רוצים כלכלה הוגנת

הגיע הזמן שתבינו שאין לישראל בעיה של כסף, אלא של ניהול הכסף

בנימין נתניהו משה בוגי יעלון - צוק איתן / צילום: רויטרס
בנימין נתניהו משה בוגי יעלון - צוק איתן / צילום: רויטרס

1. בעמודים הבאים תמצאו מאמר חשוב ומאיר עיניים, פרי עטו של ד"ר עמי וטורי, היסטוריון כלכלי מאוניברסיטת חיפה. וטורי הוא מומחה למודל הנורדי וממייסדי ארגון כוח לעובדים, המתחרה בהסתדרות ופועל לפי המתכונת הדמוקרטית של ארגוני העובדים במדינות סקנדינביה. וטורי, שעבד במשך תקופה קצרה במשרד האוצר, עבד זמן מה גם לאחר שקיבל תואר דוקטור כסבל ברשות שדות התעופה והוביל את השביתה הגדולה של העובדים הארעיים.

וטורי מכיר את מודל העבודה המאורגנת בסקנדינביה טוב הרבה יותר מכל עיתונאי שמלהג עליו ויותר מכל מושך בעט שהפך את המודל הזה לחזות הכול, לתרופה הכי טובה למשק, שתציל את העובדים וגם את המעסיקים. וטורי מנפץ בכישרון רב את המאמצים של הממשלה לשווק את ארגוני העובדים בסקנדינביה כאבירי השוק החופשי, שקמים בבוקר ושואלים איך אפשר להתייעל עוד קצת לטובת גלגלי הצמיחה.

קידוש מודל העבודה המאורגנת הסקנדינבי ע"י הממשלה ועיתונאי החצר שלה בשנתיים האחרונות הוא סוג של תהליך הונאה מתוחכם (בדומה, אגב, לתהליך ההונאה של ועדת בכר וועדת הריכוזיות שהבטיחו הרים וגבעות וקיימו אפס אחד גדול) שבא כתגובת נגד או למעשה כתגובה מבוהלת לפריחת העבודה המאורגנת, על כל בעיותיה, בישראל.

ולראיה, אפילו עובדי ענקית התוכנה SAP בישראל החליטו השבוע לנסות להתארגן תחת כנפי ההסתדרות. מה לעובדי ההיי-טק, תחום המסמל באופן מובהק את השוק החופשי, את החדשנות, את הגמישות ואת הניידות התעסוקתית לארגון ארכאי כמו ההסתדרות, המייצג ערכים הפוכים בדיוק, ישנים, סוציאליסטיים לכאורה, מחבלים ומעכבים צמיחה ותחרות חופשית כביכול. התשובה היא צמד מילים: אי-אמון. אי-אמון בממשלה ובהבטחותיה, ובמידה מסוימת גם במעסיקים. אי-אמון שנולד מערעור קיצוני של הביטחון התעסוקתי, משחיקת השכר וההכנסות של משק בית ממוצע, מזחילה כלפי מעלה של ההוצאות הממוצעות במשק בית; אי-אמון שנולד מעייפות וחוסר סובלנות להבטחות שווא של פוליטיקאים; אי-אמון ששותפים לו עובדים בתעשיות מסורתיות, וכן, גם עובדים בתעשיות מתקדמות יותר.

בסופו של דבר זה מאוד פשוט: כשהשכר שלכם תקוע או שאתם אפילו מרוויחים פחות, כשההוצאות עולות וההכנסות הפנויות קטנות או שליליות, הביטחון שלכם מתערער. כשהוא מתערער אתם נוטים לחפש מסגרת מאורגנת או תומכת. עבודה מאורגנת על כל צורותיה היא כוח. היא כוח נגד הכוח של הממשלה. היא כוח נגד הכוח של המעסיקים הפרטיים. היא כוח שמגיב נגד הפעלת כוח. היא כוח מאזן. בתרבות הכוחנית של ישראל, שבה רק הפעלת כוח מניבה הישגים, איש לא יכול להתלונן שגם העובדים מתנהגים בהתאם ומפעילים עוד מאותו כלי נשק - עוד קצת כוח.

