אנחנו מזיעים מרוב מידע שעובר דרכנו. זה מרוץ מטורף, זה מתיש , וזה יפגע בנו

גם אם נדמה לנו שהתרגלנו לכמויות המידע העצומות שמציפות אותנו מדי יום, האמת היא שאנחנו מבזבזים כמויות של אנרגיה, כי המוח שלנו עובד כמו המחשבים הגדולים של פעם. יש פה דור שלם עם הפרעת קשב, מהגרים דיגיטליים חסרי אונים. בראיון מיוחד מסבירה החוקרת פרופ' קרין נהון איך במסווה של גלישה חינם, פייסבוק וגוגל פועלות נגדנו. הפוליטיקה של ההצפה

בימים אלה נמצאת פרופ' קרין נהון בגמילה דיגיטלית. חוקרת האינטרנט הבכירה מאוניברסיטת וושינגטון הבינה שהיא כבר לא בהצפה, אלא בצונאמי של מידע. "הגיע הזמן שאני אשלוט בעניין הזה במקום שהוא ישלוט בי", היא אומרת בראיון ל'ליידי גלובס'. "המידע הוא כבר לא כוח, הוא עומס. אני חיית רשתות, קוראת המון, מעודכנת בכל דבר, כל הזמן עם האצבע על הדופק. מצאתי את עצמי קופצת מעניין לעניין, עושה המון דברים בבת אחת, לא מצליחה להתמקד. מדברים על דור שלם עם הפרעת קשב בעקבות הצפת המידע הזו, ואני הפכתי למופרעת קשב רצינית.

"תחשבי על הדור של ההורים שלנו, הם עבדו משמונה עד חמש וזהו, שמו את יום העבודה מאחוריהם. היום הכול מעורבב יחד. הטלפון איתי, הלפטופ איתי, אני זמינה כל הזמן. אין הפרדה בין הפרטי לציבורי".

איך נראה היום שלך טרום הגמילה?

"בשנה האחרונה ראיתי שהפרודוקטיביות שלי יורדת. היה לי קשה לכתוב מאמר, כי דעתי הייתה מוסחת כל הזמן. איך אני יכולה לעבוד כשאני קוראת 200 מיילים ביום? זה לא רק מאט אותנו, זה מעייף ומתיש נפשית. זה פשוט קטסטרופלי, לשמוע את הגלינג של האייפון וישר לשלוח את היד, כמו התניה פבלובית. זה עונה על הצורך של 'מי קרא לי, מי צריך אותי?', זה ריגוש, הנוירונים כבר מגיבים לזה. המוח תוכנת להיות מופעל מזה.

"חלק מהגמילה שלי זה לא להיות זמינה כל הזמן, ואני מודה שעוד לא הצלחתי לגמרי. עוד יש את האפקט של לקפוץ ומיד לרצות להסתכל, אבל אני מתאפקת, מהירות התגובה שלי ירדה. אני ממש מכריחה את עצמי. עוד לא הצלחתי לגרום לעצמי לא להשאיר את האימייל פתוח כל היממה, אבל לרשתות החברתיות שאני ג'אנקי שלהן אני נכנסת רק פעמיים-שלוש ביום, וזו ירידה משמעותית עבורי. אני ממש מיינדפול לעובדה שאני כרגע בגמילה דיגיטלית".

לפרופ' נהון, 41, יש תארים במדעי המדינה ומדעי המחשב, והמחקר שלה נמצא על התפר שבין טכנולוגיה, מידע וחברה. היא מתמחה בפוליטיקה של המידע במרחבים הווירטואליים, ומרצה בבית הספר למידע באוניברסיטת וושינגטון, שמדורג שלישי בעולם בתחומו. את הפרופסורה קיבלה כבר בגיל 38. "קיבלתי את התואר בוושינגטון, אין ספק שיותר קל לאנשי אקדמיה להתקדם בחו"ל. ובכל זאת, אחרי שש שנים בארה"ב, חזרתי ב-2010 לארץ כי אני קשורה לפה ופעילה ציבורית. הסידור עם האוניברסיטה הוא שאני מגיעה לשם כל שנה לשלושה חודשים בלבד".

