הנקראות ביותר

גבולות השיח

סכין בגב, גיס חמישי. מילים איומות, אך אין זה אומר שהן תמיד דמגוגיות או חסרות תוקף

"צוק איתן" / צילום: רויטרס
"צוק איתן" / צילום: רויטרס

מלחמות נוטות להעמיד דמוקרטיות במבחן. זה בלתי נמנע. מלחמות נוטות להחליש את הפיקוח הפרלמנטרי והציבורי על מעשיהן של ממשלות. זה בלתי נמנע. סמכויות מתרכזות בידי מעטים, אנשי צבא מצטופפים בחדרים שבהם הכיסאות נטו להישמר לבעלי לבוש אזרחי. בלתי נמנע.

כאשר חברה במלחמה מרכזת את עיקר תשומת לבה במאמץ לנצח, או להתגונן, פוחתת סובלנותה כלפי דעת המיעוט. למען האמת, המיעוט עצמו נוטה להצטמצם. שקט-יורים אינו המצאה ישראלית.

דמוקרטיות נכשלות מפעם לפעם במבחני הטוהר שבהן מעמידה אותן המלחמה. לפעמים הן נכנסות לפאניקה, לפעמים הן מגיבות בהפרזה, לפעמים הן להוטות קצת יותר מדי להשתיק קולות של אי-הסכמה. לפעמים הן גם משתיקות את הקולות.

קצת קשה להגיד, שלדמוקרטיה יש זכות טבעית להשתיק את מיעוטיה. אבל קשה גם להכחיש שלחברה דמוקרטית שמורה הזכות להתגונן מפני מבקשי נפשה. אפשר לטעון, שיש לה הזכות לשפוט בחומרה ביטויים של חוסר לויאליות.

למושגים "בוגד" או "בגידה" יש צליל לא-נעים מעיקרו. המושגים האלה משמשים הרבה יותר מדי ברב-שיח הציבורי. הטוענים לחזקה על אהבת המולדת, בדרך כלל מימין-ימינה, מייחסים אימפולסים של בגידה כמעט לכל בן פלוגתא. מה חבל שרטוריקה ירודה של ימי לא-מלחמה מקשה על השימוש הענייני, הרציני, הלא-מתלהם באפיונים האלה לעת מלחמה.

הסופר מרק טוויין, מבקר שנון של החברה האמריקאית, הכריז פעם, "אני מעדיף להיות בוגד מאשר מלאך-שרת". הוא דיבר בשעה שארצות-הברית, לפי דעתו ולפי דעת מבקרים אחרים, "חדלה להיות רפובליקה והפכה לאימפריה", בשנתיים האחרונות של המאה ה-19, במלחמת ההתפשטות שלה נגד ספרד. היא כבשה אז את הפיליפינים, בקצה השני של העולם, וסיפחה אותה. היא השיתה אז עונשים פליליים על התנגדות "פומבית או פרטית" לסיפוח, אם היא מובעת על אדמת הפיליפינים. התוצאה המוזרה הייתה שלאמריקאים כטוויין היה מותר להתנגד על אדמת ארצות-הברית, אבל מתנגד במנילה היה "בוגד", והושלך לבית הסוהר.

ישראלים התנסו באופוזיציה פנימית למלחמות, לפחות מאז לבנון הראשונה, 1982. בימים הראשונים של המלחמה ההיא כתב עמירם ניר ז"ל את הרשימה ההיסטורית "שקט, יורים" (ב"ידיעות אחרונות"). במלחמה ההיא, במרוצת אוגוסט 1982, ישראל הפציצה את מערב ביירות ללא רחם. כתב צעיר ולא מוכר ב"ניו-יורק טיימס" טלגרף לעיתונו (אז עדיין טלגרפו), שההפצצה הישראלית מתנהלת "ללא אבחנה". הוא היה שם, וראה בעיניו. העורך הראשי של העיתון, אייב רוזנת'אל, התערב, והשמיט את "ללא אבחנה". לא היה אינטרנט, ולא היה דוא"ל. הכתב שלח את תגובתו הנסערת בערוץ גלוי של סוכנות הידיעות רויטרס. "היום אני מתבייש להיות כתב 'ניו-יורק טיימס'". תום פרידמן לא פוטר על המקום, והמשיך את עלייתו, עלייתו ועלייתו אל פסגת הטיימס.

