כשכאוס הופך לסדר

ג'יימס טורל והאחים סטארן בתערוכות מונומנטליות במוזיאון ישראל

לאחר ההצלחה הפנומנלית במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק בקיץ שעבר, מציג בישראל אמן האור ג'יימס טורל תערוכה רטרוספקטיבית, המציינת את יום הולדתו ה-70 וקרוב ל-50 שנות יצירה. התערוכה כוללת ממיטב עבודותיו: מיצבים גדולים, דימויים מוקרנים, חללים שטופי אור, חרכי הצצה ורישומים החושפים את מאחורי הקלעים של כמה מיצירותיו האיקוניות. במקביל נבנה בגן המוזיאון לעיני קהל המבקרים מיצג הבמבוק הענק של האחים התאומים דאג ומייק סטארן, שעורר הדים כאשר נבנה על גג מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ומשך תשומת לב רבה בביאנלה לאמנות בונציה. המיצב, ביג במבו, כולל יותר מ-7,000 מוטות במבוק, מתנשא לגובה של למעלה מ-16 מטר, מתעמת עם השאלה כיצד הכאוס הופך לסדר, ומדמה אורגניזם חי ענק שמאפשר למבקרים לטפס עליו לגובה או לחקור אותו ולמצוא בו חללים אינטימיים. פתיחתן במקביל של שתי התערוכות, מסמלת מהלך אוצרותי בינלאומי שאליו מכוונים במוזיאון.

"התערוכה של טורל והיצירה של האחים סטארן שונות מאוד מבחינת המדיום", אומרת מירה לפידות, אוצרת מוזיאון ישראל, "אבל בשתיהן יש ממד חווייתי חזק מאוד - הן יוצרות סביבה שאופפת את הצופה, הוא מגיב לעבודה, פועל בתוכה. מתעוררת חוויה גופנית חזקה, מודעות אחרת לחושים, לעצם פעולת הראייה או ההימצאות (being) במקום מסוים. גם טורל וגם האחים סטארן מדברים במונחים רוחניים".

האם התערוכות הללו מצביעות על מהלך של זירת האמנות לקראת אמנות גרנדיוזית יותר, ומכאן נגישה יותר?

"יש בהחלט ריבוי של עבודות ספקטקולריות, עבודות ענק באמנות עכשווית. זה בא עם התפתחות טכנולוגית שמאפשרת כל מיני דברים שלא היו אפשריים קודם לכן. הפרויקטים הגדולים שהוצגו באולם הטורבינות בטייט מודרן ודאי נתנו דחיפה בכיוון. עם זאת, חשוב לי לציין שאני לא רואה את העבודה של האחים סטארן או של טורל במונחים האלה. הביג במבו אמנם מונומנטלי בגודלו, אבל הוא אינטימי מאוד בחוויה. יש בו משהו פשוט ולא ראוותני בחומרים, בצורת העבודה, בכאוטיות שלו".

כיצד נוצר הקשר עם טורל, ומה תוכלי לומר על חשיבותו בשדה האמנות העולמי?

"הקשר עם טורל ארוך שנים. ב-1982 הוא הציג במוזיאון תערוכת יחיד - התערוכה השנייה שלו מחוץ לגבולות ארה"ב. הוא הגיע לישראל לפתיחת התערוכה ביומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, ועד היום נושא זיכרונות חזקים ומשמעותיים מאוד מהביקור הזה. שהותו בארץ הולידה את העבודה המיוחדת שיצר בגן האמנות, החלל הרואה, עשור מאוחר יותר (1992). החלל הרואה הוא מבנה-פסל-סביבה: חלל ריבועי לבן ושלו, ספסל עשוי שיש חברון הנמתח לאורך ארבעת קירותיו מזמין לשבת, להישען לאחור ולהביט למעלה - שם פתח טורל ריבוע מושלם אל השמים, הממסגר את מה שמעלינו וסביבנו שלא באמת ראינו קודם. זו אולי העבודה היפה והחזקה ביותר במוזיאון ישראל, ומחללי השמים המוקדמים שיצר".

כיצד את מתייחסת לביקורת שאומרת שאור הוא לא אמנות?

"טורל מדבר על כך שבדרך כלל אור - בחיים ובאמנות - חושף דברים, מאפשר לראות את העולם. אצלו האור הופך לחומר, לדבר עצמו. זה חומר מוזר, כי אי אפשר לגעת בו, לרתך או להרכיב אותו. העבודה איתו אחרת. החוויה הכי קרובה למה שהניע את טורל לעבוד עם האור וסוג האפקט המהפנט שיש לאור היא המראה של אלומת אור שחודרת בין חריצי תריס לחדר. חלקיקי האבק הופכים את האור למוחשי מאוד. עבודותיו בתחום הן 'מפעל חיים' - חקירה מתמדת של מופעים שונים של האור והיחס שלו לחלל.

"היה מרגש מאוד לראות את תגובתו כשהוא נכנס לחללים החשוכים של שתיים מהעבודות בתערוכה. מדובר בעבודות שדורשות דיוק רב מאוד בביצוע, זוויות לא שגרתיות של קירות וגימור מושלם. כמי שפיתח רגישות ויכולת הבחנה יוצאת דופן לגוני האור, הוא נכנס ו'כיוון' את צבע האור כמו כיוון פסנתר".

צרו איתנו קשר *5988