הסיפור הלא נגמר של השריף מהעמק ומאבקו במערכת המשפט

אזרח טוען בבית המשפט העליון: פסקו נגדי בלי שהיה כלל תיק משפטי, ללא שהוצגו ראיות וללא שנחקרו עדים, תוך הונאה של בג"ץ. האם זכותו לקבל התייחסות של השופטים לטענה כל-כך חמורה, לפני שהם "מנפנפים" אותו מכל המדרגות?

מנחם סורפין, 74, איכר ממושב רם-און בחבל התענך, המכנה את עצמו "השריף של המחוז, העמקים ובתי המשפט", נקש לפני שבועות אחדים בכעס על דלתו של נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, ודרש לבטל את כל פסקי הדין שניתנו בסאגה המשפטית הבלתי נגמרת שלו.

מזה 30 שנים סורפין מנהל מאבק משפטי לתיקון העוול שנגרם לו. הוא פונה ישירות לשופטים, את חלקם הוא מעצבן, אולי בגלל האופן בו הוא מתלבש, אולי בגלל הישירות והעקשנות הפרדית שלו, אולי בגלל המכתבים החריפים.

סורפין נחשב למגדל עופות לפיטום הטוב ביותר במדינה. כפות ידיו באמת מסוקסות. חקלאים עלו לרגל לחזות בפלא: איך אדם אחד מצליח לנהל עסק לגידול כמות אדירה של עופות לפיטום - מכסת גידול של 190 טון, שאף מגדל פטם יחיד, לפניו או אחריו, לא קיבל ממועצת הלול. במושב רם-און חמדו את המכסה של סורפין.

"על זכות לא מוותרים לעולם"

בלב הפרשה עומדת שאלה עקרונית בחיי ה"יצור" הקרוי מושב. למושבניק, חבר האגודה, יש זכויות אישיות - אבל לכלל, "האגודה השיתופית", יש זכויות עודפות. ההתנגשויות בלתי נמנעות - ועיקרן מתרחש סביב אמצעי הייצור, בעיקר מכסות.

הכלל פשוט וברור. לפי חוק מועצת הלול (סעיף 34), המועצה יכולה לתת ל"אגודה" (המושב) זכות הקרויה "מכסה אישית משותפת". זו מכסה כוללנית, ש"האגודה" יכולה לחלק בין חבריה, ובלבד שההחלטה על החלוקה התקבלה באסיפה כללית שנערכה כדין, ועל סמך קריטריונים שוויוניים וחוקיים.

אם לא התקבלה החלטה כחוק על "מכסה אישית משותפת" - מונח שבפני עצמו הוא אנדרוגיני - הרי מכסת הגידול של החקלאי היא "מכסה אישית", זכות שמתקיימת במערכת היחסים הפרטית של החקלאי מול מועצת הלול, ללא קשר ל"אגודה".

באוקטובר 1983, בכניסה לצרכניה, פגש סורפין את צבי גזית, מרכז המשק ברם-און והאיש החזק במושב. "המכסה שאתה מגדל היא לא אישית שלך אלא של המושב", הודיע גזית לסורפין. סורפין השיב לגזית: "תראה לי החלטה של מה שאתה אומר". גזית: "לא מראה לך כלום".

מכסתו של סורפין קוצצה, והמושב הגיש נגדו גם תביעה כספית גדולה, בטענה לחוב. כאן החלה המלחמה שנמשכת עד היום. תוצאות המלחמה: אשתו וילדיו של סורפין עזבו את המשק ומתנכרים לו. כל חסכונותיו, כ-7 מיליון שקל, נאכלו במלחמה. הלולים ריקים, והמשק שומם. הוא חי מקצבת ביטוח לאומי ונוסע בטרמפים, עם תיקי המסמכים, וחטף שורה של פסקי דין מוזרים.

- הפסדת משפחה, התרוששת, ואתה מתרוצץ בבתי המשפט 30 שנה. היית חוזר על זה?

סורפין: "הייתי חוזר על זה עוד 100 פעם. כל מה שהיה לי בחיים השקעתי במערכה הזו. הפסדתי את הכול - את אשתי, את הילדים ואת הנכדים. בגלל העיקרון, שעל זכות לא מוותרים לעולם. אם לבן אדם אין זכויות, מה יש לו?".