ישראלים לא התרגשו ממעשי חיל האוויר שלהם במערב ביירות. באוגוסט 1982 נפתחה "עיר הנוער" בגני התערוכה בתל-אביב, והרדיו התלת-ערוצי היה מעביר שידורים חיים ארוכים מן המאורע הזה. מפעם לפעם היו השידורים נפסקים עם מבזק קצר מביירות המופצצת, שהיה מסתיים ב"הבה נחזור עכשיו אל - - - בעיר הנוער". כתבתי אז רשימה על ברית התאומות בין מערב ביירות לעיר הנוער. עורכי הנערץ מאוד בידיעות אחרונות, דב יודקובסקי, דחה אותה בעדינות. "זה כרגע לא אקטואלי", הוא אמר.

חודש אחד אחר כך באו סברה ושתילה, ובתל-אביב נערכה ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות ישראל. מתה ההסכמה הלאומית (איך צריך לכתוב, שאלו אז, "קונצנזוס" או "קונסנסוס"? הקונצנזוס היה לטובת קונסנסוס).

לוי, אפריל 2002

האמת היא שהבקיעים בזי"ן או בסמ"ך התחילו להופיע עוד במלחמת ההתשה, בסוף שנות ה-60. בבתי הספר התיכוניים של תל-אביב פרחו עיתונים חצי-מחתרתיים, שרישומה של מהפכת הסטודנטים העולמית היה טבוע בהם. לאחד קראו נעשו"ש, לשני קראו געשוש. הראשון היה רדיקלי, השני היה ניהיליסטי (בעיצוב הרבה יותר טוב, ועם הרבה יותר ארוטיקה). השני כתב אז רשימה שהחרידה את כל מחנכי היישוב, "שלוש בנות על כל בן": מה מאוד שפר גורלם של הזכרים הלא-מגויסים, כאשר המלחמה מקטינה ללא הרף את מספר הזכרים המגויסים (http://tinyurl.com/banim-banot).

מחלצי העיתונות ההיא יצא "מכתב השמיניסטים" הראשון מאז ומעולם, שחותמיו הודיעו כי יסרבו לשרת בשטחים הכבושים. אחד מהם היה בנו של שר בממשלה. אחר היה בנו של מפיק תיאטרון מפורסם. הם היו, לפחות בחלקם, ילדיה המובחרים של ישראל. חלחלה אחזה את הארץ, באמת.

אבל אם אינני טועה, אף אחד ממבקרי המלחמות לא התקרב לבגידה במולדת. מילים לא נעימות, "בגידה במולדת". נודף מהן ניחוח כמעט-טוטליטרי. הן אינן מתיישבות עם ליברליות עירונית, עם דקדנטיות יצירתית, עם ניהיליזם סאלוני.

אני מדפדף ללא חמדה ברשימות ישנות שכתבתי בימי "חומת מגן", 2002. לא היו רקטות, אבל כל השאר היה, כולל האופי הדפנסיבי של המלחמה, ומקהלת הגינויים של דעת הקהל, נאורה ולא-נאורה. אשלי באנפילד הייתה אז הכוכבת העולה של MSNBC, רשת כבלים מיסודן של אן.בי.סי ומייקרוסופט. היא שיחקה מחבואים עם צה"ל ברמאללה, ושידרה באריכות נרקיסיסטית את פרטי העזתה. שני ערבים ברציפות היא הביאה קטעים מראיון עם "אחד, ספי לוי, המתגורר ליד בית הקפה שנחרב בפינת אלנבי-טשרניחובסקי".

