קיצור תולדות: כך קידמה הרכילות את האנושות

האם השיחות הפרטיות של המעורבים בפרשת אשכנזי ראויות לידיעה עיתונאית? כיצד הדיווחים על שרה נתניהו תורמים לדמוקרטיה? מה עומד מאחורי ההצלחה של אפליקציית סיקרט? ומדוע כל-כך מעניין אותנו להציץ לחייהם של אחרים?

רכילות / צילום: שאטרסטוק
רכילות / צילום: שאטרסטוק

"היסטוריונים רבים אומרים שהצרפתים לא ניצחו בקרב בורודינו משום שלנפוליאון הייתה נזלת, שאלמלא אותה נזלת... רוסיה הייתה אובדת... ועל כן, אותו משרת אשר ייתכן ושכח להגיש לנפולאון (יום לפני הקרב) מגפיים אטימים, היה מושיעה של רוסיה"

[לב טולסטוי, "מלחמה ושלום", תרגום: לאה גולדברג]

הנה שני סטטוסים שפורסמו לאחרונה בפייסבוק (השגיאות במקור): "אלוהים היקר, אני מבינה שלא יכולת להגן על אלדד באח הגדול ולתת לו לנצח משום שיש שם תועבה. אבל, אני לא מבינה איך נתת לטל, עוכרת ישראל, גלבוע לנצח. אני מקווה שאכפת לך מאנשים יותר מאשר חיות"; "אלוקים, שמור נא על חיילי צה"ל בעזה ועל אחי דוד ששומר עלינו בעזה וגם תעשה שתיגמר המילחמה ואני יוכל ליסוע לאילת עם חברות בעז"ה".

על פניו, מאות, אולי אלפי סטטוסים כאלה מתפרסמים ברשתות החברתיות בישראל מדי יום, אבל דווקא הפנינים האלה הגיעו אל הכותרות והסעירו את הגולשים. מה שהיה כל-כך מיוחד בהן היה עובדה אחת פשוטה: מי שפרסם אותן בפייסבוק הציג אותן, ועשרות כמוהן, כפתקים שהוצאו מהכותל. רשת געשה, אנשים שזיהו את כתב ידם זעמו על חשיפת סודותיהם הכמוסים, ובידיעה באתר ynet בנושא אף נכתב כי "הטמנת פתק תפילה או משאלה בין אבני הכותל המערבי הייתה פעם מהמנהגים האישיים והאינטימיים ביותר שבין האדם למקום - אבל מתברר כי גם הפרה הזו נשחטה".

הייתה רק בעיה אחת: הפתקים האלה לא באמת נשלו מהכותל; הם הומצאו כבדיחה על-ידי מפעילי העמוד. ובאמת, מי יתקע לידנו ש"נופר", למשל, החתומה על שני הפתקים הנ"ל היא מתפללת אמיתית? התשובה היא שזה לא באמת משנה. מספיק שאומרים לנו שהדברים האלה נכתבו בפרטיות, ושאנחנו זוכים להצצה למשאלות לבם האינטימיות ביותר (והעילגות למדי) של עמך ישראל, כדי להפוך אמירה סתמית לעניין חדשותי.

היו, אגב, גם לא מעט עורכי חדשות בישראל, אנשים מהעיתונות הממוסדת בכבודה ובעצמה, שחשבו לפני ארבע שנים שהפתק שהשאיר בכותל נשיא ארצות הברית ברק אובמה היה ראוי להישלות ולהתפרסם ברבים. כי עם יד על הלב, מה ההבדל בין זה לבין חשיפת הענק של מסמכי וויקיליקס, שכללו תכתובות מייל אישיות של דיפלומטים בכירים, והפכו למסמך שממשיך להדהד בתקשורת גם היום?

וכאן נשאלת השאלה הגדולה: האם רכילות יכולה להיות דבר לגיטימי ומועיל לאנושות? וכשהיא לא משרתת את טובת הכלל - איזה צורך אנושי היא ממלאה? האם, למשל, אפשר באמת להגדיר כרכילות את אפליקציית "סיקרט", שממש כמו הפתקים המזויפים בכותל, הסטטוסים הנכתבים בה הם אנונימיים ויכולים להיות בדיונים לחלוטין? ומדוע אנחנו נהנים לדעת, גם אם זו אשליה, שאנחנו נחשפים לדל"ת אמותיהם של אחרים?

כלי הישרדות פרה-היסטורי

"מותר האדם מן הבהמה הוא הרכילות", פסק פרופ' יובל נח הררי ברב המכר שלו "קיצור תולדות האנושות", ובשיחה עם G הוא מוסיף ומסביר: "בלי העברת מידע חברתי אי-אפשר לקיים שום חברה אנושית. בלי רכילות, אי-אפשר יהיה לקיים חברת תלמידים בבית ספר, מחלקה של חיילים בצבא, קבוצה של עובדים במשרד או יישוב קהילתי".

- מה שאתה מתאר זו תקשורת. מה ההבדל בינה לבין רכילות?

"הרוב הגדול של תקשורת אנושית עד היום נעשית באמצעות רכילות: הנה, עכשיו בחדשות מספרים לנו איך שר האוצר הסתבך עם ראש הממשלה, או על איזה עורך דין שהסתכסך עם לקוחו. אנחנו קוראים לזה פוליטיקה וכלכלה, אבל זה אותו היגיון. כשמדובר בכיתה של שלושים תלמידים בבית ספר, מרכלים על מלכת הכיתה. במדינה של שמונה מיליון אזרחים מרכלים על שר האוצר. מאות אלפי שנים לפני שהיו טלוויזיה ועיתונות, הדרך שבה פעלו כל בעלי החיים הייתה באמצעות הסתכלות על אחרים, ובהיבט הזה רכילות נותנת יתרון עצום".

"חז"ל כבר אמרו: אם אתה מחפש כלה לבנך, תבדוק מה עושים האחים שלה", מוסיף פרופ' קרלו שטרנגר מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "תחשבי למשל על שידוכים: השאלה איפה למדת, מהיכן אתה מגיע, מי הם החברים שלך - זה דבר שמאוד קובע. הפונקציה הבסיסית של מה שאנחנו קוראים רכילות היא פונקציה מאוד חשובה - להעביר אינפורמציה המאפשרת את התפקוד של הקבוצה".

- ואין מקרים שבהם המידע הזה הוא סתם רכילות שאינה תורמת דבר?

"ברור שיש. זה צורך ביולוגי שנשאר מתקופות פרה-היסטוריות, וברור שלפעמים הוא כבר אינו ממלא את המטרה שלשמה נוצר. אפשר להשוות את זה לצורך בסוכר: הביולוגיה שלנו תוכננה בתנאי סוואנה, אז ברגע שאנחנו מוצאים סוכר אנחנו מתוכנתים לאכול כמה שיותר כדי שייאגר בגוף. אבל כיום אנחנו חיים בסביבה אחרת, אנחנו לא מתוכנתים לזה שבכל כמה מאות מטרים יש קונדיטוריה, ואז קורה שאנחנו פשוט אוכלים יותר מדי שלא לצורך. גם הצורך החיוני הזה ברכילות התחיל לקבל סוג של חיים משלו והתעוררו כל מיני צורות מכוערות שלאו דווקא משרתות איזה צורך".

לרכל למען הזולת

ככל שהעמקנו לחקור את נפש האדם לצורך הכתבה הזו - כלומר: לבדוק את המנגנונים הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים שעליהם מתבסס הצורך, או היצר, לרכל - גילנו בעצם שהביולוגיה היא מפלטו של הנבל. חוקרת המוח רחל לנגפורד, מנכ"לית-שותפה במרכז גלים לנוירופידבק, אפילו מגדילה לעשות ומסבירה שאדם רכלן הוא בכלל אלטרואיסט: "אחד הדברים היפים בשורה התחתונה של הרכילות הוא להזהיר את האחר. אלטרואיסטים יותר מדברים או מרכלים על אחרים, כי ככל שאכפת לך יותר אתה מדבר יותר על האחר".

- ספרי את זה לכותבי הסטטוסים באפליקציית סיקרט. ממה בדיוק מזהירים שם? זו מציצנות נטו.

"גם לדבר הזה יש אפקט חיובי. יש מחקר מ-2012 של פסיכולוג חברתי בשם רוב וויילר מאוניברסיטת סטנפורד, שמצא שרכילות דווקא מרסנת התנהגות שלילית כי יש לה השפעה תרפויטית. וויילר גילה שקצב דפיקות הלב של אנשים שצפו במישהו שעושה מעשה רע עלה, אבל התאזן וחזר לקצב הרגיל כאשר יכלו להעביר את המידע המסוכן לאחרים ולהזהיר אותם מפניו. הפצת השמועה על ההתנהגות הרעה של מישהו גרמה להרגשה טובה יותר ולהפחתת תסכול".

- איך הוא בדק את זה?

"הוא נתן לנבדקים לצפות בזוג אנשים ששיחקו משחק המבוסס על אמון בבן הזוג למשחק. הנבדקים היו מחוברים למכשור שמדד את פעילות הלב שלהם, וכשהצופים גילו שאחד מהשניים מרמה, הם היו מוכנים לשלם תמורת פתק שיישלח ליריבים הבאים שישחקו נגדו, כדי להזהיר אותם".

לדברי לנגפורד, לתהליך שעברו הנבדקים אחראי אזור האמיגדלה במוח, המבטא תחושות של איום ופחד ומצבי חירום: "זה האזור שמדליק אצלנו 'נורה אדומה'", היא אומרת. "כשהנבדקים של וויילר צפו במעשה הרמייה, האזור הזה נכנס לפעולה, הנורות האדומות נדלקו והגוף נכנס לעוררות חירום ולכוננות וקצב דפיקות הלב עלה. רק כשאנחנו יכולים למנוע עתידית את הפגישה של אותו אדם עם אדם אחר או להזהיר אותו, הדברים חוזרים לאיזון".

וכאן בדיוק מגיע ההבדל בין רכילות לסתם מציצנות (תופעה, אגב, שראויה לכתבה משל עצמה): הראשונה, בניגוד לאחרונה, תהיה ב-99% מהמקרים - שלילית. "בדרך כלל", אומר יובל נוח הררי, "מרכלים על מישהו ששבר את הכלים או עשה דברים רעים. מעט מאוד מרכלים על דברים טובים".

אני חוזרת עם המסקנה הזו ללגנפרד ושואלת אותה אם אפליקציית סיקרט משרתת איזושהי מטרה: "תראי, עם האפליקציה הזו, שמשתמשים בה הרבה בני נוער, זה יותר אמביוולנטי, כי מוחם עדיין לא מפותח מספיק כדי לשקול את ההשלכות של המעשים שלהם. אלה אזורים שמתפתחים בשנות ה-20 המאוחרות. לכן, אני לא חושבת שהם עושים את זה מתוך רוע אלא סתם כי אין להם כושר שיפוט. מה שכן מתפתח בגיל הזה הם משחקי ההיררכיה, בעיקר אצל בנים, וגם ההורמונים. בנות, למשל, נעשות עוקצניות כלפי בנות אחרות סביב ימי הביוץ".

מחקר נוסף, שבו היה שותף וויילר השנה, מצא כי לשימוש ברכילות להעברת מוניטין של בני אדם לבני אדם אחרים יש השפעה של ממש על התנהגות: אנשים שהוצאו מקבוצה שהיו שייכים אליה כי נודע באמצעות רכילות על התנהגותם האנוכית, היו מוכנים לשפר אותה כדי להיכלל שוב בקבוצה, גם אם היה מדובר בשיתוף פעולה לצורך חד פעמי.

התוצאות האלה מחזקות מחקר מיולי 2011, שפורסם בכתב העת Psychological and Personality" Science", ושמצא כי כדי להצטייר באור חיובי בעיני אחרים, אנשים מוכנים לפעול בניגוד לדחפיהם הטבעיים.

החוקרים הכניסו נבדקים למעבדה ואמרו להם שהם חלק מקבוצה, ושבהתחלה הם יתקשרו עם חברי הקבוצה באמצעות מחשב ורק לאחר מכן יפגשו אותם פנים מול פנים. לכל נבדק נתנו מאה כרטיסי לוטו זוכים שיכולים להיפדות בכסף. כל נבדק יכול היה לבחור אם לחלק את הכרטיסים לשאר חברי הקבוצה, וכמה כרטיסים לחלק. לכאורה, הוא יכול היה לשמור לעצמו כמות נכבדת מהכרטיסים. לחצי מהנבדקים אמרו החוקרים שהמידע על מספר הכרטיסים שחילקו יישאר חסוי. לחצי השני נאמר שחברי קבוצתם יידעו במדויק כמה כרטיסים הם השאירו לעצמם וכמה חילקו. כאשר נבדקים חשבו שהתוצאות חסויות, הם נטו להשאיר לעצמם הרבה יותר כרטיסים מאשר אלה שחילקו; כשידעו שהם עלולים למצוא את עצמם במוקד הרכילות של אחרים, הם נעשו הרבה פחות רכושנים ואנוכיים.

וויילר עצמו מפריד בין רכילות בעלת מטרה לבין מציצנות, ואומר שהסטיגמה השלילית שיש לנו על אנשים שמרכלים אינה צריכה לגרום לנו להרגיש רע כאשר אנחנו מפיצים שמועות לצורך אזהרת אחרים. להם זה עוזר, ולנו זה מפחית סטרס.

"ד"ר ג'ניפר קול מאוניברסיטת סטפורדשייר אפילו מצאה צדדים חיובים גם במציצנות לשמה, בתנאי שהיא משבחת את האחר. במחקר שפורסם בספטמבר 2010 היא ביקשה מנבדקים לתאר אדם דמיוני באור חיובי או באור שלילי, ומצאה שאלה שתיארו את אותו אדם באור חיובי הרגישו טוב יותר עם עצמם. כלומר, גם למציצנות ישנם יתרונות פסיכולוגיים - בתנאי שאתם מפרגנים".

חדשות זה רכילות?

"עיתון מיוחד" - כך נקרא מדור הרכילות הראשון בישראל, שהוציאו ב-1934 העיתונאים שלמה בן-ישראל ואלכסנדר זאובר. העיתון עסק בעניינים קטנים ואישיים שנדונו בבתי המשפט בפלשתינה, ואלף העותקים הראשונים של העיתון נמכרו במהירות.

בניגוד למדורי הרכילות הנהוגים כיום - שמה שהופך אותם לכאלה הוא עובדת היותם "מסקרים" את חייהם הפרטיים של אישים חשובים יותר וחשובים פחות, העיתון של בן-ישראל ושל זאובר דווקא עסק בעניינים פרטיים של פשוטי העם - וכנראה ש"העם" אהב לקרוא אותו, משום שהוא שרד עד 1951. אחריו הגיע המדור "רחל המרכלת" המיתולוגי של "העולם הזה", שקצת כמו לב טולסטוי ב"מלחמה ושלום", הראה את הקשר בין חייהם הפרטיים של מנהיגי המדינה למהלכים שמובילים את ההיסטוריה שלה.

בימינו, מעשים של פוליטיקאים שנעשים בדל"ת אמותיהם, שנחשבו בעבר לרכילות, מקבלים מקום בעמודי החדשות המרכזיים ולעתים מגיעים גם לחקירות משטרה ולבדיקות המבקר. נשאלת השאלה, למשל, האם לגבי התמלילים - שנחשפו בפרשת הרפז-אשכנזי, שבהם נשמעו בכירים בצה"ל ובמשרד הביטחון מדברים בשפה שכאילו נלקחה מאיזו סדרת נוער - מדובר בצורך קיומי של הציבור לדעת מיהם מנהיגיו או בסתם מציצנות אל נבכי נפשם של מקבלי ההחלטות במדינה.

לא מעט סבורים שכל הפרשה כולה - שיש אולי ארבעה אנשים שבאמת מוצאים בה את ידיהם ואת רגליהם - היא תוצר של אינטריגות ברנז'איות שלא מעניינות אף אחד פרט לעיתונאים שעוסקים בה. אחרים סבורים (למשל העיתונאים דן מרגלית ורונן ברגמן, שחיברו ספר שלם על הנושא - "הבור", הוצאת ידיעות אחרונות, 2011) שכל חשיפה של המתרחש במסדרונות הבכירים, כל עוד אינה פוגעת בביטחון המדינה, היא חשובה.

העיתונאי בן כספית מסקר כבר עשרים שנה את משפחת נתניהו, לא מעט את הגברת נתניהו, "ואני לגמרי הייתי הראשון", הוא אומר. "בהתחלה פטרו אותי ברכילות-שמרכילות. אבל היום, מעבר לחסידים שוטים וטוקבקיסטים בשכר, כולם יודעים שזה בנפשנו. ואני לא מרגיש שום צורך להתנצל".

- אבל איך מה שקורה בבית ראש הממשלה, ענייני משפחה פרטיים, חשוב למה שקורה במדינה?

"ראש ממשלה, מטבע הווייתו, כל מה שקשור בו, בשלומו, בסביבת העבודה שלו וביכולת התפקוד שלו - הוא רלבנטי ולא נכלל ב'רכילות'. הרי הוא עצמו מעיד שהדבר שהכי משפיע עליו הוא גברת נתניהו. סיפורי הנהנתנות של ימי פומפיי האחרונים, כמה עולה להתקין מיטה במטוס, כמה עולים המים בבריכה הפרטית ועל חשבון מי - זה בהחלט חדשות".

- אז אין הבדל בין רכילות לחדשות?

"רכילות זה חדשות, וכיוון שאני עוסק בחדשות כבר שלושים שנה, אני יכול להגיד שהגינוי כלפי הרכילאיות הוא צביעות. כל עיתון יגיד לך שהמדור הכי נקרא הוא מדור הרכילות. זו לא מנת חלקם של דלי העם וצרכני העיתונות הצהובה; גם אני פותח קודם 'ליאורה'. בכולנו ישנה הנפש האנושית שמעוניינת לדעת ולהתעניין. כוכבי הביצה פחות מעניינים אותי, אבל רכילות מאחורי הקלעים של החדשות - מי שחושב שאין לזה מקום, טועה.

"אגב, גם החרדים, שכביכול אוסרים על רכילות, הם גדולי הרכלנים. כשאני כותב דברים, הראשונים מחבריי שמתקשרים לברר זה חרדים. כל הפיינשמעקרים שמדברים נגד רכילות מבלבלים את המוח. זה עניין אנושי. הרי גם בין אדם, חוה והנחש היו הרבה רכילויות".

צרו איתנו קשר *5988