"החוקים החברתיים הובילו לעיוות שוק ולחוסר צדק"

ג'ף המל, המתכנן הראשי של אמסטרדם מזהיר מפני הדיור הציבורי: היה רע לכולם, הייתה קרקע שאף אחד לא רצה לבנות עליה, היזמים נכשלו והתושבים שנאו את העיר

כשל שוק נדל"ני "ההיסטוריה הסוציאל-דמוקרטית של אמסטרדם יצרה מציאות אנומלית (שמקורה בבנייה בהיקף מאסיבי אחרי מלחמת העולם ה-2, כמהלך לאומי שמומן בכספי ציבור - מ.מ), שבה הדיור הציבורי פגע בשוק הנדל"ן. 80% מהקרקע הייתה בבעלות עירונית ועליה הייתה בנייה ציבורית של חברות משכנות שנמנע מהן להעלות שכר הדירה. כך, ליזמים לא היה אינטרס לבנות כי לא היה להם סיכוי להתחרות במחירי הדיור הציבורי, והדיור עצמו היה ברמה נמוכה ומתדרדרת. התוצאה הייתה רעה לכולם: הייתה קרקע, אבל אף אחד לא רצה לבנות עליה. היזמים נכשלו והתושבים שנאו את העיר".

צדק פוגע בחלשים "מצב שוק הדיור השתפר, עלינו ל-45% דירות בבעלות פרטית וירדנו ל-55% בבנייה ציבורית, אך עדיין בשליש מהדירות בבנייה הציבורית גרים אנשים שמשכורתם גבוהה מכדי שתצדיק את זכותם לדיור מוזל. הבעיה שהחוק אינו מאפשר להוציא אותם. לעומת זאת, תושבים שהקריטריונים שלהם מצדיקים קבלת דיור ציבורי צריכים לחכות בין 10 ל-12 שנים כדי להיכנס לדירות מוזלות, ועד שמגיע תורם, במקרים רבים זה כבר לא רלוונטי. הם נרשמו לדיור הציבורי כשהיו סטודנטים וכשהגיע תורם הם כבר מבוגרים מדי, עשירים מדי או שדרושים להם מגורים אחרים. יוצא שהחוקים החברתיים והשאיפה להיות שוויוניים וצודקים הובילו לעיוות שוק ולחוסר צדק".

מי צריך ראשי ערים "השיח הבינלאומי נותן יותר מדי קרדיט לכוחן של עיריות ולהשפעתם של העומדים בראשן. ראשי ערים אינם האחראים היחידים, ולא העיקריים להצלחה של עיר. ניו יורק זינקה בעשור האחרון, אבל זה לא בזכות מייקל בלומברג. ההצלחה של מנהטן היא תולדה של הגל הכלל-עולמי של החזרה לעיר, זו לא רק ההצלחה שלו".

חינוך מחדש "אני מעדיף אדריכלים צעירים. אנחנו לא צריכים עוד פרנק גרי כאן. תחתיי במחלקת התכנון בעירייה יש 250 עובדים, מתוכם רק אדריכל אחד, כי אדריכלות זה הדבר שאנחנו הכי פחות עושים. ובכלל, את רוב האדריכלים צריך לחנך מחדש, הם זקוקים לטרנספורמציה הומניסטית, כדי שיוכלו להתקדם לחשיבה אנושית. הם בונים מונומנטים, לא בונים לבני אדם, ויוצרים בניינים בעייתיים. אחרי שאדריכל תכנן את הבניין המסחרי הראשון שהוקם על גדת הנהר בצד הצפוני של אמסטרדם בלי שום חיבור לרחוב, למדנו את הלקח. העיצוב העירוני אינו צריך להתנהל כשוק חופשי, והכלל הוא לקיים תחרות אדריכלים בכל בניין, ולהתערב כעירייה בשיפוט ובבחירה בבניין שייבנה, גם אם הוא פרטי לחלוטין".

