החיים בוורוד

הלהטוטים של קרנית פלוג ודודו זקן מנותקים מהמציאות

ד"ר קרנית פלוג / צילום: איל יצהר
ד"ר קרנית פלוג / צילום: איל יצהר

1. בתחילת יולי השנה הופיעה נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, בוועדת הכספים והתייחסה לשורה של נתונים כלכליים בתחומים שונים, ובהם נתונים בשוק הדיור ובשוק העבודה. כפי שהדגשנו פה לא פעם, מחירי הדיור והשכר הנשחק הם הצרות הכי גדולות של המשק הישראלי. השילוב בין השניים קטלני: היחס בין מחיר דירה ממוצעת לשכר הממוצע (או השכר החציוני) הוא מהגבוהים בעולם. משרד השיכון מפרסם מעת לעת את מספר המשכורות הנדרשות לרכישת דירה ממוצעת, ונכון לפרסום האחרון הוא עומד על כ-140 משכורות - שוב, מהגבוהים בעולם. החישוב הזה מתבסס על חילוק שווי דירה ממוצעת בשכר הממוצע במשק, אבל גם הוא מעוות. כדי להגיע לנתון המתקרב למציאות, יש לחלק את המחיר החציוני של דירה בשכר החציוני. התוצאה כמובן מבהילה יותר - משהו כמו 230-240.

בהתייחסותה לדיור, פלוג חזרה על אותה מנטרה שמשווק בנק ישראל עוד מימי סטנלי פישר: הריבית האפסית איננה הגורם לבועת הנדל"ן, אלא ההיצע המצומצם של דירות. "הערכתנו היא שבמידה ויימשך היקף הבנייה בקצב של יותר מ-40 אלף דירות לשנה, שזה קצב הגידול במשקי הבית - בדגש על אזורי הביקוש, נוכל לראות שינוי מגמה במחירי הדירות", אמרה פלוג לח"כים.

אלו דיבורים בעלמא: הגדלת ההיצע איננה עניין של הוקוס פוקוס, פלוג יודעת זאת היטב. העלאת הריבית או הורדתה היא עניין של הוקוס פוקוס, של החלטה מיידית. אפשר לקיים דיון כלכלי ארוך אם הורדת הריבית בישראל לרמה הנוכחית אכן הייתה מתבקשת ונחוצה, בעיקר לאור סביבת הריבית האפסית באירופה ובארה"ב, אבל אי אפשר להתייחס רק ליתרונותיה ולהתעלם לחלוטין מחסרונותיה ומתוצאות הלוואי שלה - ואחת מהן היא בועת הנדל"ן. בנק ישראל מתעקש להתעלם מאחריותו לכך וחבל שד"ר פלוג מופיעה בפני חברי כנסת ומציגה בפניהם תמונה לא שלמה וממש לא קרובה למציאות בשוק הדיור.

ההתעלמות של בנק ישראל מהשלכות הריבית הנמוכה על עליית מחירי הדיור היא בעיקר פומבית, אבל בעקיפין הוא למעשה מודה בכך בריש גלי. עובדה: 8 פעמים בתוך 5 שנים ניסה הבנק לחנוק את הביקושים בשוק הדיור באמצעות הוראות שונות ומגוונות על שוק המשכנתאות ועל הבנקים. ההתערבות הזו כמוה כהודאה: הריבית האפסית ליבתה את הביקושים בשוק הדיור ואנחנו מנסים לחנוק אותם. זה לא ממש עזר.

השבוע היה עוד צעד כזה, שגיבש המפקח על הבנקים דודו זקן, ששווק כאילו הבנק מנסה לטפל באמצעותו במחירי הדיור או בביקוש למשכנתאות. צריך להבין, רצף הורדות הריבית בחודשים האחרונים ע"י פלוג הם כמו עוד כמה טיפות של שמן לתבערה בשוק הדיור. בתוך חודשיים חתכה פלוג את המחיר שמשלם הלווה בחצי אחוז שלם - זה לא מעט לאורך כל חיי המשכנתה ובהחלט עלול ללבות עוד יותר את הביקושים (רואים את זה היטב גם בשוק המניות).

