שחיקה רועמת

התפקידים השוחקים בעולם התעסוקה - מי רוצה לעסוק בהם ומדוע?

כשמדברים על מקצועות שוחקים, לרוב עולה אסוציאציה להוראה, גננוּת, סיעוד, עבודה סוציאלית, ושאר תפקידים השייכים "לעולם הישן", נתונים למגבלות ביורוקרטיה ומוסדיות, ומתוגמלים בשכר שאין בכוחו לפצות על קשיי השחיקה. האם בכלל אפשר לברוח מסכנת השחיקה?

כל אחד רוצה להיות שחקן

בעברי נכחתי ביום פתוח בבית הספר למשחק "בית צבי". שורה של סטודנטים למשחק ובוגרים, חלקם שחקנים מוכרים, ישבו והשיבו על שאלותיהם של המתעניינים בלימודים בבית הספר. היה זה אך טבעי ששאלות חששניות כאלה חזרו על עצמן שוב ושוב: איך מתמודדים עם העלבונות? הכישלונות? השכר הלא מובטח? חוסר הפרגון מצד קרובים שלא רואים במשחק מקצוע אמיתי?

המעמד היה מרגש ומסקרן, אך מתוך כל מה שנאמר שם, דבר אחד אני בטוחה שאיש מהנוכחים לא ישכח - תשובתו הנחרצת של אחד הסטודנטים למשחק, שאותה צעק בעודו נעמד על רגליו, בדרמטיות אופיינית:

"חברים, להיות שחקן זה לא 'כי זה מגניב'. להיות שחקן זה DNA. אתה לא שחקן רק כי אתה יכול להיות גם שחקן. אתה שחקן כשאתה יכול להיות רק שחקן. אתה שחקן כשאתה לא יכול להיות שום דבר אחר. כל עוד אתם נשארים מוטרדים מהחיים הקשים, וכל עוד אתם יכולים להיות משהו אחר - לכו על זה. אל תהיו שחקנים, בבקשה".

מחקר וחיבור לעצמכם

כל אדם צעיר שמתחיל לחשוב על קריירה, לרוב שוחח על כך עם אדם אחר, או קרא מאמר או שניים בחייו, ולפיכך יכול לשער אילו מקצועות נחשבים לשוחקים יותר. בדרך כלל מדובר בעיסוקים הכרוכים במשמרות קבועות (שבהן משמרות לילה) ובמתן שירות, בטיפול בילדים, בסיעוד, בתנאי העסקה קבלניים, בסחיבת משאות כבדים, בעמידה ממושכת, בתנאי אקלים קשים, ברעש, בנסיעות ממושכות, בסיכון בטיחותי גבוה, וכיו"ב.

כפי שכבר כתבתי בעבר על חשיבותה של בחירת עיסוק מושכלת וחקרנית - אין מנוס ממחקר מעמיק באשר ליתרונות ולחסרונות של כל מקצוע מעניין אפשרי. אך הסוד לא טמון רק במחקר, אלא כפי ששיקפה תשובתו של אותו סטודנט למשחק - ביכולתו של אדם להתחבר לעצמו באופן טוטאלי בתהליך הבחירה. יכולת שכלל אינה מובנת מאליה בגיל צעיר יחסית.

הסטודנט הזה מיצה כל כך הרבה מהשקפת עולמי המקצועית בשני משפטים. כשבוחרים מקצוע, אפשר להתלהב מהיתרונות שלו, אך חשוב לברר במקביל מה החסרונות שלו, ולא לצעוד בעיוורון. לחילופין, כשבוחרים מקצוע מתוך התלהבות מיתרונותיו, אך נשארים מוטרדים קשות מחסרונותיו, זו נורה אדומה. סימן לעצור ולבדוק.

ברוח זו, מורים ואנשי חינוך, הידועים ברמת השחיקה הגבוהה שלהם, אולי יחזרו להיות המורים הטובים והמוערכים שידענו פעם, אם יבחרו לעשות זאת באמת מתוך תחושת שליחות פנימית ולא מחוסר בררה. רק כשהתחושה הפנימית הזו חזקה דיה, חסרונות כשכר נמוך, יחס מזלזל מתלמידים והוריהם, עבודה בלתי פוסקת גם בשעות הפנאי, גרון צרוד וורידים ברגליים, הופכים זניחים.

לבדוק איזו מחצית של הכוס בולטת לעיניכם

בנוסף למחקר המעמיק אודות התחום הנבחר, ובנוסף לקיומה של תחושת השליחות הפנימית, אנשים שבוחרים במקצוע שוחק ישכילו להתמודד עם שלל חסרונותיו רק אם הם נוטים, מטבעם, לראות את מחצית הכוס המלאה.

מחצית הכוס המלאה יכולה להיות סיפוק מקצועי, הכרת תודה מקצועית מהסובבים (תלמידים, מטופלים, לקוחות, מנהלים), יציבות תעסוקתית, שעות עבודה נוחות המאפשרות גידול ילדים או עיסוק בתחביבים נוספים, ועוד. ומי שלא מסוגלים לראות את הדברים כך, מוטב שיבחרו אחרת. אחרי הכל, לא חסרים לנו בעלי מקצוע ממורמרים שבעקבות כך רמתם בלתי מספקת, ושירותם הניתן לנו פגום.

לא כל הנוצץ זהב - גם מנהלים נשחקים

במקביל לכך, חשוב לזכור כי יש מקצועות שנהנים מיחסי ציבור נהדרים, אך בפועל רחוקים מלהיות המתכון האולטימטיבי לאושר.

איני יכולה לעקוב כבר אחר מספר המנהלים שחשפו בפניי כי אינם חשים שהם חיים. שהעבודה השתלטה על חייהם, ושגרמה להם לוותר - ערכית ואישית - על הרבה יותר ממה שהרוויחו חומרית. אנשים שיכולים להיות מרשימים, לבושים למשעי, אך מחכים בעצבנות במשרדם המפואר שייגמר לו עוד יום. סחוטים, מותשים, מעשנים יותר מדי, חסרי סבלנות לקרוביהם, וחשים ברע רוב הזמן.

ולמרבה האירוניה, בשבילם הנוצץ הוא לא אחר מאשר הגננת, שמחבקת את ילדיהם בכל בוקר.

יעל מהודר היא יועצת ארגונית. מאמריה מבוססים על הידע והניסיון שרכשה בתהליכי ייעוץ ופיתוח מנהלים בארגוני הייטק ותעשייה, ולאנשים פרטיים. המאמרים מיועדים להעשרה, אינם תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליהם ככאלה. פרטי הסיפורים האישיים טושטשו לשמירת פרטיות מושאיהם. פניות ליעל מהודר אפשר לשלוח לדוא"ל yaelmehoudar@gmail.com, ואפשר לפנות אליה גם בפייסבוק.

צרו איתנו קשר *5988