"אלה שיושבים על הגבול הסורי היום הם ליצנים בשחור"

יום שני השבוע, רמת הגולן. יופייה עוד מהמם אותי. השקט, הריקות, הבזלת האדישה, הרוח החזקה, תחושת הנסיעה הבודדת בכביש המתפתל. השמש יוקדת, ומה שלא צהוב וקוצני פורח בעוז. הבציר בעיצומו, כך גם קטיף התפוחים. העצים נותנים פריים, הצאן רועה, סוס מגרש סוס במכת זנב.

עלינו לראות הכצעקתה, אפרופו זליגת הירי - הו, מילה טיפשית נהדרת - וכל רוחות המלחמה האלה גורמים לי לראות את הרמה גם באור אחר: פתאום נראה שהקרב עדיין לא תם. כל השדות השרופים, המוצבים הנטושים, שדות המוקשים, הקירות המחוררים בכדורים. לאן שלא תביט תראה בסיס. לאן שלא תיסע תיכנס לשטח צבאי. מקום מוזר ונהדר.

בדיוק כשאנחנו מחנים בגבעת התצפית של הפארק הוולקני בהר אביטל, מדבר ברדיו איזה מומחה לסוריה, טוען שאין פתרון ומבטיח שאוטוטו כל הבלגן מגיע אלינו. מכאן ואילך זה כבר שטח צבאי סגור. בתקשורת אמרו שצה"ל בכוננות גבוהה, אבל זה לא נראה ככה.

פצמ"ר תועה נחת בשדות היפים מתחתינו באותו הבוקר, טיל פטריוט יירט מל"ט סורי תוצרת איראן, או להפך, קצין צה"ל נפצע ממש פה מירי לחזהו (הוא ייצא מזה) וצה"ל כבר תקף בתגובה את עמדת הירי של צבא סוריה. "אנחנו עוקבים מקרוב אחר האירועים ברמת הגולן", הודיע ראש הממשלה. כמה אתרי תיירות פונו או נסגרו למבקרים, כמה חקלאים הורחקו מאדמותיהם.

בצד הסורי של קוניטרה מתנהלים קרבות די אינטנסיביים. צבא סוריה ניגף פה בפני בליל הארגונים העומדים מולו, מצבא סוריה החופשית, עבור בג'בהת א-נוסרה, שחטפו ממש לא רחוק מכאן 43 חיילי או"ם, ועד דאע"ש. הדגל הסורי הענקי שהתנופף בגאווה ברוח, הורד. עכשיו הצבא מפציץ מרחוק. זו נקודה קטנה, קוניטרה, אבל הצבא לא מוותר עליה. הוא כבר איבד אותה, וכבש שוב, ואיבד וכבש. עוד מעט אדע למה.

במרפסת היפה המשקיפה על הפארק ועל הגבול, עומדים כמה צוותים זרים ומעט סקרנים, ישראלים, יהודים ודרוזים, וגם כמה תיירים. מדי פעם מצטרפים כמה או"מניקים, כלומר אלה שנשארו ולא נחטפו או ברחו. התנהלות האו"ם, כלומר העולם, היא פשוט בושה וחרפה תבוסתנית.

יש אקשן, והרבה. פיצוצים, יריות. אצלנו מעבירים משקפות מיד ליד, מתצפתים על המלחמה. עם משקפת טובה - והכי טובה היא משקפת התיירים שצריך לשלשל לתוכה חמישה שקלים - אתה ממש יכול לראות אותם, בחולצות השחורות שלהם, נעים ברגל או בטנדרים, משפרים עמדות בין מטח למטח של הצבא. יש בזה משהו מפחיד ומושך כאחד. אחד העיתונאים, שיש לו מצלמה טובה במיוחד, הצליח לצלם אתמול את אחד מהלוחמים כורע לעשות את צרכיו מאחורי שיח. הוא מראה את זה לקולגות וכולם אומרים "גדול, אחי".

על המרפסת כולם גנרלים. מניעים את הכוחות מצד לצד. תאמין לי, אומר גבר יהודי מכריס, מומחה עולמי לטקט ולטקטיקה, לגבר דרוזי רזה, יש לכם מזל שאתם בצד הזה של הגבול. הדרוזי מהנהן, אולי חושב על משפחתו שנמצאת בצד השני. אולי מודה לאלוהיו על מזלו שהביא אותו לעמוד דווקא בנקודה הזו.