"הפכנו לשטחיים"

נהון מתארת תהליך עמוק והרה אסון שקורה לנו כפרטים וכחברה שמוצפת במידע ובגירויים, בלי שנותר זמן לעבד את הנתונים, לפתח עמדה או קו מחשבה. "העובדה שאנחנו כל הזמן זמינים גורמת לכך שאנחנו לא עוצרים, מהרהרים, ועושים סינתזה של הסיגנלים שראינו. אין יכולת להגיד מה הפרשנות שלנו, לאן אנחנו צועדים מפה, מה תופעה כזו או אחרת אומרת עלינו כאינדיבידואלים או כחברה".

בקיצור, הפכנו לשטחיים.

"זה נכון. לקחנו את המידע ולא עיבדנו אותו, לא סגרנו את המעגל. זה קריטי, כי בלי הניתוח אי אפשר לעשות צעד אחד קדימה ולהפיק לקחים, להוציא פלט של מה טוב ומה רע. עוד דבר הוא שפעם הייתי הולכת לספרייה, חורשת את כל הספרים בנושא שחיפשתי, פותרת את הבעיה וגומרת עניין. עכשיו, לעומת זאת, יש לי בעיה כי הרבה תחומים משיקים לאותו נושא, והנה אני קופצת מפלטפורמה לפלטפורמה, מאנשים לאנשים, בלינק החמישי אני כבר לא זוכרת מה היה הלינק הראשון שהוציא אותי לדרך.

"הצפת המידע דורשת מאתנו מיומנויות שלא היו לנו בעבר, כמו אוריינות דיגיטלית מאוד גבוהה. אנחנו חייבים לעשות את הסינתזה ואת הפרשנות, להבין מה רואים מולנו. אם אנחנו נתונים למה שאחרים פירשו בשבילנו, אנחנו הופכים לפחות אוטונומיים - זה דבר שאסור שיקרה. אנחנו הופכים תלויים באחרים, ואז נשאלת השאלה על מי את סומכת. הרשתות החברתיות, הטלפונים החכמים, הווטסאפ - אלה ערוצים שמעבירים המון מידע. תוסיפי לזה את החברים שאת מאמינה להם, מקושרת אליהם, ואתם משתפים מידע. הכמות שמשותפת בגלל חוכמת ההמונים היא מטורפת".

מחקרים מראים שאנחנו חשופים ליותר מ-100 אלף מילים ביום והמוח שלנו מאכלס 34 ג'יגה של מידע. איך מתנהלים בתוך זה?

"מציפים אותנו במידע שאין לנו מה לעשות איתו, אבל יכול להיות שיום אחד נזדקק לו. אם לא נלמד את עצמנו טריקים להתמודדות, נתעסק מבוקר עד ערב במה שקורה במרחב הווירטואלי. אחת הדרכים המרכזיות לעשות זאת היא באמצעות שומרי סף, מתווכים שיסננו בשבילנו, שייצרו לנו את הקשר וייתנו למידע משמעות. העניין הוא שלפעמים אנחנו בוחרים את שומרי הסף, ולפעמים הם נבחרים בשבילנו".

מיהם שומרי הסף?

"כל אדם, ארגון או קבוצה ששולטת במידע, מסוגלת להעביר מידע, לסנן, לעבד ולעצב אותו בשבילנו. וזה גם אנחנו - כל אחד מאיתנו גם שחקן. כשאת אמא ששמה לבן שלה במחשב תוכנת סינון אתרים, זה הופך אותך לשומרת סף. כשאני משתפת את חברי הפייסבוק שלי במשהו, אני בעצם אומרת להם 'אני חברה שלכם, בואו תסמכו עליי, מה שאני מעלה כרגע זה משהו שאתם צריכים לשים לב אליו. תנקו את כל הרעש שיש סביבכם, ותתרכזו בזה'".

איך נדע על מי לסמוך?

"זה ניסוי וטעייה, משהו שלומדים בחלוף הזמן. האפיגטון פוסט, למשל, התחיל כבלוג, ועל בסיס אמון הגולשים הפך לאתר שיש בו כיום יותר טראפיק מבאתר 'הניו יורק טיימס'".

