צמודי קרקע הם אסון אקולוגי

מי שמכור לבית עם 'ציוץ ציפורים', מתמכר לדלק ולשתי מכוניות

חגיגת שבועות בקיבוץ, 1960 / צילום: לע"מ
חגיגת שבועות בקיבוץ, 1960 / צילום: לע"מ

ברוח חג הביכורים, ייצאו השבוע רבים לשוח באזורי המרחב הכפרי של ישראל.

השיח הציבורי מזהה את המרחב הכפרי עם ״איכות חיים״, ״איכות סביבה״ ושאר ירוקים וירקות. זו טעות. הגיעה העת להכיר בכך שחקלאות אינה טבע, והיא אף פוגעת בו; שהמרחב הכפרי הוא בזבזן תשתיות נורא; ושהשאיפה לציוץ ציפורים ו״שקט לא עירוני״, היא בחירה חביבה עבור הפרט, אך היא עוולה אקולוגית גדולה עבור החברה.

פרדס הוא כמו כביש

נתחיל בחקלאות. האתוס הציוני שקרא לשוב לעבודת האדמה ופרנסה מתנובתה, פיתח מיתוס ולפיו שדה, פרדס ומטעים הם "טבע". אלא שחקלאות, כמו בית בנוי וכביש סלול, היא מעשה ידי אדם, היא מייצרת רושם "ירוק" יותר מרחוב עירוני מצוי, אך זה מצג שווא.

החריש, הדישון וההדברה, מחריבים בתי גידול ומחדירים לקרקע חומרים שפוגעים בטבע ועושים את דרכם למי השתייה ולאוויר שאנו נושמים. טיפוח זני פרי וירק מסוימים אף מחבל בשרשרת המזון, ובכך גורם לטלטלה אקולוגית שאין ממנה חזרה.

דוגמה אחת היא ייבוש אזור ״החולה״ והכשרתו לגידולים חקלאיים. מהלך זה שטף חנקן לאגם הכנרת, אשר זיהם את המים ובנוסף עודד התפתחות אצות אשר פגעו באיכותם. כך, במשך שנים, הביצה המיובשת שהפכנו לשטח חקלאי, היו למקור העיקרי של זיהום מי השתייה שלנו.

איני טוענת שצריך לעצור את החקלאות המתועשת. מבלעדיה יהיה קשה לספק די מזון לאוכלוסיית העולם הגדלה, אך אלה העובדות: חקלאות אינה טבע, היא לעתים האויב שלו, לא פחות.

הכפר, המצפה והקיבוץ

נעבור ל״מרחב הכפרי״. המרחב הכפרי מתאפיין בבתים צמודי קרקע עם חצר מוריקה מקיפה, היוצרת רושם של התחשבות בסביבה. אז זהו, שבדיוק להפך. יישוב כפרי שבו 300 משפחות שכל אחת גרה בבית אחד, משתמש בהרבה יותר תשתיות, שטח ואנרגיה, מאשר אותן 300 משפחות שגרות זו מעל זו בבניינים בני 5 או 6 או 10 קומות, שבכל קומה 4 דירות.

ביישוב הכפרי, קווי ביוב, צינורות הובלת מים, רשת חשמל, נפרשים על פני שטחים גדולים - ומשרתים פחות אנשים. התשתיות שדורשת כל משפחה גדולה יותר, מסובכת יותר וכמובן יקרה יותר, שלא לדבר על עלות תחזוקתה במשך השנים. זה נכון גם לגבי כבישים ומדרכות, ומה שמסביבם.

יישוב קהילתי ממוצע שווה במספר תושביו לסמטה ללא מוצא בעיר. כך ככל שבית "עירוני" יותר, כלומר גרים בו יותר אנשים על אותו שטח, הוא גם אקולוגי וחסכוני יותר.

איני שוללת ישובים כפריים צמודי-קרקע. זכות כל אדם לבחור את סגנון מגוריו. אולם, אלו העובדות: התיישבות כפרית - כפר ערבי בגליל, המצפה שהוקם כדי לחסום את התפשטות הכפר והקיבוץ הוותיק אשר נוסד בזמנו כדי לסמן את הגבול - כל אלה אינם התיישבות "ירוקה". נהפוך הוא, הם בזבזני תשתיות בדרגה הכי גבוהה.

מכורים לדלק

ומכאן, לטעות האקולוגית: בית צמוד קרקע הוא גם צמוד שתי מכוניות לפחות, ומכור להמון ליטרים דלק בכל חודש. שני ליטרים לסופרמרקט, שני ליטרים לרופא, שני ליטרים לתיקון מכשיר הסלולר וכול מכשיר אחר, שני ליטרים לצפייה בסרט, שני ליטרים לקניית בגדים וכלי בית, לפחות ליטר בכל יום לבית ספר ולפחות ארבעה ליטרים למקום העבודה. תושב העיר ישיג את רוב השירותים האלה בהליכה, בנסיעה קצרה באופניים, או בתחבורה הציבורית התכופה יחסית שבמרכזי הערים.

שימוש במכוניות הוא מקור מובהק לזיהום ומוליד הרחבת כבישים ובניית מחלפים, שמשמעותה השתלטות על שטחים פתוחים. אמנם, ענן פיח מתרומם מעל מרכזי הערים הגדולות, ולא בשמי היישובים במרחב הכפרי, אך ענן זה הוא תוצאה של עשרות אלפי מכוניות המגיעות לערים בכל שעות היום מהיישובים שמסביבן, כדי לצרוך תעסוקה ותרבות, מסחר ובריאות, שאין ביישובים קטנים.

ממשלות ישראל לדורותיהן תמכו בסבסוד ישובים קטנים ומרוחקים. כך היה בימי "המערך" עבור הקיבוצים ששמרו על גבולות המדינה, וכך גם ממשלות הליכוד שטיפחו התנחלויות שמעבר לקו הירוק. האיוולת ממשיכה גם היום, בתוכנית להוסיף עוד 10 יישובים חדשים בנגב.

יישובים אלה הם טעות אקולוגית. אם היו מספקים אפשרויות כמו שמספקות הערים, אפשר היה לתמוך בקיומם. מאחר שבנוסף לפגיעה בסביבה, הם גם מרחיקים את תושביהם מהזדמנויות כלכליות, חברתיות, תרבותיות ואישיות, אולי כדאי להרהר מחדש בהיקף התמיכה שהם מקבלים מכספי ציבור ומתקציבי הממשלה.

צרו איתנו קשר *5988