לוי דיבר כפי שמדברים במקומותינו: רצף מבולבל של קיטורים, ללא דיסקרטיות, ללא שכל ישר, ללא ידיעת המקום והזמן, ללא כבוד עצמי, ללא אלמנטים בסיסיים של לויאליות אזרחית. הוא דווקא מבין ללבם של המתאבדים, הוא דווקא היה נוהג בדיוק כמותם, איזו ברירה יש להם. מי בכלל צריך לחיות בארץ הזו, היא לא שווה את זה, יש כל-כך הרבה ארצות הרבה יותר טובות, די נמאס לי מהכול. אחרי שספי לוי מסיים את שטף הניהיליזמים הבנאליים שלו, הוא מתפנה להשמיע את החוכמה, שמפניה אל נכון התחבב כל-כך על אשלי באנפילד: לא אכפת לו כלל, הוא אומר, אם "יאסר ערפאת יהיה ראש הממשלה שלי".

"ספי לוי הוא מה שקוראים באנגלית תקנית 'שוטה שימושי'. אני נוטה להניח שאפשר למצוא דוגמתו בכל חברה, אם כי זחיחות הדעת, יצר הפטפוט ומיעוט העכבות של ישראלים מקילים במיוחד על מציאת שוטים שימושיים. הבעיה אינה ספי לוי. הבעיה היא להיטותה של אשלי באנפילד להשתמש בספי לוי, ערב אחר ערב, כדי לצייר את ישראל כמקום המיטלטל בין דיכוי מרושע של פלסטינים ובין התמוטטות מלאה של אושיות החברה. מה לכם ניגוד נאה יותר מנכונותן של נערות פלסטיניות לעלות בסערה השמימה ובין הציניות הנבובה של תל-אביבי פטפטן". ("גלובס", אפריל 2002).

לוי, יולי 2014

בין ספי לוי לגדעון לוי מפריד יותר משם פרטי. ספי התברך בקלות-דעת לא-מלומדת. אלה שתי תכונות שלא הייתי ממהר לייחס לגדעון לוי, ידידי מנוער, חונכי בעולם העיתונות, שבמשך שנים הערצתי את אומץ לבו ואת דבקותו גם כאשר לא הסכמתי עם הפוליטיקה שלו (שנינו כתבנו מפעם לפעם זה בשבחו של זה, ואני מתגאה מאוד בשבחיו).

אני אומר בלב שותת דם, באמת שותת, שלדעתי גדעון לוי התקרב להיות בוגד במולדת. ואם המרחק הגיאוגרפי אינו מקנה לי את הזכות לדבר בשם המולדת, הנה אפשר לשנות ל"בוגד במולדתו". מהי המולדת? בעיני גדעון היא שקולה לפעמים רק כנגד "חמוקיה החצי-עירומים" של יוחנה שלח, אשת המשורר יונתן רטוש, שגדעון נזכר כיצד היה צופה בהם, בחמוקים, בהיחבא, כאשר היה נער, דרך חרכי התריס, ברחוב שטאנד, בתל-אביב. הוא כלל את הזיכרון הנאה הזה במאמר סנטימנטלי במלאת מאה שנה לתל-אביב, לפני חמש שנים.

אפשר היה לקשט את תל-אביב בזיכרונות חגיגיים יותר, עם סרטים כחולים-לבנים, אבל גדעון אינו כחול-לבן. זכותו הטבעית. סוף-סוף גם המו"ל שלו, עמוס שוקן, הביע בשעתו "רתיעה רגשית מהכחול-לבן".

הביקורת על הטייסים העיוורים, שאינם צופים בעיני קרבנותיהם, הייתה לטעמי גם זדונית, גם לא רצינית. זדונית מפני שהיא ניסתה לרפות את ידיהם של לוחמים בעיצומו של קרב. הקריאה לסרב פקודה היא מבחינתי אקט של בגידה. ייתכן שהיא אקט הירואי של בגידה, וייתכן שיום אחד תשתטח החברה אסירת התודה על קברו של הבוגד (שליט"א), ותבין שהוא ידע משהו שנאמני המולדת לא ידעו. ההיסטוריה נהגה בדרך כלל חסד בירמיהו הנביא, ביוסף בן מתתיהו וברבן יוחנן בן זכאי. אבל צריך להודות שלא כל כופר בעיקר הוא שפינוזה, לא כל מורד במלכות הוא ויליאם וואלאס ("לב אמיץ"), לא כל דיסידנט הוא אנדריי סחרוב. לא, בהחלט לא. גדעון לוי אינו שפינוזה, זה מוסמך.