"דינמיקה של כוח"

הנגישות הגבוהה למידע היא מהמאפיינים הבולטים של המאה ה-21, אך השאלה היא מי שולט במידע הזה. "הרשתות החברתיות אמנם פתוחות, אך הן מאוד לא שוויוניות. מאחורי הקלעים מתרחשות המון דינמיקות של כוח, אינטרסים של שחקנים - אנשים וגופים", אומרת נהון. "פייסבוק, למשל, יעשו הכול כדי שתישארי בעולם שלהם. גוגל, למשל, היא שומר סף שבחרנו בצורה מודעת שיהיה זה שמתווך לנו מידע, אבל כמות המידע שהיא אוגרת עלינו כבני אדם היא בקנה מידה הרבה יותר גדול ממה שמדינות אוגרות.

"גם ה'חיפוש חינם' עולה לנו ביוקר. כשאת מחפשת משהו ומקבלת תוצאות מסוימות, את לא מודעת עד כמה גוגל משפיעים על היומיום שלך, על התודעה שלך. מה שתחשיבי כמידע זה מה שהם בחרו לספק לך, אולי בגלל שמפרסם הנדס את האלגוריתם וקידם מידע. אנשים לא חושבים בכלל שיש עוד אופציות ומידע רלוונטי שעונה על מה שחיפשנו, וגוגל בכלל לא הראה. זו פוליטיקה, וכך נראית מפת אינטרסים.

"כשאת משתמשת בוויקיפדיה כשומר סף, האם את יודעת שהרוב המוחץ של כותבי הערכים הם גברים לבנים? אי השוויון המגדרי זועק לשמים. נשים מהוות רק 9%-13% מהכותבים. משם נגזרים הנראטיב, תפיסת העולם והערך כולו. אגב, תנסי לכתוב ערך או לשנות ערך בוויקיפדיה, ימחקו אותך תוך שנייה. אז נכון שקהילת ויקיפדיה חוששת לאיכות המוצר, אבל זה יוצר עיוותים".

ועדיין יש לי בחירה חופשית האם להסתכל בוויקיפדיה, לחפש דרך גוגל, או לבחור באתרים אחרים.

"הגישה היא כאילו חופשית, אבל לא באמת. מעטים מצליחים לתפוס את תשומת לבם של הרבים. 98% מהמשתמשים מסתכלים על שלושה מנועי חיפוש, כש-85% מהם מסתכלים רק על גוגל. גם ברשתות חברתיות, 90% מהמשתמשים נמצאים בשתיים-שלוש רשתות, כש-80% מהם בפייסבוק. דבר נוסף הוא שגם במרחב הווירטואלי אנחנו לוקים בהומופיליה, כלומר בוחרים לגשת לידע ולנתונים שמחזקים את עמדתנו, אנחנו מתרועעים עם אנשים שמחזיקים באותן תפיסות. תחשבי על כל מה שאת לא יודעת, על אותם חורים שחורים - אותו מידע שאנחנו לא רגילים אליו והוא זה שיכול לשנות אותנו, ובכל זאת אנחנו בוחרים שלא לראות אותו".

"המוח שלך מתנתק"

כשנהון מנתחת את ההתמודדות מול הצפת המידע, היא מבחינה בין 'מהגרים דיגיטליים', כלומר אנשים מעל גיל 24, לבין 'ילידים דיגיטליים', צעירים מתחת לגיל 24 ששוחים היטב ובקלילות בים המידע. "אנחנו, המהגרים, יותר רגישים לכל כמויות המידע האינסופיות האלה. המעברים בין לינק, לכתבה, לאתר, לתמונה, לבלוג, שוב ללינק, קשים לנו יותר. אנחנו גם לא תמיד מכירים את כללי המשחק.