משחק ההפרטה "כשהתחלנו את ההפרטה של זכויות הבנייה (הקרקע נשארת בידי העיר, אבל מיזמי הבנייה פרטיים - מ.מ) קמה התנגדות ציבורית. אמרו שהכול יסתבך, שיזמים פרטיים לא ידעו לבנות, ושהכול ייעצר, אבל קרה בדיוק ההיפך. אנחנו מוכרים את זכויות הבנייה, ויש התקדמות משמעותית בפיתוח בשנים האחרונות. העיר עדיין מחזיקה בבעלות על הקרקע, אבל זכויות הבנייה נמכרות. אני במשחק ההפרטה, ואני אוהב אותו. אבן הנגף שלי היא מחלקת הפיתוח העירונית שמחזיקה בקרקע (מנגנון דומה לרשות מקרקעי ישראל הפועל ברמה עירונית - מ.מ). המחלקה הזו מתנהגת כמו בנק, היא חזקה ומנסה להשיג כמה שיותר כסף. אנחנו מצליחים לעבוד נגד האינטרסים שלה ולחלק את הקרקע. זה לא קל, אבל אנחנו עושים זאת. הדרך הטובה ביותר לקדם את אמסטרדם היא לחלוק את הכוח עם כל השותפים בפיתוח העיר, גם עם היזמים".

300 אלף דירות "ההולנדים אוהבים פרברים ובתים צמודי קרקע. כשהתחילה בנייה רוויה מאסיבית, היה חשש, שהתבדה, שלא ירצו לגור בבתי דירות. אמסטרדם צומחת ב-15 אלף איש בכל שנה, ובקצב הנוכחי העיר זקוקה לעוד 300 אלף יחידות דיור עד 2030, ומה יהיה אם הקצב יגדל? יש הגבלה של בנייה לגובה, בגלל הקרבה לשדה התעופה, ולכן אנחנו מצופפים את העיר לרמה שההולנדי הממוצע לא רגיל בה, ואנחנו צריכים לבנות מהר. הדרך לעמוד ביעדי הבנייה היא לפתות יזמים בקרקע. אנחנו עושים זאת, אך מבקשים תמורה. למשל, בצפון אמסטרדם קמה שכונה בשטחים שלפני כן היו עליהם מפעלים של חברת הדלק 'של'. העירייה לקחה את הקרקע, העבירה אותה ליזמים, ובתמורה הם מימנו הקמת סינמטק, שנשאר בבעלות העירייה והוא מרכז רווח, דרך המסעדה שפועלת בו".

לנרמל מריחואנה "אנחנו רוצים לחסל את הדימוי של אמסטרדם כעיר היפית של סקס, סמים ורוקנ'רול. היינו מרכז תיירות צעירים משנות ה-80 עם פתיחת הקפה הראשון שהתירו לעשן בו מריחואנה, דבר שהתחבר ל'רובע האורות האדומים' שההיסטוריה שלו עתיקה יותר. הליברליות של הסמים הזרימה תיירים מהמדינות השכנות ומכל העולם אשר באו לנצל את הפתיחות של העיר. בלי לוותר על הטולרנטיות, המטרה ברורה: צמצום סוג התיירות הזו. אנחנו לא נחסל הכל, אבל ננרמל את התופעות הללו מאוד".

התיירים הרצויים "הגענו למסקנה שאנחנו רוצים תיירים, אבל לא את אלה שמגיעים עם תרמיל על הגב, אלא את אלה שבאים עם הכסף הגדול בכיס. אנחנו רוצים מבקרים שבאים לפה לעשות עסקים ומבקרים שבאים לצרוך תרבות ברמה גבוהה ושירותי יוקרה - אופנה ומסעדות. אנחנו סוגרים את הקופי שופס אחד-אחד. למשל קובעים שאסור לקופי-שופ לפעול בטווח 500 מ"ר מבית ספר. לא יהיה פשוט, זה מוליד מאבקים כי הקופי שופ טוען שהיה שם לפני בית ספר. כבר היום יש לנו מפה עתידית שמראה שיהיו פה מחצית מהקופי שופס שפעילים היום בעיר. המאבק בקופי שופס מסובך גם משום שהלכה למעשה אנחנו נלחמים נגד חוקי המדינה, נגד בית המשפט העליון שמגן על זכויות הפרט והעסקים".

האווירה המסחרית "לאמסטרדם יש עבר של עיר מסחרית. אנחנו רוצים להחזיר אליה את האווירה שמושכת כוחות כלכליים, לעודד חברות בינלאומיות לפתוח כאן אם לא את המשרדים הראשיים, לפחות סניפים. הצלחנו להביא בשנה האחרונה בין 100 ל-120 חברות בינלאומיות. התחרות שלנו היא עם וינה, ברלין, ברצלונה וערים בסדר גודל דומה באירופה, שמציעות תנאים דומים. אנחנו חוזרים למעמד של עיר מבוגרת, בונים משרדים מתאימים ודואגים לתשתיות שחברות כאלה זקוקות להן".

לא ונציה ופריז "בסך הכול מגיעים בין 4 ל-5 מיליון תיירים בשנה, שנשארים בין שניים לשלושה לילות בממוצע, והגידול הרב ביותר בתיירות לאמסטרדם הוא של הולנדים מרחבי המדינה. הוספנו תוך פחות מ-5 שנים 9,000 חדרי מלון, השקענו 375 מיליון אירו רק בשיפוץ של הרייקסמוזיאום ואנחנו משקיעים מיליונים בשיפוץ והקמה של מוזיאון הקולנוע, מוזיאון למוזיקה, ובמלונות יוקרה. גם ההכרה של אונסק"ו במערכת התעלות כאתר מורשת מביאה עוד תיירים מהסוג שאנחנו מבקשים להביא. לא מכרנו את עצמנו לתיירים, עדיין גרים במרכז העיר 100 אלף אמסטרדמים, הרבה יותר מאשר בוונציה, שבה גרים בקושי 50 אלף תושבים, ובפריז, שבמרכזה כבר לא מתגוררים תושבים בכלל".

נקי מאופניים "בכניסה לבית המשפט העליון יש מרפסת ענק מרשימה, כמו שאדריכלים אוהבים. את הגשר שמוביל אליה תכננו בלי מעקה, כדי שלא יקשרו אליו אופניים. זה בוודאי אומר משהו על סדר העדיפויות של הארכיטקטית שתכננה אותו".

תחזיות המתכננים "מתכנני ערים לא מבינים עיר, הם מבינים סטטיסטיקה. זה מה שהם עושים: אוספים נתונים, מכניסים לאקסל, פורשים מפות, עושים חישובים בטבלאות לגבי העתיד, וזה מתכון לטעויות. המתכננים הטובים ביותר של עיר הם תושביה ומשתמשיה, אורבניזם הוא ההזדמנות המתאימה ביותר ליישם את 'חוכמת ההמונים', כי התכנון צריך לבוא מלמטה, מהצורך המיידי. תכנון מלמעלה למטה הוליד באמסטרדם אזורים שתוכננו בשנות ה-90 והיום אינם מתאימים לצרכים שהם צריכים לשרת. למשל, אזור זאודאקס שתוכנן בבת אחת כאוסף של מגדלי משרדים בסגנון המטופש של שנות ה-90. הקימו בו המון מקומות חניה, כי ההנחה היתה שאנשים יגיעו אליו במכוניות. היום המגרשים ריקים כי כולם מגיעים באופניים, ונוצרים חללים עצומים ונטושים בין הבניינים. דוגמא אחרת היא שהמתכננים לא חזו את חזרת המשפחות אל העיר, וכתוצאה מכך אנחנו סובלים ממחסור בבתי ספר וממחסור בשטחי ציבור מתאימים למשפחות, בפרויקטים שתוכננו לפני עשור".

נדנדות על המים "במחלקת התכנון עובדת אישה שתפקידה לתכנן גני שעשועים, ולמצוא שטחים להקמתם בתוך אמסטרדם. אנחנו לא מחכים לפרויקטים גדולים ולתקציבים ממשלתיים שיפתרו בעיות. עובדים עם מה שיש. הקמנו גני שעשועים בהצטלבויות רחובות גדולים, לקחנו סירות, עיגנו אותן למזח שקרוב לבתי המגורים והפכנו לגן שעשועים ושטח לפיקניקים; מחזרנו קונטיינרים והפכנו לכיתות ובית ספר".