עצם הביקורת על הטייס העיוור היא פשוט לא-אינטליגנטית. מאימתי טייסים התבוננו באדום של עיני קורבנותיהם? הלוא זה עניינה של מלחמת-אוויר. אפילו טייסי מלחמת העולם הראשונה לא ראו את מי הם הורגים מלמעלה למטה. ומלחמת האוויר, שניהלו הדמוקרטיות המערביות נגד גרמניה הנאצית ובעלות בריתה, הייתה עיוורת מעיקרה. המבורג, דרזדן, קולון היו שדות הקרב שלה, והמשימה העיקרית הייתה להבטיח שאפילו שתי לבנים לא יישארו מחוברות. בהמבורג, ביולי 1943, העלה חיל האוויר הבריטי את הטמפרטורה ל-1,400 פרנהייט (760 צלזיוס).

לשיטת גדעון לוי, מאות אלפי הטייסים ואנשי הצוות שהפציצו את גרמניה בין קיץ 1940 לאביב 1945 היו פושעי מלחמה. לשיטת אחרים, הם אפשרו את שיורה של הציוויליזציה המערבית. ההיו המבורג ודרזדן מחויבות המציאות? ייתכן מאוד שלא. במידה שהראשונה נועדה לקצר את המלחמה, והשנייה נועדה למנוע את התארכותה, ספק אם הן עמדו ביעדיהן. חוכמה שלאחר מעשה תמיד מועילה. היא נלמדת בבתי ספר של פיקוד ומטה, למשל. חיוני הוא הצורך ללמוד משגיאות. אבל יש הבדל די ניכר בין לימוד לקחים ובין ניסיון פעיל להבאיש את ריחם של הלוחמים.

אין שום פגם בביקורת על שימוש מסיבי בכוח אווירי, כל זמן שיש ניסיון לעמוד בכללים של הגינות. איזה ממשגרי 1,500 הרקטות של איסלאמי עזה ראה את "האדום" בעיני קורבנותיו? יתר על כן, איזה מהם ניסה למנוע פגיעה בחפים מפשע? בחינת, סליחה, יא אחי דאף, אני רואה שהראנטיסי שלי הולך ליפול על בית ספר, אולי נכוון למקום אחר?

לא קרה. ככה לא מדברים הגלדיאטורים של חמאס/ג'יהאד בעומדם לפני קיסריהם בזירה. זה היה ראוי להזכרה בביקורת על טייסי חיל האוויר.

מלה לועזית אחת, "פאנטום"

כשהייתי נער קטון ונלהב, הייתי סמוך ובטוח שהסכנה הגדולה ביותר לשלומה של מדינת ישראל היא השימוש במילים לועזיות בלשון. באמת. לאורי זוהר, עדיין חילוני, הייתה אז תוכנית פופולרית בגלי צה"ל, והוא הזמין אותי לראיון, ושאל אותי אם אני חושב שאשנה אי פעם את דעותיי. לעולם לא, עניתי. הוא נאנח בחביבות, ואמר, "מה שמבטיח את שלומה של ישראל זה מלה לועזית אחת, 'פאנטום'". אכן, בבחירה בין מגן של מילים עבריות ובין מגן של פאנטום, צריך להודות שפאנטום היה קצת יותר חשוב.

האנשים ההם, המעופפים למעלה, הם גיבורי עמם ומגיניו. ההתקפה עליהם, בעיצומה של מלחמה, היא לא רק גסת-רוח ונבערת מדעת. היא גם שקולה כנגד תקיעת סכין בגב. אין צורך להזכיר לי שצירוף המילים הזה שימש את האנשים הרעים ביותר בהיסטוריה, כדי להחריב דמוקרטיה ולחרחר מלחמות עולם. אבל אין זאת אומרת שהשימוש לרעה מפקיע את תוקפו של כל שימוש. סוף-סוף, יש סכין, יש גב, ויש מעשה של תקיעה. יש מולדת, וממילא גם יש בגידה במולדת.