"עשינו מחקר על ילידים דיגיטליים, ומצאנו שגם ביניהם יש רמות שונות. אלה שהם ילדים עכשיו, הם סופר דיגיטליים. הם כבר חושבים אחרת מאיתנו. תחשבי על כמות האנרגיה שאת מבזבזת באתרים, כי המוח שלך בעצם מתנתק, סוגר שם, פותח פה, שוב סוגר, שוב פותח - אנחנו עובדים כמו המחשבים הגדולים של פעם. לעומת זאת, לילידים הדיגיטליים זה פשוט ביותר. המוח שלהם כבר מחווט אחרת, יש יותר קשרים בין חלקי המוח, העצבוב השתנה אבולוציונית. תראי עם כמה חלונות פתוחים הם מתנהלים, ועל כמה דברים הם עובדים בבת אחת. אנחנו, המהגרים, עומדים חסרי אונים מול כל המידע הזה, מוצאים את עצמנו בירידת פרודוקטיביות, מתוסכלים".

יש להם יתרון תחרותי ברור עלינו.

"יש לזה מחיר. הילידים הדיגיטליים אמנם מהירים הרבה יותר, אבל הם גם חסרי סבלנות. צריכים את הכול בחתיכות קטנות. רואים את זה גם בהוראה - מרצה שילמד שעתיים זה אנכרוניסטי. השיעור שלי כולל התנסויות, דיונים, הסטודנטים עצמם מעבירים חלק מהחומר. אם אני לא אעשה את זה, אני אאבד אותם מהר מאוד. זה המחיר של ההצפה.

"למדנו שהכול מגיע מיד ובכמויות, אין לנו סבלנות. רוצים הכול כאן ועכשיו. אתה קורא היום כתבה, וכמעט לא מגיע לסוף שלה. למדנו לקצץ, לקרוא ולחלוף. אתה גם לא נהנה מהרגע, בגלל שאתה קופץ כל הזמן. זה מתיש, אנחנו מזיעים מרוב מידע שעובר דרכנו. אם לא נשלוט בעצמנו, זה יפגע באיכות החיים שלנו".

"לא נשלט, פראי, כאוטי"

מה המקום של התקשורת המסורתית בעידן הדיגיטלי הזה?

"היא משתלבת, ועוזרת להפוך דברים לוויראליים, כי גם כשמשהו מתחיל ברשתות החברתיות הוא עדיין צריך את הרוח הגבית שלה. במקרה ההפוך, היא מפרסמת משהו ואז הבאזז עובר למרחבים הווירטואליים. קחי למשל את התמונה של פרנסואה הולנד יוצא מבית המאהבת שלו. זה התפרסם בעיתון, אבל קיבל את כל הנפח ותשומת הלב במרחבי הרשת. כשאנחנו צופים במשהו ויראלי כזה ומצטרפים למיליוני הצפיות, אנחנו משמשים כשומר סף. תמונה של שוטר מרסס סטודנטים באוניברסיטת קליפורניה בגז פלפל שהפכה לוויראלית, גרמה לגל פיטורים במשטרה ולחידוש נהלים. לכל אינדיבידואל שצפה בתמונה לא היה סיי, אך כהמון שרואה, זה הפך למסה קריטית".

לפעמים הצפת המידע גוררת התלהמות עד לכדי לינץ' ציבורי.

"המידע הופך לכמעט בלתי נשלט, פראי, ולא אחת גם כאוטי. בגלל שהוא מתפרש מהר מאוד, אי אפשר לעצור את זה. במקום דיון ציבורי עמוק יש לינץ'. בבת אחת, אנשים לוקחים את המידע בלי להיות מודעים לעומק הדבר או לניואנסים, ומחווים את דעתם. זו גם הרומנטיקה שבדבר - 'אתם לא יכולים להסתיר מאיתנו כלום'. זה הוויקיליקס וסנודן.

"ברגע שמשהו הופך לוויראלי זה משנה את כל הדינמיקות בין השחקנים השונים. בעבר היו שחקנים גדולים כמו המדינה, התקשורת, בית המשפט, האליטות. לא יכולת לבוא מהרחוב ולהגיד, 'אני אודיע משהו לכולם, ושישימו לב אליי'. היום הרשתות החברתיות עוקפות את כל מבני הכוח המסורתיים, ומצד שני, כאמור, גם המתווכים החדשים הם שחקנים עם כוח - גוגל, פייסבוק, טוויטר".