"מכסה אישית"

סורפין טען בבית המשפט המחוזי בנצרת ב-1987 כי למושב רם-און כלל לא הייתה "מכסה אישית משותפת", וכי מכסת הגידול שלו היא "מכסה אישית". הוא תבע להחזיר לו את המכסה האישית שלו ופיצוי של 1.82 מיליון שקל. המושב הגיש תביעה שכנגד, בטענה לחוב של סורפין לאגודה בהיקף של 284 אלף שקל.

ראש מחלקת התכנון במועצת הלול, מרדכי אלאב, בדק את התיקים והודיע: "למושב רם-און אין מכסה אישית משותפת". לשכת שר העבודה הוציאה הודעה, לפיה "ברור מעל לכל ספק כי מכסתו של סורפין הייתה מכסה אישית".

גזית זימן אסיפה כללית בהולה במושב, לצורך "קבלת החלטה על מכסה משותפת". האסיפה החליטה באפריל 1989, 6 שנים אחרי לקיחת המכסה מסורפין, שבמושב יש "מכסה אישית משותפת". ההחלטה בוטלה בגין אי-חוקיות הפרוטוקול.

גזית כינס אסיפה נוספת, ב-25.5.89, ושוב התקבלה החלטה על "מכסה אישית משותפת". גם החלטה זו נפסלה, הפעם על-ידי ועדת הערר במועצת הלול, משום שלא נקבעו בה עקרונות לחלוקת המכסה, כנדרש בחוק.

סמנכ"ל משרד החקלאות ויו"ר ועדת הערר במועצת הלול, דליה הראל, פסקה ב-3.6.90 כך: "מושב רם-און לא קיים את דרישות חוק מועצת הלול. מכסת הפטמים של רם-און לא הייתה מעולם 'מכסה אישית משותפת' לפי חוק מועצת הלול, ומכסתו של מנחם סורפין הייתה והינה 'מכסה אישית'".

ברור, אם כן, לחלוטין, שעד גזילת המכסה מסורפין, המכסה של סורפין הייתה "מכסה אישית" כמשמעותה בחוק.

ואולם, המושב לא הרים ידיים ועתר לבג"ץ ב-11.6.90 עם בקשה לקבוע כי "בסמוך לפני החלטת ועדת הערר" הייתה למושב מכסה "אישית משותפת".

הדיון נקבע ל-15.10.90. בהמתנה לדיון, ב-14.7.90, 8 שנים אחרי לקיחת המכסה מסורפין, כינס גזית אסיפה כללית נוספת, שלישית במספר, כשעל סדר היום "קבלת החלטה על 'מכסה אישית משותפת'". הפעם ההחלטה הייתה תקינה ועמדה בדרישת החוק.

החתימה החסרה

בפרוטוקול מועצת הלול מ-25.7.91, נרשם מפי גזית: "מעולם לסורפין לא הייתה 'מכסה אישית'. כמו כולם, גידלו מכסות בשחור, המכסה היא משותפת. החלטת האסיפה הנוספת, מ-14.7.90, שזו הונאה של הבג"ץ, התקבלה למען הסר ספק, והוספנו את העקרונות. בישיבה הראשונה לא נקבעו עקרונות".

מאוחר יותר גזית הכחיש כאילו אמר את הדברים המיוחסים לו על "הונאת הבג"ץ", וטען כי נאמרו בציניות.

לפני שבועות אחדים, אחרי שחברים תרמו כספים, הגיש סורפין עתירה לבג"ץ, באמצעות עו"ד דן שפריר, בדרישה לבטל 8 פסקי דין בעניינו במחוזי בנצרת ובעליון, המסתכמים בכ-200 עמודים. פסקי הדין, טוען סורפין, "ניתנו שלא כדין ובניגוד לדין, ללא שמיעת ראיות, אף בלא שתיק התובענה ומסמכיו היו מצויים בפני חלק מהשופטים, ולכן פסקי הדין הללו בטלים".