בפשטות, זקן דרש מהבנקים להגדיל את כריות הביטחון (ההון העצמי שלהם) כדי להיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא בשוק הדיור. למי ש"הון עצמי" ומושגים חשבונאיים אחרים זרים לו, נסביר זאת בפשטות רבה עוד יותר: זקן ביקש מהבנקים להשאיר יותר כסף אצלם ולא "לבזבז" את הכסף שהרוויחו על חלוקת דיבידנדים. זה, בערך, כמו לבקש ממשק בית לחסוך כמה שיותר בבנק מהכנסתו הפנויה ולא "לבזבז" אותו על צרכים אחרים.

השורה התחתונה של הצעד הזה: קוסמטיקה ותו לא. אף שכמה בנקים כבר ייללו ואמרו שההוראה תתגלגל על הצרכן, זו פשוט אחיזת עיניים. השפעת ההוראה של הפיקוח על הבנקים תהיה זניחה, הרי המחיר נקבע לפי התחרות בשוק המשכנתאות, הלקוח עושה שופינג בין הבנקים ומקבל הצעות שמאפשרות לו להתמקח (תתפלאו, זה קורה, המרווחים בשוק המשכנתאות עומדים על כ-0.6% - עוד סיבה לדאגה שהבעיות יתחילו לצוץ).

זקן דרש מהבנקים להגדיל את הונם העצמי (כאמור, הכסף שנשאר אצלם) ב-2.7 מיליארד שקל. לכאורה, זה נשמע המון. בפועל, מדובר בבוטנים. באותיות הקטנות נכתב שיישום ההוראה יהיה הדרגתי עד ינואר 2017. כלומר, לבנקים יש 10 רבעונים להגדיל את הונם המצרפי ב-2.7 מיליארד שקל, 270 מיליון שקל בממוצע לרבעון. זו בדיחה, כי רמת הרווחיות הממוצעת של הבנקים ברבעון עומדת על כ-1.8-2 מיליארד שקל, כך שהשפעת ההוראה של זקן היא זניחה עד לא קיימת.

השורה התחתונה: הורדות הריבית האחרונות של פלוג תדלקה עוד יותר את שוק הדיור, ההוראות של דודו זקן, ששווקו כאילו בנק ישראל "עושה משהו" בשוק הדיור, לא עושות לו דבר וחצי דבר, ובנק ישראל באופן כללי ממשיך לכתוב את כתב ההגנה שלו למה שקורה בשוק הדיור.

2. תיאוריית "ההיצע" היא לא התיאוריה היחידה שבנק ישראל מנסה לשווק. תיאוריה אחרת נוגעת, כאמור, לשוק העבודה, והיא נשמעת תלושה לחלוטין מהמציאות: מצבנו, מצבם של משקי הבית, אומר למעשה בנק ישראל, מעולם לא היה טוב יותר, למרות כל הקיטורים. נתוני שוק העבודה טובים, שיעור ההשתתפות בעבודה ממשיך לעלות, שיעור התעסוקה עולה, אנשים מצטרפים לשוק העבודה - אמנם בשכר נמוך, אבל התוצאה היא עלייה בהכנסה של משקי הבית. אליבא דבנק ישראל, כולם ערים מאוד להתייקרות סעיפים כמו הדיור והמזון, אולם פחות שמים לב לעלייה מתונה יותר, ואפילו ירידה, בסעיפים כמו הלבשה והנעלה, חינוך (לא ברור כיצד בנק ישראל הגיעה למסקנה בנוגע לחינוך - הרי ההוצאה הפרטית על חינוך רק עולה), התקשורת ועוד. בנק ישראל קובע שמדד המחירים לצרכן עלה בעשור האחרון ב-25% ואילו ההכנסה נטו למשקי בית עלתה בשיעור גבוה יותר, ביותר מ-50%. המסקנה של ד"ר פלוג בוועדת הכספים הייתה חד-משמעית: פירות הצמיחה חלחלו למשקי הבית, לא פחות ולא יותר! והם חלחלו, בין אם בשל הצטרפות אנשים נוספים לעבודה ובין אם כתוצאה מירידת מסים. התיאוריה הוורדרדה הזאת שווקה לאחרונה לעיתון הבית של הבנק (האוצר ובנק ישראל הם הרי הגופים התקשורתיים בעלי העוצמה הגדולה ביותר במדינה, יחד עם המשטרה) וזכתה שם לחשיפת ענק בלי שום גרם אחד של פקפוק. להיפך, נכתב שם שחור על גבי לבן, שהשכר התקוע בישראל הוא הצלחה כלכלית! ממתי שכר תקוע או שנשחק ריאלי הוא סוג של הצלחה?