פאתטית במיוחד היא החלוקה האידיאולוגית שמשרתת את המתנגדים לעבודה מאורגנת: מי שבעד ועדים הוא קומוניסט, בולשביק, סוציאליסט ושאר כינויי גנאי; מי שנגד ועדים הוא קפיטליסט, אביר השוק החופשי, אביר החדשנות והתחרות, אביר הצמיחה וכדומה. אלה שטויות. החלוקה האידיאולוגית הזאת היא סיסמאות ותו לא. במקום קומוניזם או קפיטליזם, הגיע העת להשתמש במושג "כלכלה הוגנת, הגונה וערכית", וכלכלה כזאת היא בעיקר תולדה של התנהגות אנושית.

מישהו סיפק לנו בעבר כמה תובנות שכבר חלקנו איתכם: אידיאולוגיה היא סוג של "מילה כתובה"; הבעיה היא הכשל שנקרא "בני אדם". אין דבר כזה קומוניסטים שרוצים שוויון או קפיטליסטים שרוצים הכול לעצמם - יש בהחלט אנשים ומעסיקים רעים, בין אם הם ממשלת ישראל בכבודה ובעצמה ובין אם הם מעסיק פרטי. הדרישה לשכר מינימום של יותר מ-4,300 שקל אינה קשורה לאידיאולוגיה, היא דרישה הוגנת; הדרישה לקצבת זקנה שגבוהה יותר מכ-2,800 שקל (במקסימום היום) אינה קשורה לאידיאולוגיה, אלא היא דרישה הוגנת ואנושית.

דרישה להעסקת עובדי קבלן באופן ישיר ולא באופן עקיף, כך שפלוני אלמוני יגזור על כל "ראש" 20%-30% משכרו, היא דרישה הוגנת ולא נוגעת לאידיאולוגיה כזו או אחרת. ותתפלאו, דווקא מעסיקים רבים, במיוחד קטנים ובינוניים, אלו שאמורים להתייצב נגד כל ניסיון להעלות את שכר המינימום, שלחו לנו בשנים האחרונות מיילים רבים שתומכים בהעלאת שכר המינימום. רוח הדברים הייתה זהה: אנחנו אנשים, הם אומרים, אנחנו יודעים ששכר של 4,300 שקל אינו נכלל בהגדרה של "פרנסה בכבוד", ואנחנו משלמים יותר כי אנחנו רוצים לשלם יותר, לא בגלל שאנחנו חייבים. כן, יש גם מעסיקים כאלה.

2. לא צריך לצפות הרבה מפסטיבל התקציב. בדיוק כמו שרת התרבות לימור לבנת שהתראיינה אתמול ל"גלובס", כולם יספקו אותה סחורה: לבם של השרים ייצא פתאום לקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות, הרווחה וכדומה; כולם יהיו חברתיים, עד שזה יגיע למשרד שלהם. צפוף במסדרונות בתי החולים, במחלקות האשפוז? טוב, נתנו יותר לביטחון ופחות לבריאות. צפוף בכיתות? טוב, שוב נתנו יותר לביטחון וקיצצו מהחינוך. ראו איזו פסטיבל ארגנו מקיצוץ מעורפל של כמה מאות מיליוני שקלים בתקציב החינוך כחלק מהקיצוץ הרוחבי. 52 מיליארד שקל הוזרמו לתקציב החינוך ב-2014 ופתאום הוויכוח הוא על אחוז ממנו. במקום להתווכח על אופן חלוקת הכסף בין המשרדים כל שנה, אולי רצוי לשאול כיצד ולמה משתמשים בו בכל משרד ואם הוא אכן מממש את ייעודו, במיוחד כשמדובר בתקציב של 52 מיליארד שקל.