"ג'אנקי של מידע"

הוריה של נהון עלו לארץ מלבנון שנתיים לפני שנולדה ("בתחושה, הם לא עזבו אותה עד יום מותם. הם היו ציונים, אבל הנפש וכל צורת החשיבה היו קשורות ללבנון"). כשהייתה בת שלוש הודיעו הרופאים לאמה שהיא חולה בניוון שרירים, ושנשארו לה שלושה חודשים לחיות. האם חיה 38 שנים יותר מהתחזית הפסימית. לפני כחודשיים נפטרה. "רוב חיי חייתי עם העובדה שזה יומה האחרון של אמי, שלא מתכננים דבר, שחיים רק את היום. היא לימדה אותי לא לרחם על עצמי, לקחת דברים בפרופורציה, להבין מה חשוב ומה לא. היא הייתה אישה עם נפש עשירה ובלי גוף".

לנהון שני בנים מנישואיה הראשונים. כיום היא בת זוגו של הח"כ לשעבר מיכאל איתן, והשניים מתגוררים ברמת גן. כפעילה ציבורית הייתה ממגישי הבג"צ נגד המדינה והחוק הביומטרי, וחברת הנהלה בתנועה לחופש המידע. "כשאת מודעת לכל היבטי הפוליטיקה והכוח, את לא יכולה שלא להיות מעורבת".

צווי איסור פרסום מופרים כל הזמן ברשת.

"הצווים האלה הפכו לפארסה. האחריות עוברת אלינו, אנחנו כפרטים צריכים לשאול שאלות אתיות, מה ראוי ומה לא, מה הקווים האדומים שלנו. מאוד קשה לחסום מידע, אין כמעט צנזורה ממסדית, וכשיש, היא לא נאכפת. היום הכול מהונדס ובארכיונים, הכול בר חיפוש, אבל כל אחד צריך לשאול את עצמו: האם אני רוצה לראות תמונות של חלקי גופה מזירת רצח שדלפו החוצה ונשלחו בווטסאפ? האם אני מעוניינת לצפות בסטודנט האמריקאי שהיה בארון וחבריו צילמו אותו שוכב עם בן זוגו, מה שגרם לו להתאבד? כשאני צופה בסרטונים ששלחו לי כמו ג'אנקי של מידע, האם זה בסדר? קל לנו לפתוח תמונה שחבר שלח בווטסאפ בלי לשאול שאלות. 'כולם צפו ואני לא, מה, אני פראייר?'".

ייתכן שאת קצת נאיבית? עניין הצנזורה העצמית נשמע אוטופי.

"זה נכון שחינוך לא מספיק, נצטרך לבנות מנגנונים אכיפתיים, או לייצר שומרי סף רשתיים שיהיו אחראים על הגבולות. פייסבוק כבר מצנזר דברים, גם גוגל ויאהו. אבל עוד לא גיבשנו גבולות בתור חברה. אני לא חושבת שהאינטרנט צריך להיות חופשי ופרוץ לגמרי, ומצד שני, אנחנו לא רוצים לאבד את הדבר הפרוע הזה. הקווים האדומים מאוד דקים".

חקיקה היא פתרון?

"ניסיונות חקיקה מתייחסים לאינטרנט כאילו היה אויב, וזו תמונה פשטנית מאוד. לא מזמן היה ניסיון לחסום את האינטרנט הישראלי לפורנו, על מנת שלא יגיע לילדים. אז ברור שאף אחד לא רוצה שילדים יצפו בזה, אבל מה עם מבוגרים? עלה הרעיון שברירת המחדל תהיה סינון דרך הספק, אלא אם כן פנה האדם וביקש בכתב שיפתחו לו את התכנים. אלו הצעות מגוחכות, ומזל שנדחו. זה מראה על בורות וחוסר הבנה של האינטרנט. אלה ניסיונות לפגוע בחופש המידע והשקיפות".

"חיים באשליה"

מה הקיום המקוון עושה לחיי הרגש שלנו?