כולם מודאגים. הישראלים בסגנון מופשט משהו של "מה יהיה, תגיד לי מה יהיה" והדרוזים בחשש קונקרטי יותר. תאמין לי, אומר אנוואר מבוקעאתא, מסכנים האנשים. הגדולים נלחמים והקטנים מתים. פרס צדק, אומר אנוואר, זה באמת מזרח תיכון חדש.

הרוח העזה של הגולן נושבת מדי פעם, מרחיקה ומקרבת את הדי הפיצוצים. למטה ממשיכים הסוסים לאכול בשלווה. זה בכלל לא אותה תחושה כמו בגבעה ליד שדרות שבה מתקבצים עיתונאים ותושבים לצפות בהפצצות צה"ל בעזה בימי מבצע. כאן הכול שקט יותר, סטייל צפוני. בכל העניין יש משהו מאוד מרגיע ומדיטטיבי, כמעט מהפנט. כמעט גורם לך לשכוח שאנשים מתים שם.

הבת הבתולה של סוריה

בין העיתונאים קשה מאוד לפספס את חאמד עווידאת, תושב מג'דל שמס וכתב הטלוויזיה האיראנית והסורית בישראל. סוג של כוכב, עווידאת. מרואיין קבוע אצל רזי ברקאי, גם עשו עליו כתבות. בן 30, לוק תל אביבי, כולו רבדים, ניגודים ובעיקר אנרגיות. למד בדמשק הנדסת תוכנה ("למדתי את אלח'ואריזמי - ממציא האלגוריתם - בשפת המקור"), השתעשע בהאקינג, עבד בהיי-טק בתל אביב, עד שנמשך לעיתונות ונדבק בקסמה המפוקפק. הוא בדיוק מגיע מהחזית, מכנסיו מלוכלכים, אחרי שהתגנב עם הצלם שלו שאהדי ממש קרוב לגבול, עד שהצבא פינה אותם משם. דרך המצלמה שלהם הקרבות נראים ממש, אבל ממש, עזים. הערב זה כבר ישודר באיראן ובסוריה. יש לו גם צילומים של הורדת הדגל.

כמו הרבה דרוזים, גם הוא אוהד המשטר של אסד. אלה מליציות שם, הוא אומר, טרוריסטים לכל דבר ועניין. חייבים להילחם בהם, וחזק. אלה לא מורדים או אנשים שנלחמים על חופש. אלה מחפשים רק דם".

- ואקשן.

"בעיקר מחפשים בתולות. תראה, זה אמור היה להיות הגבול הכי חזק - והפך להיות הכי חלש. המורדים שולטים בקוניטרה והמשטר הסורי לא מספר את האמת. בגלל הבושה".

- בושת ההפסד?

"תראה, קוניטרה היא כמו הבת הבתולה של סוריה. אסור לגעת בה. זה הכבוד של סוריה. והנה, הם יצאו לא גברים".

"תראה", הוא אומר, "זה הכול משחק אחד גדול. כולם יודעים מי מימן את מי ומי רוצה שמי ייפול. כל פעם מגדלים נחש, ואז הוא עוקץ אותך. כולם במשחק. גם ישראל. תראה את כל הפצועים שהיא לוקחת, כולם מהמורדים. אנחנו הרי יודעים שכל פעם שמכריזים על שטח צבאי סגור זה לא רק ביטחון. תמיד יש עוד משהו".

עוד אנשים מגיעים לצפות, וכשמתחיל להיות צפוף אנחנו נוסעים לאכול במג'דל שמס. מיני פרלמנט מתאסף פה. אנשים מודאגים, הם תומכי המשטר, וכך גם המשפחות שלהם מעבר לגבול. הדרוזים בסוריה עדיין לא מרגישים את הקרבות, אבל לאט-לאט הקרבות באים אליהם. פה אומרים לי שהארגונים הקיצוניים, ג'בהת אל נוסרה ודאע"ש הכריזו כי אחרי היזידים, הם הולכים על הדרוזים. מבחינתם האישית הם לא מודאגים, כי "העיקר שצה"ל יהיה חזק", כמו שהם אומרים.