ייתכן שהמסקנה תהיה שאין בעיה של כסף, אלא של ניהול כסף. ואף שדיון כזה הוא דמיוני, החלטנו להציב בפני השרים כמה שאלות דמיוניות לקראת הכרעות התקציב, שאלות שהן ערכיות יותר משהן תקציביות.

שרים יקרים, ראו מה הממשלות האחרונות עוללו לזוגות הצעירים, שנאלצים לרכוש דירה במחיר דמיוני ולהשתעבד אליה לכל החיים. בועת הנדל"ן היא-היא אם כל הבעיות, אם כל הצרות. כפי שמנכ"לית לאומי, רקפת רוסק עמינח, אמרה השבוע: הבועה (טוב, היא נזהרה לא להשתמש במילה הארורה הזאת) גורמת לצמצום הצריכה. המשמעות: כשאתה נאלץ לבזבז כל כך הרבה כסף על משכנתאות או על שכר דירה, אתה נאלץ לצמצם צריכה במקומות אחרים. צמצום הצריכה הזה פוגע בצמיחה. שרים יקרים, אתם מתרשמים מכך שבעלי הבתים הרוויחו הון תועפות מבועת הנדל"ן כי אחוז הבעלות של משקי הבית בדירות מגיע לכ-70% - אז הרוב מרוויח ונהנה מעעליית ערך של הנכס, לפחות על הנייר.

חשבתם לעצמכם, שרים יקרים, מה יקרה כשכל אחד מבעלי הבתים (לא המשקיעים) ירצה לשפר דיור? הוא יצטרך להוסיף הון תועפות! ומה יקרה כשהילדים יתבגרו, יתחתנו וירצו לרכוש דירה לעצמם? האם תוכלו לעזור להם לממש את חלומם, כפי שההורים שלכם סייעו לכם, כשהדירות עוד היו במחיר סביר? אנחנו מאחלים, כמובן, בריאות ואריכות חיים, אבל לאור העלייה בתוחלת החיים והשחיקה בשכר הריאלי והפנסיות בהתאם, צריך יותר כסף כדי להמשיך לחיות עד גיל הרבה יותר מבוגר, וב אופן טבעי נותר פחות כסף לעזור לילדים.

גלגלו במוחכם עוד נושא: חשבתם למה הממשלות התעכבו בטיפול המיסוי בשוק הנדל"ן? למשל, מדוע המשקיעים נהנו מפטור ממס שבח במשך תקופה ארוכה? ומדוע המשקיעים לא צריכים לשלם מס מהשקל הראשון על שכירות? אולי בגלל שאלו שהיו אמונים על שינויי כללי המיסוי בשוק הנדל"ן לא היו מעוניינים בכך? אולי משום שבמסדרונות הפוליטיים יש יותר מדי אינטרנסטים (פקידים, ח"כים ושרים - אלה אתם, להזכירכם), שלחלקם יש יותר מדירת מגורים אחת והם לא מעוניינים לשלם יותר מדי מסים? שוב, מדובר בכם, שרים יקרים. אנחנו בטוחים שלרובכם יש יותר מדירת מגורים אחת בבעלותכם.

מילא המיסוי, אבל מה עם הדאגה, בכל זאת, לזוגות הצעירים? אתם באמת קונים את כל התיאוריות על מחסור בקרקע במרכז? לו רצו העיריות ולו רצתה הממשלה, שאתם מייצגיה, היא יכלה להקצות אלפי דירות לפחות לדיור בר-השגה במרכזי הערים, בקרקעות ששייכות בעיקר למדינה וגם לעיריות. אפשר להניח שאתם מכירים את שדה דב, שאמור להתפנות ממטוסיו לטובת כ-16 אלף דירות. האם בדקתם שהתכנון כולל דירה אחת בר-השגה לטובת הזוגות הצעירים? ומה עם מתחם "3700", צפונית לשדה דב, שגם בו מתוכננות יותר מ-12 אלף דירות? רק אחרי ערעור של הקואליציה לדיור בר השגה הוגדר שייבנו בו דירות כאלה. ואת מתחם תע"ש ברמת השרון אתם מכירים?

עוד חזון למועד, עד שהקרקע תתנקה מרעליה, אבל זו חתיכת קרקע, משהו כמו 7,000 דונם, שאמורות לקום עליה עד כ-40 אלף דירות. אולי תדאגו לכמה אלפי דירות לזוגות הצעירים או לשכבות החלשות? והרשימה עוד ארוכה. למשל, במודיעין משווק המינהל 1,800 דירות שלא כוללות ולו דירה אחת בדיור בר השגה, ויש עוד ועוד ועוד. קרקעות מדינה לא חסרות. אז מה הבעיה? איפה אתם בדיוק בכל הסיפור הזה? מתראיינים לתקשורת ואומרים עד כמה הבריאות חשובה? עד כמה החינוך חשוב? ומה עם הדיור, הדיור !

או.קיי, הבנו. לרובכם יש כבר כמה וכמה דירות, אין צורך לעצור את החגיגה. וגם את חוסר המעש והאונים של הטיפול הממשלתי: אנשים שבעים, הרי, לעולם לא יוכלו להבין את מצוקותיהם של מי שאין להם.

שרים יקרים, בקשו ממנכ"ל משרדכם להכין לכם תיק מסודר ובו הפרטים הבאים: כמה עובדי קבלן מועסקים במשרדכם, כמה מכרזים הוצאתם למיקור חוץ שבמסגרתם מועסקים עובדי קבלן ואילו תנאי העסקה נקבעו להם. בקשו מהמנכ"ל להכין גם רשימה מפורטת של היועצים הלוחשים על אוזניכם - מיועצי תקשורת ועד יועצים אסטרטגיים וחברות ייעוץ שכמה מסמכים עבי כרס שהכינו, תמורת כמה מיליונים טובים, שוכבים כאבן שאין לה הופכין בארכיון משרדכם.

בנוגע לעובדי הקבלן: ראו כמה מהם אתם יכולים בהחלטה מהירה להעסיק באופן ישיר (תתפלאו, זה גם יותר זול), ואיך אפשר לשפר במכרזים הבאים את תנאיהם של השאר. זה אפשרי, אתם רק צריכים לדאוג שיופיעו בהם תנאי סף גם בנושא של תנאי ההעסקה.

בנוגע ליועצים שאתם מרבים להעסיק: אנחנו יודעים שכל שר, כמו כל מנכ"ל בסקטור הפרטי, אוהב שרוקדים סביבו להקה גדולה של לחשנים, בחשנים ואומרי הן. אבל זה צו השעה לתת דוגמה אישית ולוותר על כמה שיותר "יועצים". הממשלה הזאת הרי מזוהה עם התפיסה ה"קפיטליסטית" שמקדשת מילים כמו "התייעלות" ו"יעילות". אז הנה, יש לכם הזדמנות פז להתחיל את ההתייעלות בכם, במשרד שלכם.

שרים יקרים, נסו לרענן את זיכרונכם: מתי התבטאתם בנושא שכר המינימום? האם, אי פעם, ביקשתם מאחד מהיועצים שלכם לנסח עבורכם נייר עמדה התומך בהעלאת שכר המינימום - להזכירכם, 4,300 שקל בחודש, קצת יותר מ-23 שקל לשעה? זה כנראה מעולם לא קרה. אתם, שדואגים בכל קרב תקציב להשמיע את קולכם בעד תקציבים "חברתיים", תקציבים ל"חלשים", לא פציתם פה כדי לקדם במשהו את שכרם של החלשים. חלק מכם אפילו השתתף בקמפיינים מפחידים שלפיהם העלאת שכר המינימום "תהרוס" את המשק, תוביל לפיטורים המוניים ותגדיל את האבטלה באופן משמעותי. על הקמפיין ניצח לא אחר מאשר ראש הממשלה שלכם.

דעו לכם, בארה"ב יש לחץ גדול להעלאת שכר המינימום מצד הנשיא ברק אובמה והעובדים עצמם. עובדי רשתות המזון המהיר נאבקים תקופה ארוכה על העלאת שכרם מול הנהלות מקדונלד'ס, פיצה האט וכדומה. רק השבוע פרסמנו ב"גלובס" שעיריית לוס אנג'לס, העיר השנייה בגודלה בארה"ב מבחינת מספר התושבים, החליטה להעלות בהדרגה את שכר המינימום עד 13.25 דולר בשעה ב-2017, כמעט 50 שקל בשעה, פי שניים משכר המינימום בישראל. ראש העיר הכריז שזו "התוכנית הגדולה בתולדות לוס אנג'לס למאבק בעוני".

בישראל, מהלך כזה נראה דמיוני ומרחיק לכת, אבל גם שכר מינימום של 30 שקל לשעה יתקבל בברכה, לפחות בשלב הראשון, והוא בהחלט לא "יהרוס" את המשק. עזבו את הסיסמאות: העלאת שכר המינימום איננה פועלת נגד השוק החופשי, להיפך, היא עובדת לטובתו. הצריכה הפרטית היא המנוע של כל כלכלה ועוד כמה מאות שקלים לשכר המינימום היא תוספת משמעותית לצריכה הפרטית. אם אתם דואגים לעלויות של המעסיקים, וצריך שמישהו ידאג להם (הממשלה שלכם מתייחסת למעסיקים בדיוק כמו לשכירים: כמו עדר של כבשים שצריך לגזוז את מחלפותיהם, בהבדל אחד: למעסיקים יש עדיין הגמישות להשתמש במנגנון של "חברה בע"מ" לתכנוני מס וכדומה, בעוד השכירים הפכו לשבויים שלכם ולמטרה נוחה להעלאת מסים כמו מע"מ ומס על הבלו), הממשלה שאתם מייצגים יכולה בהחלט לדאוג לכמה הקלות שיאפשרו להם להעלות את שכר המינימום.

שרים יקרים, נחשפתם ודאי לכסף השחור הענק שמזין את הכלכלה הישראלית. אפשר להניח שבמהלך חייכם שילמתם במזומן לבעל מקצוע. חלק מהפערים בין הנתונים הסטטיסטיים הרשמיים לבין החגיגה במציאות נובע מהכסף השחור שמזין את הכלכלה הישראלית לכל אורכה ולכל רוחבה. בטור הזה כתבנו לא פעם ולא פעמיים שזו אחת משלוש הבעיות הקשות ביותר במשק כרגע: מחירי הדירות המנופחות, השכר העלוב והכסף השחור שמסתובב פה, והוא מסתובב פה כמעט בכל תחום. הוא מזין, בין היתר, את שוק הנדל"ן, את השוק התאגידי (שם זה לא בדיוק כסף שחור אלא תכנוני מס על גבול הפלילי), את הברחות הכסף של ישראלים לחו"ל. זו בעיה קשה שפוגעת קשות במשלמי המסים השבויים בידי הממשלה (השכירים) ומחייבת טיפול שורש שינסה למזער את התופעה, כי למנוע אותה זה בלתי אפשרי.

תחמני ומעלימי מס תמיד יהיו. כחלק מטיפול השורש יש לקבוע בחקיקה רף ענישה חדש: מעלימים מס? מתכננים מס על גבול הפלילי? הכלא יחכה לכם. גם חובת דיווח כללית היא חלק מהפתרון. היא מייצרת הרתעה. מי שחותם על הגשת טפסים למס הכנסה אולי יירתע מחתימה על נתונים שקריים, ואם הוא בכל זאת מבלף, אפשר, למשל, בעזרת נתוני רשות המסים על בעלויות דירה (דרך מס רכי שה) להצליב נתונים, לבדוק למי יש יותר מדירת מגורים אחת ולראות, למשל, אם הוא אכן מדווח על שכר הדירה שלו.

זה לא בשמיים, שרים יקרים, ממש לא. הבעיה היא שבשביל זה אנחנו צריכים שרים עם יכולת ביצוע ולא עם יכולות פטפוט מרשימות.

eli@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988