המקום השלישי "אנחנו רוצים לשפר את ה'מקום השלישי' (מושג המתייחס בשיח האורבני למקום שאינו בית ואינו המשרד - מ.מ), אבל אני לא מאמין שאפשר לתכנן אותו או לכוון אותו. המקום השלישי נוצר מעצמו. אמסטרדם לא מוכנה עדיין לפיזור כיסאות חופשיים בשטח העיר, כמו שיש בניו יורק ובברצלונה, אולי הדבר קשור למזג האוויר, ואולי בגלל שאנחנו עדיין מחזיקים בזיכרון של מה שהיה בעבר הלא רחוק, כשאנשים ישבו סתם כך בחוצות העיר הזו. אנחנו משקיעים כיום בפארקים קטנים בתוך העיר בשאיפה לייצר מרחבים ציבוריים שאפשר לבלות בהם עם ילדים".

חתיכה אחרי חתיכה "מגה פרויקטים הם סכנה, כי עיר משתנה במהירות. פיתוח צריך להיעשות חתיכה אחרי חתיכה, בשביל גמישות לשינוי תוך כדי. צריך להימנע מפרויקטים שיתקעו את הציבור עם הוצאות בסדר גודל בלתי אפשרי תוך כדי בנייה, וחוסר התאמה למציאות בסיומם".

המרכזית החדשה, גרסת אמסטרדם "התחנה המרכזית היא דוגמא לחוסר היעילות של מיזמי ענק עירוניים. התחילו לתכנן אותה בשנות ה-80. הפרויקט נמשך 30 שנה, ונתקע בגלל מחסור בתקציבים. העלות תגיע למיליארד אירו למדינה ועוד 3 מיליארד שתשלם אמסטרדם, וכבר ניכרות הטעויות שנובעות מתכנון שהתאים לזמנו, אך לא מתאים לזמננו. לדוגמא, הדרך שתחתיו, שלמזלנו שהצלחנו להפוך אותה מכביש, לשדרה להולכי רגל ואופניים".

המהנדסים כובשים "אני חושש ש'העיר החכמה' תפיל אותנו בידיים של מהנדסי מידע ואלקטרוניקה, כמו שקרה בעבר כשתכנון העיר נכבש בידי מהנדסי תחבורה. עיר היא יצור חצי טכני וחצי חברתי, אבל החברתי קודם, כי אנשים הם המרכיב החזק בעיר. תכנון עירוני צריך לבוא מלמטה - מהצורך של מי שמשתמש בעיר, אנחנו לא צריכים 'עיר חכמה', אנחנו צריכים 'חוכמת המונים עירונית'. עיר חכמה תפתח פלטפורמות בשביל תהליכים כאלה".

פקיד האופניים "כשבאתי לעבוד בעירייה לפני עשר שנים, היה איש אחד בעירייה שעסק בתשתיות לאופניים. אמרתי שמוכרחים להגדיל את המספר, ואף אחד בעירייה לא האמין לי. היום עובדים בתחום הרבה יותר, אבל גם פה הגזמנו. נתנו יותר מדי מקום לרוכבי אופניים ושכחנו את הולך הרגל. התשתיות לאופניים היו צריכות לבוא על חשבון מכוניות, ולא על חשבון הולכי הרגל".

15 עורכי דין "ב-2003 קראו לי לבוא ולהציל את העיר, כי הכל לא עבד. היום הרוב מאחרוינו. כיום עובדים במחלקה לתכנון העיר 15 עורכי דין, זה פי 15 מהמספר שהיה כשהתחלתי. הם חשובים לתכנון, כי ההתמודדוית הגדולות הן עם תושבים וההתנגדויות שלהם לשינוי ולפיתוח".

צרות עם משרד התחבורה "הקטנועים (עד 25 קמ"ש) שיש להם היתר לנסוע בשבילי האופניים הם הצרה הכי גדולה של העיר. הייתי רוצה לסלק אותם מהשבילים, אבל הרגולציה של המדינה לא מאפשרת, ולמשרד התחבורה לא אכפת, משום שזו בעיה רק באמסטרדם ולא בערים אחרות".

זהירות, דמוקרטיה! "הכללים של עיר הם: גיוון, עצמאות, היעדר שיפוט - לא לבחור בטוב יותר, או ברוב, אלא לאסוף את הכול ולעשות קומבינציה, מניעת ריכוזיות ולוקאליות. דמוקרטיה בעייתית בעיר, כי היא שיטה של כן או לא, וטמונה בה סכנת עריצות הרוב ובעיר יש מקום להכל, גם לשוליים ולמיעוט".

"הולנד מפחדת מאמסטרדם חזקה"

בארט וינק (Bart Vink) הוא חבר המפלגה הליברלית בפרלמנט העיר, כיסא שאותו קיבל בבחירות שהתקיימו לפני חודש, שמשמעות תוצאותיהן דומה ל"מהפך" 1977 בישראל. לראשונה מזה 66 שנים עברה השליטה מידי הסוציאליסטים שהחזיקו באמסטרדם מימי מלחמת העולם ה-II, לידי הליברלים. "העיר צריכה רפורמות בתחומים רבים, ובהם שוק הדיור שבו נצמצם את השליטה הממשלתית ונעודד יזמות פרטית", אומר וינק (47), ששימש בעשור האחרון סגן מנהל חטיבה במשרד השיכון, וכיום, נוסף לחברות בפרלמנט, הוא מנהל פרויקטים במשרד התשתיות והתחבורה ההולנדי.

"היסטורית, הממשלה פה לא רוצה את אמסטרדם חזקה. זו הסיבה שכשאוחדה הממלכה, הבירה הוקמה בהאג, וזו הסיבה שהמדינה המודרנית פיזרה אוכלוסיות ושלחה אנשים לגור בערים חדשות שהממשלה המציאה. לא רוצים כאן ערים עם יותר ממיליון תושבים", אומר וינק, ואם הדברים האלה מזכירים למישהו את את הביקורת על 'מדינת תל אביב', הנה עוד משהו: "הממשלה מערימה קשיים על מיזמי תשתיות שחשובים לאמסטרדם. הקמת הרכבת התחתית בעיר לא זזה כבר שנים כי מחכים לתקציבי ממשלה, במקום שהעיר תעשה זאת בעצמה".

גם את משבר הדיור הוא תולה במדיניות ממשלתית ובהליכה מוגזמת לכיוון הסוציאלי: "כולם באים לאמסטרדם, וכולם נשארים ולא עוזבים, גם משפחות. זה מוליד ביקוש אדיר לדיור ולאמצעי תחבורה שהעיר אינה מצליחה לספק, בגלל שהלכנו רחוק מדי עם הסוציאל דמוקרטיה. פשוט הגזמנו".

לפני עשר שנים תכננה IBM מרכז הדרכה, ואחרי שנואשה מלמצוא דיור מתאים באמסטרדם - היא היתה זקוקה ל-900 דירות - העבירה את הפרויקט לאנגליה. "כדי שאמסטרדם תתחזק אנחנו צריכים למשוך חברות גדולות ועסקים בינלאומיים, היי-טק וטכנולוגיה. את זה עושים עם תשתיות תחבורה, בנייה מודרנית של משרדים ובתים.

"כל השוק צריך להשתנות. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לבנות, השני הוא לבנות, והשלישי - לבנות", מחייך וינק. הוא מתכוון לדירות, כמובן, אך גם לתחבורה, שבעיניים ישראליות נראית חלומית, אבל בעיניו היא מיושנת. הוא מנפץ את הרומנטיקה: "כולם כאן רוכבים על אופניים רק כי זו הדרך המהירה להגיע ממקום למקום. החשמליות (ה'טרמפ'), נוסעות בקצב הכרכרות מלפני מאה שנה. אז מה השגנו?"החוקים החברתיים הובילו לעיוות שוק

צרו איתנו קשר *5988