כך נראתה האופוריה הולנדית (והסוף המר שלה)

הקופי-שופס נדחקו, שעות סגירת החנויות הוחמרו, והולנד הקלוויניסטית, השמרנית והאדוקה נשמה לרווחה; לא שזה עזר לה מול ארגנטינה

אוהדות נבחרת הולנד / צלם: רויטרס
אוהדות נבחרת הולנד / צלם: רויטרס

ההבדל ניכר ברגע שמופיע השלט "הולנד" על הכביש המוביל מבלגיה. הבלגים לא מפגינים אהדה לכדורגל, הם רואים את המשחקים בבית, ואווירה של מונדיאל לא קיימת. סביב השלט ההולנדי הראשון כבר תלויים דגלים כתומים, והם הולכים ומתרבים ככל שמתקרבים לערי הכדורגל הגדולות. אין בית בלי דגל, שלט או כרזה, ברחובות עטויים האנשים בפאות, כתרים, צעיפים, חליפות ועניבות, מכנסיים, נעליים ותיקים: כולם בכתום בוהק. אין אדם ללא ניחוח כתום בהולנד במונדיאל. וזו אהבה שמתפרצת, בגלל שהציפיות הפעם התחילו ממקום נמוך במיוחד.

מזמן ההולנדים לא הרגישו כזו אחווה, עם עצמם ועם הנבחרת. ואלה כולם בהולנד, ללא הבדל מוצא, דת - או מין. קבוצות גדולות של נשים, או בחורות צעירות בגפן או עם חברה, באות לראות את המשחקים על בירה בפאבים. ההבנה שלהן את המשחק חסרת תקדים. הדיון על שמינית הגמר של הולנד מול מקסיקו, השינוי במשחק ההולנדי אחרי הכניסה של ממפיס דפאיי - היה מבייש את הפרשנות המקצוענית בישראל.

ברוטרדם ההמונים בחוץ, למרות הרוח הקפואה. הכמויות, יחד עם הבירה, מחממות. פעם זה היה אלמנטרי: הולנד הייתה מדינה לדוגמה שהתפתחה אחרי המלחמה לחברה שוויונית ומתקדמת, שקידשה ליברליות ואת הנאות החיים. הנבחרת שיקפה זאת: קבוצה של שחקנים-פילוסופים שדיברו במונחים אינטלקטואליים על המשחק, הטקטיקה, ויחסי האנוש. יוהאן קרויף, יוהאן נייסקנס ורוב רנסנברינק הפכו לסמלי תרבות ולמושגי הערצה ברחבי העולם הנאור. גם סמלי האינטגרציה נתנו צבע לנבחרת.

אבל כמו המדינה, הכדורגל השתנה. הולנד החזירה שמרנות ופוליטיקה למרכז הבמה. הקופי-שופס נדחקו ורובם נסגרו, שעות סגירת החנויות הוחמרו, והולנד הקלוויניסטית, השמרנית והאדוקה נשמה לרווחה. במדינת כדורגל מושבעת כמו הולנד זה משפיע גם על הנבחרת. פתאום ההולנדים מקדשים הצלחה, רואים כדורגל סכמטי ושמחים על ניצחונות דחוקים. כמו ואן חאל, הם רוצים לעשות זאת בדרכם, ולהצליח.

בפאב האוהדים השתתקו. רק השיכורים מדי פעם צועקים או מנסים לשיר. צמד הבנות עם החולצות של ואן פרסי ו-ואן ניסטלרוי נעלמות, לא יכולות להביט יותר במשחק הנוראי. לקראת הפנדלים המתח כבר קריטי, איש לא פוצה פה. ואז זה נגמר. אחרי החטאת הפנדל של סניידר מתייפחת בלונדינית מספר 14 (המספר של קרויף) בנמל העתיק של רוטרדם על כתפה של בלונדינית אחרת, גם היא מספר 14. ככה הן חוו מונדיאל, שהחל באופוריה אחרי שהביסה הולנד את אלופת העולם ספרד, מחוזקות מכל משחק בו חוזרת הולנד מפיגור - ומתוחות עד לבלי נשוא בכל משחק דל בשערים שנמשך שעתיים. משיכה לפה, משיכה לשם - השמיכה קצרה מדי.

להולנד פשוט אין מספיק שחקני כדורגל טובים. כשהשוער סילסן הוא היחיד שמעביר שחקני יריב, המצוקה ההולנדית ברורה. ההפסד לארגנטינה לא היה מחויב המציאות, אבל הפסד הולנדי היה חייב לבוא מתישהו.