"כשאנחנו מציגים את עצמנו במרחב זה לא אנחנו, אלא דמות שבנינו. אני לא מכירה הרבה אנשים שרק קמים בבוקר עם עיניים טרוטות לפני צחצוח שיניים, מצלמים את עצמם ומעלים לפייסבוק. הרשתות החברתיות נותנות תמונה מאוד ורודה של המציאות.

"אנחנו מרמים את עצמנו, מתחילים לראות את הלייקים עולים וחושבים שאנשים אוהבים אותנו. אנחנו מוצאים את עצמנו בריכוז שיא, בקשב, רק לראות את כמות הלייקים שעולה, שלא נפספס איזה לייק ומי נתן. מי שלא נותן, גם לא יקבל לייק. אבל האמת היא שבמקרה הטוב הם מתלהבים מהתדמית הזאת, ובמקרה הרע, סתם עושים לייק. אנחנו צריכים ללמוד להיגמל מזה, זה לא המהות והאיכות של החיים.

"לוקח זמן להבין את המיינדפולנס הזה, להגיד 'אני נמצא בהוויה ונהנה ממנה, ולא אכפת לי כמה אנשים הגיבו לי'. האם כשנתנו לי 300 לייקים זה אומר שאני מפורסם, או מוצלח? האם אני הופך למישהו חשוב? זו אשליה".

אם את צריכה לסמן חשש מרכזי מהתופעה המורכבת הזו, מה זה יהיה?

"אנשים אומרים לעצמם, את מי אני מעניין, מה זה משנה מה העליתי לרשת? אלא שבשנייה אחת אדם יכול להפוך לפיגורה ציבורית. זה יכול להיות סיפור סינדרלה כמו סוזן בויל, אבל זה גם יכול להיות כמו המקרה שעומד עכשיו בבית המשפט בארה"ב - סטודנט טוען שלא התקבל לאוניברסיטת קולומביה כי חיטטו לו בפייסבוק, ומצאו שם תמונה שלו שיכור במסיבה. עניין הפרטי-ציבורי שהתערער יכול להרוס קריירות וחיים של אנשים".

מה יזכרו מהתקופה הזו עוד 100 שנה?

"היופי של התקופה הוא שהדברים שהופכים לוויראליים הם לאו דווקא הכי חשובים - גם סוזן בויל והחתול עם הפסנתר והנזירה האיטלקייה ששרה בגרוב. אלה דברים שאנשים יצרו, ולא שומרי הסף הממוסדים".

יד קלה על המקלדת

מה דעתך על פוליטיקאים שמעדיפים להעביר את המסרים שלהם בפייסבוק?

"יאיר לפיד הוא דוגמה מצוינת לכך, אלא שהוא עושה את כל הטעויות האפשריות. הוא מבין מצוין את המדיום, ובכל זאת בוחר לא לעמוד בכללים. הוא מוחק תגובות, מסנן על ימין ועל שמאל, ולמרות שהתחייב שרק הוא כותב את הסטטוסים, לא תמיד זה באמת הוא. פרט לכך, היד שלו מאוד קלה על ההדק, הוא נוהג להתבטא מאוד מהר, זה גם חלק מהמהירות של המדיום, וזה יוצר חוסר דיוק. כל זה עובד כבומרנג נגדו, ופוגם בתדמית הציבורית שלו.

"בכלל, מי שמוחק תגובות או פוסטים מקבל בדיוק את הדבר ההפוך. הארכיון שומר הכול, וכשמחקת, כאילו הרמת דגל אדום 'את זה ואת זה מחקתי'. באירועי ספטמבר בארה"ב, הממשל מיהר למחוק דברים, וזה הפך אותם למעניינים הרבה יותר. בעולם החדש אתה לא מוחק. אתה רוצה שמשהו לא יבלוט? תוסיף הרבה רעש ומידע. בשיא פרשת אייל גולן, כנראה שהוא שילם לחברה שתשנה לו את התדמית באינטרנט. הרשת הוצפה בהמון תוכן חיובי וזה מה שעלה ראשון. רעש והצפת מידע הרבה יותר אפקטיביים ממחיקת מידע".

צרו איתנו קשר *5988