מדי פעם עווידאת מקבל הודעה חשובה או שיחת טלפון, ומעדכן את כולם שמחכים למוצא פיו. בשלב האספרסו הוא עוצר רגע את השיחה ומודיע: צבא סוריה נסוג והמורדים שולטים בקוניטרה. הדרוזים בכפר חאד'ר בסכנה. כמעט כולם סביב השולחן אומרים שיש להם משפחות שם. חאד'ר יושבת במין מובלעת בתוך שטח חיץ בשליטת הצבא הסורי, וכבר כמה זמן ההערכה היא שזו תהיה הזדמנות טובה לחברים בשחור לצלם עוד כמה מהסרטונים שלהם.

הבשורה מתקבלת אמנם בדריכות, אבל גם ברוגע. תראה, אומרים סביב השולחן, הדרוזים ידאגו לדרוזים". מה זה אומר, אני שואל. גדוד חרב (גדוד המיעוטים בצה"ל, שרוב המשרתים בו דרוזים) ייכנס לשם, עונים לי.

מה, אני שואל, יערוק? או שיקבלו רשות, אומרים לי, אולי מתחת לשולחן ובעצימת עין, ואם לא, אז בטח יעזבו הכול ויילכו להילחם בשביל האחים שלהם.

לא מפחדים מהליצנים בשחור

במג'דל מתעניינים בדרוזים שבסוריה, כמובן, אבל לא פחות מכך כועסים על נווה אטי"ב. כעשרת אלפים ראשי בקר של אנשי מג'דל שמס קיבלו מים כבר הרבה שנים מצינור של נווה אטי"ב, בתשלום. לפני שבועיים חתכו נווה אטי"ב את הצינור. עשרות ראשי בקר מתו, לא מעט פרות גם ערקו לסוריה בחיפוש אחר מים. כנראה שנווה אטי"ב היא לא בדיוק המקום הכי אהוב על תושבי מג'דל שמס בעולם. האמת שגם לא עליי: למה מה קרה, החרמון זה של אבא שלהם? אבל לא ניכנס לזה עכשיו. בכל מקרה, אני מתקשר ליעקב שוחט, מזכיר אגודת נווה אטי"ב, שאומר לי שלפני מעל שנה הגיע מכתב התרעה מרשות המים: מכירת מים היא עבירה פלילית. פנינו למג'דל כבר לפני שנה. הודענו, ניסינו למצוא פתרון, אבל לא הלך. זו לא יוזמתנו ולא אשמתנו, אלה סתם סיפורים, אבל אנחנו לא מוכנים לעבור על החוק.

נוסעים עוד קצת בגולן הנטוש, עוברים במרום גולן. וזו תמיד סיבה טובה לדבר עם יהודה הראל, תושב מרום גולן, וממייסדיו. הראל, בן 79, הגיע לרמת הגולן מיד אחרי מלחמת ששת הימים ומאז הוא כאן, עוסק בעיקר בחינוך. "זה הסטארט-אפ שלי", הוא אומר. לחובתו ייאמר בחיבה כי שימש כח"כ (בין השנים 96'-99' במפלגת הדרך השלישית).

אני משתף אותו בתחושת הריקות בדרכים. "זה בסדר", הוא מרגיע, "תמיד ריק פה בספטמבר. עד החגים ריק. ואז ריק עד פריחת הדובדבן. אז הכול בסדר. זה לא אומר שהעתיד ברור, אבל הכול בסדר".

מבחינת הראל, הכול לטובה. "לפני שלוש שנים היו על הגבול שלנו מאות טנקים סורים, טילי נ"מ וטילים עם ראשים כימיים. זה היה האיום העיקרי עלינו, והוא נעלם. אלה של היום, הייתי קורא להם ליצנים בשחור, אבל מה שהם עושים לא כל-כך מצחיק, הם איום קטן יותר עלינו, מה גם שבינתיים הם נלחמים בעיקר בינם לבין עצמם".

