טקס פוליטי

שינייד אוקונור ממשיכה לבעור, גם כאמנית פוליטית

שינייד אוקונור / צילום: רויטרס
שינייד אוקונור / צילום: רויטרס

אחד משירי האהבה הכי יפים שכתבה שינייד אוקונור אי-פעם מגיח כעת באלבום החדש והעשירי שלה. שמו - "החדר של וישנו", נבחר להיות גם כותרת התקליט. אלא שאז אוקונור התלהבה מהקמפיין להעצמת נשים צעירות שיזמה בפייסבוק שריל סנדברג ושהובילה ביונסה, כתבה שיר בהשראתו וקראה לאלבום על שם הקמפיין. החילוף הזה בכותרות מאייר היטב את דמותה של אוקונור עצמה ואת דרך ההתנהלות שלה: היא באמת אמנית פוליטית. ולא רק פוליטיקה במובן המיידי והמעשי של כוח ודעות ומאבקים. היא באמת אמנית של סכסוכים: של קונפליקטים פנימיים משסעים ושל בעיות מבחוץ שהיא מפנימה ואף מתבטאת בהן. די להזכיר מהזמן האחרון את מכתבה הפתוח למיילי סיירוס שבו קראה לה לקחת אחריות על הפורנו-פופ שלה. וגם את הצהרתה כי לו ידעה שהפלסטינים קוראים לחרם תרבותי על ישראל, לא הייתה קובעת את ההופעה בספטמבר באמפי קיסריה.

לטוב וגם לרע, אוקונור היא אמנית פוליטית במובן של חיכוכים בלתי פוסקים כמצב קיומי ותודעתי קבוע, ואולי משום כך היא כה כמהה לתורה הבודהיסטית. ומיד אחרי שיר האהבה הנהדר הזה ממוקם באלבום שיר פרידה ארסי, "הקול של הדוקטור שלי". הוא כנראה ממוען ישירות לבעלה האחרון והרביעי שהיה פסיכולוג, וממנו נפרדה שלושה שבועות בלבד אחרי שנישאו. זוהי שינייד, אצלה כל הכבסים תמיד בחוץ, ותמיד מכובסים ביד. בשיר "קחו אותי לכנסייה" היא מתוודה לכאורה על חטאיה, אבל בהפוך על הפוך מגלה שהיא לא כועסת על עצמה מהסיבות שבגללן העולם נוהג לזעום עליה מדי פעם, אלא מסיבות אחרות שהעולם כלל לא מודע אליהן. ב"איפה הייתם" היא מגישה את השורה החזקה: "מדוע עיניהם של גברים נראות כה מאיימות כשהם עושים סקס?" . משפט שמעורר מחשבות , כמובן, לא רק על טיבם וטבעם של גברים, אלא גם על סוג האנשים שאוקונור בוחרת להיצמד אליהם ואז להיפרד מהם.

הדלק הזה, של סכסוכים אינסופיים, הוא חומר בעירה אדיר לטובתה כזמרת: כמו לאורך כל 27 שנותיה באוזניי הציבור, היא שרה פשוט נהדר. הן ברכות והן באגרסיביות, אוקונור, ולפעמים קשה למי שאלרגי כלפיה לקבל את זה, היא ממגישי השירים הגדולים של זמננו. אבל בכתיבה עצמה לפעמים האש התמידית הזו, והמשיכה למצבים רגשיים קיצוניים, מחבלים בחומרי הגלם. זה אלבום לא אחיד ברמתו, עם כמה שירים פשוט נפלאים. כמו אלו שהוזכרו כאן, ו"חשמליות" המסיים והרצועה הכי חריגה פה, ששמה הוא הצדעה לגאון השחור "ג'יימס בראון", ושבה מתארח בנו של ענק שחור אחר, פלה קוטי ז"ל, הסקסופוניסט הנהדר שון קוטי. זה קטע מגניב שכולו גרוב, והוא קצת מרכך ומשכך את הדליקות הנפשיות בשאר השירים. הוא גם שב ומדגים את המנעד הסגנוני והיצירתי העצום של אוקונור. לטעמי יצירת המופת של חייה הייתה ונותרה האלבום העילאי "האם האוניברסלית" מלפני 19 שנה. אבל אוקונור ממשיכה לעבוד, ליצור ולסעור. תוך גידול ארבעה ילדים, פרידה מארבעה בעלים, ואינסוף מאבקים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים, היא מגדלת גם רפרטואר מפואר. לכל שוחריה הלא מעטים כדאי לשים לב: היא מנחיתה כאן אלבום כמעט מצוין.

ויש לקוות שאכן תנחת בעצמה להופעה בישראל בספטמבר הקרוב.

* ציון: 8