבון.

צרו איתנו קשר *5988