לבגידה יש תוצאות. אינני מדבר על תוצאות אישיות. אל-נא תיפול שערה משערות ראשו של הבוגד. עונשו יהיה הקלון. אני תמיד חשבתי, גם כתבתי, ש"הארץ" הוא בבת עינה של הדמוקרטיה הישראלית, שומר הגחלת של זכויות האזרח. פעם, כאשר עמוס שוקן הציע, באחת הטיוטות הלא-ערוכות שהוא נוהג לפרסם מפעם לפעם, לבטל את ההמנון הלאומי, הבעתי את התנגדותי, אבל הטעמתי שאין הוא ראוי לעונש. בהחלט לא לבטל מנויים, כתבתי.

אני מוכרח להגיד ששוב אינני בטוח בזה. "הארץ" מוסיף לשרת שורה של עניינים נאצלים, והוא הסמן הימני (במובן האידיומטי) של הדמוקרטיה הישראלית. אבל הוא לובש ארשת אנטי-לאומית, והוא צריך להיזהר מפניה, ולהתנער ממנה. "אופוזיציה לכל ממשלה מחוץ לממשלה הבריטית" הייתה לחם חוקו מאז ומעולם, אבל הסתה נגד המדינה ונגד צבאה היא חצייה בוטה ואולי לא-הפיכה של הגבול. לבטל מנויים? קשה להגיד, בדרך כלל רעיון לא טוב, אבל כמו כל הרעיונות הרעים אולי גם הוא צריך להישקל.

"כל הזועבים הם בוגדים"

במחלקת הבגידה הלאומית נועד מקום ממין אחר ליורשת העצר הפוליטית של חמולת זועבי. האומנם אפשר להגיד על "פלסטינית תושבת ישראל" שהיא בוגדת במולדת? בעיניה, אין זו מולדתה, ואין זו מולדתם של אבותיה ואמותיה. היא נכפתה עליהם הר כגיגית, וכמו שאמר פעם מורה ורבה עזמי בישארה, "קחו את הדמוקרטיה שלכם, ותחזירו לנו את פלסטין".

משפטית כמובן גם גב' זועבי, גם מר זחאלקה, גם ד"ר טיבי יכולים בנסיבות מסוימות לעמוד לדין על בגידה. הם נשבעו אמונים לחוקי ישראל כחברי כנסת, והם אזרחי המדינה. מוסרית, ספק אם אפשר לפקוד עליהם את עוון הבגידה. לעומת זאת אפשר לחזור ולהטעים, שהם גיס חמישי. כן, גם המילים האלה שימשו את האנשים האיומים ביותר בהיסטוריה, לא פעם כדי להרע לאנשים הטובים ביותר בהיסטוריה. אבל אין זאת אומרת שהן תמיד דמגוגיות ותמיד חסרות תוקף.

מה מתרוצץ במוחה של גב' זועבי כאשר היא חוזרת ומקניטה את מדינת ישראל, בהתרסה בלתי פוסקת נגד רגשותיה, באיבה גלויה לצורכי הביטחון שלה? האם היא מנסה למחות את עקבות הבגידה הגדולה של ראשי החמולה כמעט לפני שבעים שנה, כאשר פנו נגד "צבא ההצלה" של קאוקג'י, והציעו ליהודים את תמיכתם ואת עזרתם?

אחד מדודניה, סייף א-דין א-זועבי, ראש וראשון המשת"פים, נעשה חבר כנסת (רשימה ערבית של מפא"י), לימים אפילו סגן יושב ראש הכנסת, והיה המוסלמי הראשון ששימש ראש עיריית נצרת; דודן אחר, עבדל עזיז, היה סגן השר הערבי הראשון (בריאות, מטעם מפ"ם); שלישי היה השופט הערבי העליון הראשון. אלמלא שיתפו פעולה, סביר להניח שהזועבים היו נמנים עכשיו עם הפזורה הפלסטינית. גב' חנין הייתה מתענגת על חופש הדיבור בירדן או בסוריה.