העתירה הוגשה ביום שישי בצהריים, 14.3.14. הרכב השופטים כלל את יורם דנציגר, יצחק עמית ונעם סולברג. פסק הדין נכתב בידי השופט דנציגר. העתירה נדחתה על הסף, ללא דיון, ביום ראשון, 16.3.14, בנימוק כי היא "אינה אלא ניסיון לערער על פסקי דין חלוטים, שניתנו על-ידי המחוזי בנצרת ובית משפט זה".

סורפין התייצב במזכירות העליון וביקש לעיין בתיק. להפתעתו, הוא מצא כי בפסק הדין יש רק שתי חתימות של שניים מחברי ההרכב. סורפין פנה לנשיא גרוניס ודרש פגישה דחופה.

גרוניס יצר הרכב חדש בראשותו וצירף את דנציגר ועמית, אולם ניפה את סולברג. ההרכב בראשות גרוניס החליט ב-2.4.14: "עקב תקלה, שוחרר פסק הדין ביום 16.3.2014 בשתי חתימות בלבד, מבלי שהשופט השלישי נתן דעתו לעניין. אי לכך מבוטל בזאת פסק הדין".

סורפין דפק שוב על דלתו של גרוניס, עם "עתירה בהולה ביותר", לביטול פסק הדין של ההרכב בראשות גרוניס.

מהנהלת בתי המשפט נמסר: "עקב טעות אנוש מזכירותית, הועלה לאתר הרשות השופטת פסק הדין בחתימת שני שופטים בלבד. מיד כאשר התברר הדבר לנשיא העליון, כשבועיים בלבד לאחר שניתן פסק הדין האמור, בוטל פסק הדין עלי-ידי מותב בראשות הנשיא".

הרכב שופטים חדש, בראשות חנן מלצר, צבי זילברטל ואורי שהם, פסק באחרונה כי דין העתירה להידחות - אבל ניכר שקרא את העתירה, התייחס לטענות וגם נתן לסורפין הסבר: "אין משמש בית משפט זה, ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, ערכאת ערעור על החלטותיו בשבתו כבית משפט לערעורים... ביחס לטענה בדבר 'הונאת בג"ץ', נעיר, למעלה מהדרוש, כי אין באמור בפסק דין זה כדי לפגוע באפשרויות הפתוחות לסורפין, ככל שיש כאלה וככל שלא חלה על כך התיישנות, לנקוט בהליך שמטרתו לבטל פסק דין שהושג, על-פי הטענה, במירמה".

מאיר שמגר ניסה פעם בשיחה אישית להסביר לסורפין את משמעות המושג "סופיות הדיון". ספק אם סורפין הפנים ויסיים את מאבקו.

בלי ראיות ובלי חקירת עדים

בעתירה (בג"ץ 1958/14) פירט מנחם סורפין את חוויותיו בבית המשפט המחוזי בנצרת ובבג"ץ ואלה עיקריהן:

על-פי רישומי בית המשפט המחוזי בנצרת, התיקים של סורפין בוערו ב-1990.

השופטים שלמה לוין, יצחק זמיר ויצחק אנגלנדר, קבעו בשנת 2000, בלי שהתיקים היו מונחים בפניהם, כי "לפי סעיף 34 לחוק מועצת הלול לא הייתה לסורפין זכות למכסה אישית, כל עוד לא אושרה המכסה כדין לסורפין על-ידי מושב רם-און".

נעיר כאן כי עם כל הכבוד לבג"ץ, הזכות ל"מכסה אישית" היא פונקציה של הקשר בין החקלאי לבין מועצת הלול בלבד. המושב יכול לקבל החלטות רק לגבי "מכסה אישית משותפת", אם יש בידיו כזו - וכאמור לרם-און לא הייתה מכסה כזו.

השופט אברהם אברהם, כיום סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, בלי לראות תיק וראיות ובלי לשמוע עדים, החליט לקבל את תביעת המושב נגד סורפין, בגובה 284 אלף שקל.

סורפין פנה עוד 6 פעמים לעליון בבקשות לדיונים נוספים. כל פניותיו נדחו. בכל ההליכים הללו בבית המשפט המשפט העליון, 11 שופטים לא ראו את התיקים, שכאמור ב-1999 דווח כי בוערו. רק ב-2007 הם נמצאו במעמקי הארכיב.