אז ככה, שלושה דברים באופן כללי:

ירידת מסים: בנק ישראל שוב מתעקש להתייחס לצד אחד של ירידת המסים, המסים הישירים, שאכן התחוללה. הוא מתעקש להתעלם לחלוטין מעליית המסים העקיפים שפגעה ופוגעת בעיקר בשכבות החלשות בגלל האופי הרגרסיבי שלהם (מע"מ, בלו, סיגריות, מסי קנייה וכדומה).

עליית המדד: חישוב מדד המחירים לצרכן והמשקלות בו, הם נושאים כבדים ושווים מאמר נפרד, אבל גם בתוך המשרדים הכלכליים יש רבים שחושבים שהמדד לא משקף במלואו את המציאות בשטח ועלייה של 25% בעשור רחוקה מאוד מלשקף את העלייה בסל ההוצאות הממוצע של משפחה ממוצעת.

נתון אחד ברור גם לד"ר פלוג: המדד איננו משקלל את השינויים במחירי הדירות, אלא רק את השינויים במחירי השכירות. כיוון שבנק ישראל בעצמו מודה שמחירי השכירות עלו הרבה פחות ממחירי הדירות - לפחות לפי הסקרים - האינפלציה ה"אמיתית" בישראל גבוהה משמעותית מהמספרים הרשמיים של מדד המחירים לצרכן. בקיצור, פלוג התבססה על אינפלציה שמנותקת לחלוטין מהמציאות וממש לא משקפת את העלייה ביוקר המחיה.

ממוצע הוא בסך הכול ממוצע ובהרבה מקרים הוא חוטא מאוד למציאות. להגיד ש"בממוצע" מצבנו לא רע כל כך או ש"בממוצע" הצמיחה חלחלה למשקי הבית - זה פשטני.

והדבר הכי מהותי: ד"ר פלוג הציגה שורה של גרפים שלכאורה תמכו בתיאוריית החלחול ובתיאוריית המצב המופלא שלנו. כל הגרפים התבססו על סקרי הכנסות והוצאות של הלמ"ס. בעבר היה לנו עימות עם בנק ישראל וראש מחלקת המחקר שלו, פרופ' נתן זוסמן, בנוגע לשימוש בסקרים הללו, שלדעתנו לא ממש אמינים (וברור לכולם שהם לא אמינים), אבל מתברר שבנק ישראל ממשיך להשתמש בנתונים שרחוקים מהאמת כאילו הם-הם האמת המוחלטת.

הסבר קצר: בנק ישראל מתבסס על נתוני סקר ההכנסות של הלמ"ס המתפרסם אחת לשנה, ומתבסס על 4 סקרים רבע-שנתיים. נתוני ההכנסה הכוללת של משק בית אמורים לשקף בצורה הטובה ביותר את כוח הקנייה של משק בית ולא השכר לבדו (תלוש המשכורת מייצג את השכר ויש עוד הכנסות למשק בית כמו קצבאות, פנסיות וכדומה). הבעיה העיקרית היא שאי אפשר לאמת את נתוני הסקר ואי אפשר לסמוך עליהם. הסיבה היא שבישראל אין חובת דיווח כללית ולכן נתוני סקר ההכנסות הכוללים סובלים ממהימנות נמוכה מאוד ולמרות זאת בנק ישראל דבק באיסופם ובשימוש בהם במחקריו. הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו הוא הכנסות משכר העבודה של השכירים, שהם חלק הארי באוכלוסייה העובדת בישראל. הנתונים הללו נאספים ומעובדים אחת לשנה ע"י בנק לאומי (ומתפרסמים באיחור של שנתיים, הדוח האחרון הזמין הוא 2011 ובקרוב יתפרסם הדוח על 2012) המתבססים על נתוני אמת שמועברים ע"י המעסיקים.

השימוש בסקר ההכנסות כאומד לשינוי בהכנסה של משק בית חוטא לאמת וחבל שנגידת הבנק המרכזי בישראל בונה עליו תיאוריות שעלולות להטעות את הציבור. הדברים המבוססים היחידים שאפשר לומר על השכר הוא שיש שחיקה ריאלית הן בשכר הממוצע והן בשכר הריאלי (שוב: על בסיס נתוני אמת ולא איזה סקר שמעיף מספרים), ואנחנו מצרפים כאן, לא בפעם הראשונה, את הנתונים העגומים לאורך העשור האחרון.

אנחנו מצרפים הפעם טבלה נוספת - התפלגות ההכנסה הממוצעת של משפחות עובדים (זוגות) בשנת 2011 לפי עשירונים ולפי מספר ילדים. בדבר אחד פלוג צודקת: יש עלייה במספר המשפחות שבהם יש שני מפרנסים, ולכן יש עלייה טבעית בהכנסות המשפחה, אבל מה שחשוב יותר הוא תמונת האי-השוויון. מנתוני הביטוח הלאומי עולה כי ההכנסה הממוצעת של המשפחות שבהן זוגות נשואים עלתה עם הגידול במספר הילדים - עד לשלושה ילדים. במשפחות גדולות יותר ההכנסה קטנה. לדוגמה, ההכנסה הממוצעת של משפחות עם ארבעה ילדים ויותר נמוכה בכ-34% מההכנסה של משפחה עם שני ילדים, וזו מגמה עקבית.

יתרה מזאת, מהחלוקה לעשירונים עולה כי עד העשירון השביעי ההכנסה קטנה מההכנסה הארצית הממוצעת, מה שאומר שפירות הצמיחה ממש לא חלחלו באופן שווה, אם בכלל. ההכנסה הממוצעת (לחודש בשנה) של משפחת עובדים בעשירון העליון הגיעה בשנת 2011 לכ-55 אלף שקל, פי 15 מהעשירון התחתון.

לתשומת לב ד"ר פלוג: זוג נשוי עם שלושה ילדים בעשירון השישי-שביעי, מעמד ביניים קלאסי, מרוויח כ-14-17 אלף שקל בחודש (מדובר בהכנסה ברוטו, לפני תשלומי העברה ומסים ישירים). קזזו מסים ישירים, קזזו מסים עקיפים, קזזו "מס דיור", קזזו "מס חינוך", קזזו הוצאות שוטפות אחרות ותראו לנו משפחה אחת שמסוגלת להתגלגל בכבוד עם הכנסה כזאת, בלי עזרה מההורים או מהבנק. ומה יגידו המשפחות בעשירונים התחתונים יותר?

תואיל נא ד"ר פלוג להתייצב בפני המשפחות הללו, ולא בפני חברי ועדת הכספים, ולומר להם ש"פירות הצמיחה חלחלו למשק בית". הם יתגלגלו מצחוק.

eli@globes.co.il

קרנית פלוג ודודו זקן / איור: גיל ג'יבלי
 קרנית פלוג ודודו זקן / איור: גיל ג'יבלי

התפלגות משפחות עובדים
 התפלגות משפחות עובדים

צרו איתנו קשר *5988