הנקראות ביותר

הגטו החדש של מעמד הביניים

ועדות קבלה? לא תודה! אלך לגור בעיר, שבה יקבלו אותי כמו שאני

קיבוץ לוחמי הגטאות / צילום:תמר מצפי
קיבוץ לוחמי הגטאות / צילום:תמר מצפי

כיום כמעט ולא ניתן למצוא בישראל קהילות המקיימות אורח חיים ייחודי ונבדל כל כך, שמגע עם יתר החברה מאיים על הדבקות הפנימית שלהן, או שאינו מאפשר להן לממשו במסגרות קהילתיות בתוך יישובים הטרוגניים.

אפילו אורח חיים טבעוני, כמו שמנהלים חברי היישוב אמירים, הופך נפוץ יותר ויותר בכל רחבי הארץ. גם אורח חיים דתי ואף חרדי מאפשר לקיים חיים מלאים במסגרת עיר שיש בה רוב חילוני, מבלי למוטט את הדבקות הפנימית של הקהילות הללו (ראו, למשל, בעיר פתח תקוה ובמרכז ת"א).

כך יוצא שמרבית היישובים הקהילתיים הם למעשה פרברים של המעמד הבינוני והבינוני-גבוה הישראלי, ומהותן של ועדות הקבלה היא לשמור על הומוגניות דמוגרפית ועל סגרגציה חברתית, ולא בהגנה על איזו תרבות ייחודית.

מאחורי הסיסמה הזאת של "אורח חיים ייחודי" באותם יישובים קהילתיים עומדת תפיסת עולם לפיה זהות בין בני אדם - בין עיסוקיהם, תחביביהם, הרקע הדתי והעדתי שלהם, העדפותיהם המיניות ועוד - היא המפתח לאיכות חיים טובה, ואילו גיוון ושונות נתפסים כאיום המפריע לחברי הקהילה להגשים את עצמם. לכן, לפי תפיסה זו, נדרשים מנגנונים שימנעו גיוון וייצרו את אותה זהות "מבורכת".

לכך נוסף הבידול הגיאוגרפי של היישובים, שנמצאים בדרך כלל במרחק נסיעה לא קצרה (במונחים ישראליים) ממרכזי הערים. הבידול, שמוסיף על תחושות ההסתגרות והאחידות, משפיע במיוחד על מי שאין להם רכב פרטי צמוד לשירותם, ומהווה כשלעצמו מסנן ראשוני מפני מועמדים נטולי יכולת לרכוש רכב פרטי.

תפיסת הזהות המוחלטת כמפתח לאיכות חיים עומדת בסתירה למרבית הידע הקיים כיום על התנהגות אנושית. האדם הוא ייצור חברתי, הזקוק לגירויים רבים ומגוונים כדי להרגיש סיפוק, וכדי להתפתח ולהתעצם. הפרברים ההומוגניים סיפקו לדור שלם של אזרחי המערב אשליה של איכות חיים לזמן קצר (בעיקר אחרי הולדת הילדים), אולם מהר מאוד זו התחלפה בתחושות של מחנק ותסכול, שתוארו באינסוף ספרים, סרטים וסדרות טלוויזיה.

ריבוי קהילות

ברגע שמרכזי הערים הגדולות בעולם שוקמו ומערכת החינוך שלהן השתפרה, התרחשה תופעה הפוכה - נדידה המונית של תושבי הפרברים חזרה לערים. מי שלא עזב בעצמו, ראה כיצד ילדיו שהתבגרו ממהרים לעזוב את הקן ולחפש לעצמם מפגשים וריגושים חדשים במרכזי הערים, היכן שמהגרים מכל העולם, תיירים, אמנים, בעלי מקצועות חופשיים, פועלים ויזמי היי-טק צעירים התערבבו אלו באלו.

תושב העיר יכול להיות חבר בקהילות רבות במקביל - התארגנות הורים סביב גן שכונתי, מתפללי בית הכנסת המקומי, קבוצה המבקשת לשפר את פני השכונה, רשת של רוכשי מזון אורגני, ועוד.

תושב העיר מתנתק ומתחבר לשכניו ולחבריו כרצונו ובהתאם לצרכיו. ילדיו נהנים מכמה מעגלים חברתיים במקביל, מבלי שיזדקקו בהכרח לשירותי הסעות יומיים מצד ההורים. הקשרים והחוויות הללו יעמידו את ילדי הערים בעמדת זינוק טובה יותר להתמודד עם אתגרי החברה הגלובלית ושוק העבודה המתוחכם שלה (עובדה היא שבני הנוער המתבגרים בפרברים ובישובים הקהילתיים מבינים את זה באופן אינסטינקטיבי, ומנסים להגיע למרכזי הערים בכל רגע פנוי...).

וכל זה בלי שדיברנו על איכות החיים שמציעה העיר המודרנית, שאינה נופלת בדבר משום יישוב כפרי, קהילתי או פרברי. העולם הגלובלי, המגוון והמסעיר הוא עולם של ערים שמציעות רב-תרבותיות, רב-גוניות ועושר בשירותים וגירויים. העיר אינה מבקשת ליצור "מרקם חברתי-תרבותי" באופן מלאכותי, כאילו חברה היא משהו שנבנה בתוכנת "פוטושופ". בעיר, המרקם הפלורליסטי הזה הוא טבעי, אמיתי וספונטני.

בחודש שעבר דחה בג"צ ברוב דחוק של חמישה מול ארבעה שופטים את העתירה כנגד "חוק ועדות הקבלה", שאושר בכנסת במרץ 2011, המאפשר ליישובים קהילתיים בהם חיות עד 400 משפחות לדחות מועמדים מסיבות כלליות, כגון אי-התאמה לחיי החברה של הקהילה ביישוב או למרקם החברתי-תרבותי שלו.

לכאורה, החוק נועד לאפשר לקהילות קטנות להגשים את אורח החיים הרצוי להן, אלא שסביר יותר שהוא ישמש יישובים לסנן מועמדים שלא נראים לתושבים הותיקים יותר של היישוב בגלל מי או מה שהם: אמהות חד-הוריות, רווקים, דתיים או חילוניים (לפי הרוב הקיים ביישוב), זוגות חד-מיניים, אנשים מרקע סוציו-אקונומי נמוך יותר או ערבים-ישראלים.

בהכרעתו, קבע בית המשפט כי לא ניתן לפסול את החוק כליל מאחר שטרם התברר כיצד ייושם בפועל. אפשר להתווכח על ההיגיון שבפסיקה הזו, אבל ההחלטה בדבר ועדות הקבלה לא צריכה להיות רק תוצאה של פלפול משפטי, אלא העדפה ערכית וחברתית של הציבור.

אל מול המנגנונים המפלים, המסננים והממיינים של ועדות הקבלה והיישובים הקהילתיים, יכולים אזרחי ישראל לומר: "בלי טובות! אני אלך לגור בעיר - שם יקבלו אותי כמו שאני, שם אפגוש אנשים חדשים ואזכה לחוויות חדשות, ושם אגשים את עצמי ואת חלומותיי, בין אם אני אם חד-הורית, משפחה חד-מינית ואין לי ג'וב בהייטקי".

איתן אטיה, מנכ"ל פורום ה-15 (פורום הערים העצמאיות בישראל)

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות