האסימון נפל לפני כשנה, כשעדי בירן חגגה את יום ההולדת הקודם שלה. בירן, אדריכלית מוערכת ומרצה בבית הספר לאדריכלות בבצלאל, ישבה עם חברתה הטובה ליהי גרסטנר, אדריכלית ומרצה בעצמה, וניסתה לחשוב כיצד יכולות השתיים לתרגם את תחומי העניין האדריכליים המשותפים שלהן למיזם עסקי משותף. התוצאה - התממשות והגשמה של מחקר משותף ואידיאולוגיה נחרצת - קרמה בשנה האחרונה עור וגידים ועלתה לאוויר לפני כחודשיים כאתר אינטרנט שעונה לשם "ספלייסר" (Splacer.co).
"ספלייסר הוא פלטפורמה אינטרנטית שמקשרת בין אנשים שמציעים מקומות שבבעלותם לבין אנשים שמחפשים מקומות למפגשים ייחודיים", מסבירה בירן. "הרעיון הוא חלק מכלכלת שיתוף - מעין הסדר כלכלי חדש שמבוסס על ההבנה שהנגישות ויכולת השימוש גוברות על הבעלות. ספלייסר הוא הרחבה של עולם השיתוף שמתקיים למשל בענף התיירות, אולם שלא כמו באתרים דוגמת AirBnB שפונים אל הזר, ספלייסר מציעה את הנכסים שלה לקהילה המקומית שיכולה להשתמש בה על בסיס קבוע".
סוגי המפגשים שספלייסר מכוונת אליהם מגוונים - הרצאות, תצוגות אופנה, פגישות גיבוש, מסיבות פרטיות, השקות של מוצרים, וגם חנויות ותערוכות פופ-אפ. הרעיון שבבסיס המיזם מבוסס על ההכרה ששני הצדדים השותפים לאינטראקציה העסקית ירוויחו ממנה - בעל החלל יוכל להשכיר את הנכס שבבעלותו לכמה שעות ולהרוויח ממנו מעט כסף, ואילו הצד שעורך את האירוע יוכל לקבל חוויה שונה ממה שיודע לספק השוק הנורמטיבי לאירועים.
"החוויה שמתאפשרת דרכנו הרבה יותר נעימה בעיניי", מסבירה גרסטנר. "היא הרבה יותר לוקלית וחד-פעמית. אם אתה הולך לאירוע באולם אירועים או בחדר כינוסים, אתה חווה בו פחות או יותר את אותה חוויה שאתה חווה ביומיום שלך במשרד. כשאתה עושה את האירוע שלך בבית יפה או בגלריה או בסטודיו של אמן, החוויה תהיה שונה מאוד, הרבה יותר אישית ונינוחה, וכתוצאה מכך גם נוצרים בהם קשרים אחרים לגמרי בין אנשים.
בירן מרחיבה: "כשאנשים פונים לזירה המוכרת, היא בדרך כלל מקובעת בדפוסים של 'כך נראה אולם כנסים' או 'כך נראית חתונה באולם', בעוד שבעולם שלנו אנחנו מציעות את הבלתי צפוי. החוויה היא לא רק פונקציונלית - כלומר איפה ניפגש ואם יש ליד המקום חניה - אלא גם איך נרגיש בחלל. אם פעם ההורים שלי ושלך התחתנו באולם כי ככה עשו, היום אנשים מחפשים את היקב והגורן ואת הלופט, ואנחנו כבר רואים את זה למשל בענף המלונאות - שבו מציעים לך, למשל, חדר שנמצא בבית על העץ או חדר בסירה באמסטרדם. אנחנו חושבות שאם אתה מארגן מפגש ורוצה שהוא יעביר חוויה יותר ייחודית, מקומות יותר ממסדיים לא יודעים לספק לזה מענה".
אחת מבעלי הנכסים שנמצאים במאגר של ספלייסר היא אמנית המחזור אוסי פרי-חדש, שפועלת עם שותפה יעקב ששון בסטודיו שלהם בדרום תל-אביב. "בסטודיו שלנו בנינו חלל תצוגה שכולו ממוחזר, וחשבנו שבמסגרת האג'נדה הירוקה והאקולוגית-סביבתית שלנו, יהיה נכון לשתף את החלל הזה עם אנשים נוספים. מאוד התחברנו לקונספט של עדי וליהי, שמספיק כבר עם לבנות מחדש אלא לחלוק את מה שכבר קיים. זה נושא שמאוד מדבר אלינו, כי יש עוד דרכים להיות ירוק. זה משהו שטוב לכולנו".
