אזעקה בכיכר הבימה

ההודעה על הרצח הפוליטי הבא כבר נכתבה על הקיר

גדעון לוי / צלם: איל יצהר
גדעון לוי / צלם: איל יצהר

כמעט 20 שנה חלפו מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ודומה שהנבואה של "החמישייה הקאמרית" במערכון המפורסם על הרוצח יגאל עמיר, קרובה מתמיד להתגשם. אולי היא כבר מתגשמת לנגד עינינו.

"עוד 20 שנה אני אקבל חנינה, וכל פעם שאצא לרחוב כל השכונה שלי תעמוד ותמחא כפיים בקצב", אומר עמיר, המשוחק על-ידי רמי הויברגר, באותו מערכון בלתי נשכח שכתב עוזי וייל.

בימים האחרונים ביטויי השנאה כלפי ערבים אבל גם נגד אנשי שמאל שמביעים דעות שאינן מתיישרות באופן מלא עם סיסמאות הלוחמה בעזה, שברו שיא. הפגנת שמאל בכיכר הבימה נתקלה באלימות קשה של פעילי ימין, הרשתות החברתיות רוויות בדברי נאצה ואיום, ועיתונאים שקוראים לאבו-מאזן לבוא לדבר אל הציבור הישראלי בכיכר (אורי משגב) או מותחים ביקורת על פעולות חיל האוויר (גדעון לוי, למרות שאני מתנגד לדבריו, - ח.מ), זוכים לכינויי גנאי וגם לאיומים על חייהם.

זו לא נורה אדומה מהבהבת, זו אזעקה בכיכר העיר. ואף מנהיג, או כמעט אף מנהיג, לא קם ואומר די לאלימות! ודי להסתה! כי הן שוב יובילו לרצח. גם לא נשיא המדינה הנכנס, רובי ריבלין, וודאי שלא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אותו נתניהו שכנראה לא למד דבר מאותה הפגנה שבה נשאר לעמוד על המרפסת בכיכר ציון בירושלים בשעה שהמוני מפגינים מתחתיו קראו "מוות לרבין", חודש לפני שהקריאות הפכו למעשה.

במקום לדבר על המאחד והטוב שבמדינת ישראל על כלל אזרחיה, כפי שבחרו לעשות הורי הנערים שנרצחו בגוש עציון, וכפי שמנהיג שקול ואחראי שחפץ למנוע את התדרדרות המצב היה עושה, בחר נתניהו לעשות דה-הומניזציה לפלסטינים ולדבר בהספד לנערים על ההבדל התהומי לכאורה בינינו לבינם.

"תהום מוסרית מפרידה בינינו - הם מקדשים את המוות, ואנחנו את החיים. הם מקדשים את האכזריות ואנחנו את הרחמים", אמר ראש הממשלה מעל קברי הנערים המסכנים. כמה ימים חלפו,וקומץ מאותו "אנחנו" יהודי, מוסרי ורחום, חטף נער ערבי תמים, יצק חומר דליק בכוח לתוך פיו והעלה אותו באש בעודו חי.

אם נתניהו מעוניין לרדת באמת לשורשי השנאה של העם היושב בעזה, מומלץ לו לחזור ולקרוא הספד אחר, כן ומרשים בהרבה שנשא מנהיג ישראלי על נער יהודי שנרצח. "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? 8 נים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם", הדהד קולו של משה דיין מעל קברו של רועי רוטברג שנרצח ב-29 באפריל 1956 על גבול עזה.

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית", הוסיף דיין. "אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו".

60 שנה וכמעט דבר לא השתנה. מדינת ישראל עדיין נדרשת לפעול בכוח כדי להגן על אזרחיה מול הקיצונים ברצועת עזה. הדבר הוא לגיטימי. אבל בזמן הלוחמה,ראוי שנזכור אמיתות שלמדנו כבר בגיל הגן: שמלחמה היא דבר רע, שבצד השני חיים בני אדם בדיוק כמונו. וגם שהשתקה, הסתה ואיומים נגד מי שמביע עמדה שונה משלנו, מולידים בסופו של דבר גם מעשים. בסרט הזה כבר היינו.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988