- עד שיבואו הנה, הרי ישראל היא הגביע הקדוש של כל ארגון אסלמיסטי שמכבד את עצמו.

"שמע, היה פה איום צבאי שכמעט הגיע לטבריה, לחולה. זאת חבורה שמבוימת היטב עם כל הסרטונים האלה, אבל כשאני רואה את השיירות המצחיקות שלהם אני בטוח שחיל האוויר מחסל אותם בחמש דקות. לא צריך להיות מושפעים יותר מדי מההצגות האיומות שלהם. הדרוזים תמיד צדקו כשאמרו שאסד זה הרע במיעוטו". זה מזרח תיכון חדאע"ש, הוא מתלוצץ.

"אז נכון", הוא אומר, "אין סיכוי לדעת את העתיד ואני לעולם לא אוציא מפי את הביטוי אין ספק, אבל דבר אחד בטוח: טוב שאנחנו ברמת הגולן. אני חושש היום פחות, למרות שיכול להיות שאני טועה, כבר טעיתי בעבר".

- אתה היחיד.

"צריך להפנים את חוסר הוודאות. לא יעזרו קוראים בקפה, פרשנים, רבנים או אסטרולוגים. העתיד יישאר לא ידוע. בטח פה".

מה שמרגש היום את הראל, הרבה יותר מדאע"ש, הוא הכיתה החדשנית בתיכון בקצרין, מודל שנוסה כבר במכללת אוהלו (הראל הוא יו"ר חבר הנאמנים של המכללה): 55 תלמידות ותלמידים בכיתה, חמישה מורים. אולם גדול, פינות מנוחה, מלאכה ועוד. אין שולחנות, אין שיעורים פרונטליים, אין לוח, משתמשים בסמארטפונים, אין הפסקות (מי שרוצה, שינוח מתי שהוא רוצה), אין שקט. זה יותר נראה כמו אופן ספייס בהיי-טק, הוא אומר ואני מבטיח לבוא לראות את זה בפעולה.

בנו של הראל, ארנון הראל ("אני מת על אבא שלי", הוא אומר), הוא מנהל השיווק של יקבי רמת הגולן ("בדיוק אני יושב פה, מקשיב לענבים תוססים"). הענב לא נפל רחוק מהגפן. "אבא שלי תמיד אומר", מספר ארנון הראל, "שההבדל בין תלמיד טוב לתלמיד גרוע זה שהטוב שוכח את כל החומר דקה אחרי שהמבחן נגמר. הרע שוכח אותו דקה קודם". האב ובנו חולקים את אותה פילוסופיית עתיד, כשארנון עשה לה כמה התאמות לעולם העסקי. "אין עתיד", אומר ארנון, "פשוט כי הוא לא קיים, אז אין מה לחזות. צריך לדעת להתנהל, להיות זריז ומוכן".

- אבל אתה עוסק ביין, תחום שרואה שנים קדימה.

"בדיוק. חשוב לשלב. שמע, כשאני שותל סוביניון אין לי שום יכולת לדעת אם בעוד חמש שנים זה בכלל יהיה יין ששותים. שמע, החיים - בטח היין, אבל גם מה שקורה פה ברמה ובכלל - הם בית ספר לענווה".

בשאר הסוגיות הם פחות מסכימים. "לא נעים לראות מה שקורה בצד השני", אומר ארנון, "כבר מתגעגעים לימי אסד, הוא נראה עכשיו כמעט מתוק ונאור. ארבעים שנה היה פה יותר שקט מכל מקום אחר במדינה, ופתאום שוב בלגן. נכון שבינתיים הם נלחמים אחד בשני", מסכים הבן עם אביו, "אבל מי יודע מה יהיה מחר", הוא מפנה כלפיו, כמו בג'ודו, את אותו הטיעון.

- עזוב, מה עם היין?

"או. נכון, היו שני עיכובים, אבל קטיף התפוחים מתנהל כסדרו וגם הבציר בעיצומו, לא מפסיק - הרי בציר אי אפשר להפסיק או לשנות - רק השבוע בצרנו 700 טון. סך הכול נבצור השנה 5,500 טון. אז הכול בסדר. יותר מבסדר: היינן שלי מספר לי שהשנה זה בציר איכותי במיוחד".