בעיצומה של מלחמת העצמאות, מפקד ערבי מקומי ציווה "לעצור כל גבר מן הזועביה מפני שהם כולם בוגדים" (בספרו של הלל כהן, "צבא הצללים"). בזכות גברת חנין, שמם של הזועבים נישא עכשיו לתהילה בפי חמאס, ולא כל-כך לתהילה אצל ישראלים ששכחו את חסד נעוריהם של אבותיה.

דמוקרטיה זה לא בטון

אני חושב שאפשר לקבוע כמעט ללא היסוס, ששום ארץ במצב מלחמה לא הייתה מגיבה בשאננות על הסתה נגד ביטחונה מצד מפלגות פוליטיות, קל וחומר מפלגות המיוצגות בבית הנבחרים שלה. צרפת הדמוקרטית, למשל, מיהרה להוציא את המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק בפרוץ מלחמת העולם השנייה, מפני שהקומוניסטים תמכו בהסכם בין סטאלין להיטלר, שאפשר להיטלר לפלוש לפולין. לקומוניסטים היו אז יותר מעשירית המושבים באסיפה הלאומית, המפלגה השלישית בגודלה, עם איגודים מקצועיים גדולים ועם עיתונות ענפה.

לצרפת היה יסוד ממשי לחשוש שהקומוניסטים יסכנו את ביטחונה הלאומי. ואמנם, כאשר נכנסו הנאצים לפריז, תשעה חודשים אחר כך, הקומוניסטים הציעו לשתף פעולה איתם, ביקשו מן הכיבוש הגרמני לחדש את רישיון הפעולה של ביטאונם, ואפילו קיוו שיורשו לפעול בגלוי. סוף-סוף הם סרו למרותה של ברית-המועצות, בעלת הברית וספקית הנפט והדגנים של גרמניה. הנאצים סירבו בנימוס. הקומוניסטים נעשו גיבורי הרזיסטאנס רק לאחר שהיטלר בגד בסטאלין, בקיץ 1941.

באותו הזמן, הבריטים אסרו את "האיחוד הפשיסטי" של אוזוואלד מוזלי, לשעבר שר בממשלת הלייבור. רבים מחברי האיחוד הוחזקו במעצר מנהלי, או משהו כזה.

במלחמת העולם הראשונה האמריקאים השליכו לכלא את מנהיג המפלגה הסוציאליסטית, יוג'ין דבס (Debs), לשעבר מועמד רציני לנשיאות (קיבל 6% של הקולות), מפני שהטיף לפציפיזם ולסרבנות גיוס. הוא נמצא אשם בריגול ובהסתה, ונידון לעשר שנות מאסר. הוא שוחרר שלוש שנים לאחר תום המלחמה.

אין הרבה דוגמאות של דמוקרטיות במלחמה, מפני שאין הרבה דוגמאות של דמוקרטיות. אבל שלוש הדמוקרטיות המבוססות ביותר במערב, המוזכרות כאן, מלמדות לא מעט. אין כאן בשום פנים שאלה של "כזה ראה, וקדש". אין כאן המלצה להוציא מפלגות אל מחוץ לחוק, או למלא את בתי הסוהר במבקרים פוליטיים. יש כאן, לעומת זאת, הזהרה מפני התוצאות של הסתה בזמן מלחמה.

דמוקרטיות אינן יצוקות בבטון. הן יצורים שבריריים להפליא, וצדדיהן האבסטרקטיים - למשל, עמידתן על זכויות אזרח - תמיד מעוררים התנגדות מצד הרוב. בימי שלום, ההתנגדות הזו מוגבלת לקריאות ביניים, או לטוקבק. מלחמות, הואיל והן מקצרות את הסבלנות ומקטינות את הסובלנות, נוטות לתעל רגשות אנטי-דמוקרטיים למעשה, אם באמצעות חקיקה, אם באמצעות צווים, אם באמצעות שרירות-לב. זה לא טוב, אבל זה מהלך העניינים.

אנשים שאינם להוטים לסכן את הדמוקרטיה צריכים להביא בחשבון את התוצאות של מעשיהם על תוחלת החיים שלה ועל איכויותיה. חופש אינו רישיון לניהיליזם. חירויות צריכות שימוש מאוזן ובונה. אין טעם להשליך חרסינה ברחובות רק מפני שאפשר.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות