טיימינג מושלם לחלוקת קרקעות

הסדר הקיבוצים החדש מחזיר אותנו לימי האגודות השיתופיות

קיבוץ לוחמי הגטאות / צילום:תמר מצפי
קיבוץ לוחמי הגטאות / צילום:תמר מצפי

לפני כחודש יצאנו לחופשה משפחתית באחד הקיבוצים בצפון הארץ. בחדשות דיברו על קיבוצי עוטף עזה המאיימים לנטוש את הבית, ומול העיניים ראינו קיבוץ נטוש דווקא בגליל המערבי.

חדר אוכל שלא נפתח כבר שנים, אזור תעשייה נעול ומלא גרוטאות, ובריכת שחייה עצומה, שתפארתה הרחק מאחוריה ורק אורחי הקיבוץ ועוד כמה מסתננים מהאזור שוחים בה. פה ושם ראינו גם כמה תושבי קיבוץ, תמיד עם הפיליפיני או הפיליפינית לידם.

התיאור העצוב הזה נועד להבהיר ששני הצדדים - גם הקיבוצים וגם רשות מקרקעי ישראל - הגיעו לישורת האחרונה מרוטים וסחוטים. העיקר להיפרד ב"שלום בית" (תרתי משמע) ולנסות להתחיל בחיים חדשים.

לא תמיד זה היה כך. במשך כמה שנים הרגישו הקיבוצים שהצרות מאחוריהם. עם רוח גבית מעליית מחירי הדירות, שהחזירה בנים רבים הביתה ושכנעה לא מעט ישראלים נוספים לחפש פתרונות דיור זולים ביישובים כפריים בפריפריה, החלה לפני כשמונה שנים פריחה נדל"נית: משנת 2006 ועד 2012 גדלה אוכלוסיית הקיבוצים מ-120 אלף ליותר מ-150 אלף חברים.

עד שלמישהו במדינה נמאס מקריצת העין, שאפשרה במודל ישרא-בלוף של "שיוך פנימי" לתת דה-פקטו בתים ומגרשים לחברים חדשים, והיתרי הבנייה נעצרו לחלוטין. הקיבוצים ניסו לזעוק, אבל אף אחד לא ממש שמע אותם. כוחם הפוליטי והחברתי הלך ונחלש. הקיבוצניק היחיד בכנסת הנוכחית הוא חבר הכנסת זבולון כלפה מהבית היהודי (כבודו במקומו, כמובן).

אבל למזלם, המציאות פעלה לטובתם. מנכ"ל המינהל בנצי ליברמן אמנם מבטיח שאו-טו-טו נראה עשרות אלפי דירות במחנות צה"ל המתפנים או בהסכמי הגג שנחתמים מול הרשויות המקומיות, אבל הוא ודאי ישמח לעוד כמה אלפי בתים חדשים בתוך שטחי הקיבוצים (המחזיקים בכ-100 אלף דונם שטח בנוי), שאולי יצילו במשהו את נתוני ההיצע העלובים.

מעבר לכך, בהחלטה שערורייתית ובשם "צמצום החיכוך", החליטה מועצת מקרקעי ישראל ביוני האחרון להעניק זכויות יקרות ערך לבעלי צמודי קרקע במגזר העירוני. מי שהחזיק בבית על קרקע בשטח של 540 מ"ר יקבל בעלות מלאה על הקרקע, ללא תשלום דמי היתר למינהל.

נוסף על כך, ניתנו הנחות מפליגות לבעלי מגרשים בשטח של עד דונם (תשלום של 15% בלבד), ולמי ששילם בעבר רק על ניצול זכויות בחלק מהמגרש (תופעה שהייתה פופולרית מאוד בהרחבות המושבים). אז אם הם, שאלו די בצדק בקיבוצים, למה לא אנחנו?

ואז הגיע "צוק איתן". 30 אלף הישראלים הגרים בקיבוצי הדרום חזרו להיות מגש הכסף. נחל עוז בגבול עזה הוא הוא הקיבוץ הקלאסי, ולמי אכפת שנינט מתחתנת בקיבוץ געש שבגבול הרצליה.

מי יעז לדבר על החמדנות, על העסקים הלא חוקיים, או על הקרקעות השוות מיליארדים של 20 אלף הקיבוצניקים הגרים במרכז המדינה? שר השיכון ויו"ר מועצת מקרקעי ישראל, בעצמו חבר קיבוץ לשעבר (טירת צבי), ידע שמדובר בטיימינג מושלם.

ולמרות כל זאת, כלל לא בטוח שהפתרון הטרי אכן שווה את הנייר ואת ההכרזות שבאו בעקבותיו ("יום היסטורי"; "65 אלף מגרשים ייבנו בשנים הקרובות"). מי שחיפש טיפה ודאות, שתפזר את העננים הרבים מעל שוק הנדל"ן, לא מצא תשובות לשאלות מתבקשות כמו כמה תעלה כל קרקע, כמה זכויות בנייה ויחידות דיור באמת יוכלו לקום, ואיפה בכלל יימצא רוב של 66% חברים לאשר את המהלך בכל קיבוץ.

מעבר לכך, קשה להשתחרר מהרושם שבמקום ללכת קדימה, חזרנו אחורה למשטר האגודות. עם כל הכבוד, מי אמר שחיכוך מול המדינה (רמ"י) באמת יותר גרוע מחיכוך מול יו"ר אגודה, שלא בהכרח מסמפט את כל החבר'ה אצלו בשכונה.

הדבר היחיד שבטוח הוא שהעסקנים ניצלו. התנועה הקיבוצית, שראתה את המודל הקיבוצי והקהילתי מתפורר, ידעה היטב להציל את עצמה. רשות מקרקעי ישראל יוצאת מהתמונה - האגודות השיתופיות (והתנועה הקיבוצית) הופכים לביורוקרטיה החדשה.