"מחקרים מראים שיש כעשרת אלפים בתי אב בישראל, שההון הפנוי שלהם עומד על מיליון דולר. מהם כאלף בתי אב, תורמים כ-25 אלף דולר בשנה. זאת אומרת, שיש המון הון פרטי, נקרא לזה חופשי, שאינו מופנה להשקעות חברתיות מסוג כלשהו".
כך אומרת יהודית יובל-רקנאטי, בת לאחת המשפחות המיוחסות בארץ ובשר מבשרה של אצולת הממון, בראיון למגזין G. ,המטרה שלנו", היא מתייחסת ליוזמת "יכולים נותנים", שבמסגרתה היא מבקשת לקדם פילנתרופיה פרטית בישראל - ביחד עם אילי הון דוגמת אורני פטרושקה, אבי נאור, רוני דואק ואחיה ליאון רקנאטי - "היא להכפיל את מספר המשפחות שמשתתפות במאמץ הלאומי ונותנות הון ממשי. ואני מדברת על תרומה של לפחות 100 אלף שקל בשנה".
- עשירי ישראל לא תורמים?
"חלק מהמשפחות תורמות 10 מיליון שקל, 20 מיליון שקל ויותר, ולעומתן יש כאלה שקונים כרטיסים לאירועים, נותנים מתן בסתר, ותורמים למכרים ולדברים שקרובים לליבם, אבל לא בצורה אסטרטגית. אנחנו רוצים למשוך עוד אנשים לתוך מעגל הנתינה המשמעותית. זה מאוד חשוב לנו כחברה, ואני חושבת שההחזר הוא עצום, גם מבחינה ערכית חברתית, וגם מהבחינה של הסיפוק וההנאה שבנתינה. ואנשים לא יודעים את זה".
- למה את מתכוונת?
"אצל חלק מהאנשים שלא תורמים זה נובע מתוך תפיסה קצת סוציאליסטית, שכביכול פילנתרופיה זה לא דבר שיש להתגאות בו, שצריכים להיות צנועים. אבל אנחנו היום במקום אחר. המטרה של היוזמה הזו היא לשנות את התדמית השלילית שיש לפילנתרופיה בארץ בשנים האחרונות, להעביר את המסר שפילנתרופיה פרטית היא כזו של אנשים שיש להם הון אישי ששולם עליו מס, והם מחליטים להשקיע אותו במיזמים חברתיים שהם מוצאים כראויים ומנהלים אותם כפי שמנהלים".
- מה כוונתך ב"שולם מס"?
"יש כאלה שמשתמשים בנתינה התאגידית, וזה חשוב שתהיה כזו, אבל הרבה אנשים מתבלבלים בין זה לבין נתינה פרטית, שזה מתוך כסף ששולם עליו מס".
- יכול להיות שאת מתכוונת לאישים דוגמת נוחי דנקנר, שבזמנו רתם את החברות הציבוריות שלו לתרומות שהעניק?
"ממש לא. זה לא רק הוא. נכון שחלק מהתאגידים תורמים וכולם נהנים, וזו טיבה של פילנתרופיה תאגידית בכל העולם, אבל זה אחרת לגמרי כשאתה נותן מהכסף שלך, כשאתה משתמש בכספך ובכספי משפחתך. אתה יכול להיכשל ואתה יכול להצליח, וזו לקיחת סיכון.
- היום דווקא נהיה סוג של בון-טון לתרום.
"הלוואי שזה יהיה בון-טון ויהווה משקל נגד לציניות, לביקורת, להשפלה, להתייחסות המאוד פוגענית. הלוואי ויהיה איזה שינוי, כך שאנשים ירצו לספר על כך שהם תורמים. לא מבחינת הגאווה וההוצאה לראווה של הנתינה, אלא כדי להשפיע, להוות דוגמה לאנשים שאפשר לעשות ושזו לא בושה, אלא להיפך".
- למה את מתכוונת בביטוי התייחסות פוגענית?
"אני רואה את ההתייחסות של הקהל באינטרנט. את הזלזול, את הלעג ואת הביקורת. לא חסרות אמירות מאוד פוגעות שיכולות לגרום לאנשים לא לרצות לעשות שום דבר למען המדינה. ההתייחסות לפילנתרופים היא שלילית".
"חיה בשלום עם השם"
יהודית יובל-רקנאטי, 63, גדלה למשפחה ששמה מסמל בישראל עושר גדול. "זה היה עול להסתובב עם השם רקנאטי כשהייתי צעירה ולא מספיק מגובשת מבחינת אישיות", היא מספרת. "השם היווה אז חסם להגיע אליי, זה איזה סמל, אבל ברגע שבניתי לעצמי במאמץ את הדרך שלי, את המעורבות ואת המקום שלי, השם לא רק שהוא לא עול, אלא הוא מגביר את תחושת השייכות שלי ונותן לי דווקא כוח מבחינה זו שרקנאטי היא משפחה של נתינה במשך עשרות שנים. משפחה שהשפיעה לא רק על הכלכלה, על התעשייה ועל המדע, אלא גם על החברה הישראלית, על הרווחה ועל דברים מאוד חיוביים. אני חיה בשלום עם השם שפעם הייתי מסתירה, למשל בצופים, בשנות ה-60".
- היית בצופים?
"הייתי בצופים, הייתי קצינה בצבא, הייתה לי ילדות רגילה. כל השאר זה היה יותר בעיני המסתכל".
- איך התייחסת למחאה החברתית?
"בשבילנו זה היה טבעי שהנושא הזה יתפוס במה. התוצאה של זה, לפחות מבחינה ציבורית של כניסת חברי כנסת צעירים לכנסת, היא מאוד חיובית ואנחנו מאוד שמחים לשתף פעולה ולראות צעירים שהופכים להיות משפיעים".
- הופתעת מהעוצמה של המחאה?
"אני אישית הופתעתי. שמחתי. חשבתי שאין ברירה ואין מנוס וצריכים להתעמת עם בעיות אמיתיות שצעירים חווים כאן, כי אני לא רוצה לראות את הילדים שלי חיים במינכן או בברלין. הייתי רוצה לראות אותם חיים כאן ושותפים למאמץ הציוני ומגדלים כאן את ילדיהם.
"אין לי מספרים מדויקים על היקף האנשים העוזבים את הארץ, אך לצערי אני מכירה לא זוג אחד ולא שניים מבין החברים שלי, שילדיהם עוזבים את הארץ, מוצאים פרנסתם בחו"ל ומגדלים שם ילדים. זו טרגדיה. ההורים נוסעים וחוזרים, אבל משפחות מתפצלות".
- איך עוצרים את זה?
"אחת המטרות שלנו בקרן היא לעצור את זה עד כמה שניתן, על-ידי העלאת החשיבות של הבסיס, על-ידי זה שניתן להם סיכוי למצוא את העתיד שלהם כאן. אני לא רוצה להיות נאיבית, אך אני מאמינה שבעשייה ובחשיבה אסטרטגית נכונה אפשר למנוע הידרדרות מסיבית, אך זה דורש גם את ההשתתפות ואת השותפות של הממשלה".
■ הראיון המלא - במגזין G
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.