עד כה התקיימו כמה אירועים בסטודיו, ופרי-חדש מספרת שהתגובות של המתארחים היו נלהבות. "הייתה אצלנו חתונה אלטרנטיבית, היו כמה סדנאות, הייתה ארוחת פרידה של חברים שנסעו לחו"ל. זה חלל שמאפשר לעשות אירועים מסוגים שונים, והוא גם יכול לשרת אנשים כחלל עבודה למי שרוצה לשנות אווירה ולעבוד במקום קצת אחר, שפותח לך את הראש לכיוונים חדשים. התגובות מדהימות כי המקום הוא אחר. זה לא בליל של קרשים, ואנשים נהנים לבוא למקום שיש בו תוכן. זה סוג של מוזיאון קטן, תכלס. זו חוויה מבחינת האנשים, שלא מצפים לראות את מה שהם ראו, ואז ההפתעה שלהם גדולה מאוד".
כלכלת השיתוף, כאמור, מבוססת בין השאר על תפיסת קיימות מפותחת. גרסטנר מביאה כדוגמה מועדון תל-אביבי שמעוצב כלופט ניו-יורקי. בעיניה, אין כל סיבה לעצב מראש מקום לפי קו מסוים בעוד שניתן פשוט לקיים את האירוע במקום שגם ככה מעוצב בצורה כזו או אחרת. "יש כל-כך הרבה מקומות שקיימים כבר ושאנחנו לא יודעים עליהם, אבל שניתן להשתמש בהם", היא אומרת.
בירן וגרסטנר טוענות שבשנים האחרונות חל שינוי תרבותי, שהושפע כמובן גם מהמשבר הכלכלי הגלובלי, ומאפשר לעסקים שיתופיים לפרוח. "תפיסת העולם שלנו אומרת שתופעת השיתוף בלתי נמנעת, ושהיא מתרחשת בלאו הכי", אומרת גרסטנר. "אפשר לראות אותה במיזמים כמו שירות ההסעות אובר, ובחברות כמו ShareMyDesk או ShareMyOffice. דוגמאות אחרות שקיימות בחו"ל זה שירות שמאפשר לאנשים להשכיר חללים בבתים שלהם, כדי שאנשים אחרים ישתמשו בהם לאחסן בהם דברים; ואנחנו רואים גם חברה כמו StoreFront שהרעיון שמנחה אותה הוא שבגלל התחלופה הגבוהה, בכל זמן נתון עומדות עשירית מהחנויות ריקות, והן מציעות להשתמש בחנות כולה או במדפים שלה בתקופות הללו".
"ערים, בהגדרה שלהן, הן שיתופיות", ממשיכה בירן. "אנשים חולקים את תשתיות הנסיעה כמו הסאבוויי או את הספרים בספרייה. תראה, למשל, את שנות ה-30 בתל-אביב, כשהאדריכל אריה שרון תכנן את מעונות עובדים עם החללים המשותפים לילדים ועם חדר הכביסה המשותף. אלה דברים שהיו קיימים, אבל הלכו ונעלמו בשנים שבהן הקימו את הפרברים. עכשיו זה חוזר בגלל שבערים גדולות ומבוקשות, התשתיות מוגבלות, והמקומות הופכים לקטנים וליקרים. משום כך, המנגנון הזה הוא מנגנון שרק ילך ויגדל מתוך צורך כלכלי, אבל גם מתוך רעיונות הקשורים לקיימות ולקהילתיות".
"שיתופיות היא מגמה"
העיסוק בשיתופיות, הן מסבירות, הגיע מהמחקר האקדמי של שתיהן כאדריכליות. "אני מלמדת מעל 10 שנים אדריכלות בבצלאל, וליהי לימדה בטכניון ובחולון ואחר כך איתי בבצלאל" אומרת בירן. "הנושא הזה של שיתוף עניין אותנו הרבה זמן. אני נכנסתי לנושא כשחקרתי את הקיבוץ הישראלי לביאנלה לאדריכלות. מה שעניין אותי היה המרחב, ואחר כך ליהי ואני עסקנו במחקר של הקיבוץ העירוני הישראלי, כי עניין אותנו להבין איך הדבר הזה מתארגן. כאדריכליות, מהר מאוד הבנו שזו המגמה: אפשר לראות את הצפיפות ואת המוגבלות בתשתיות של הערים מצד אחד, ומצד שני לראות את הצמיחה של הערים ואי-אפשר שלא להבין שמשהו פה לא מסתדר ושמשהו אחר צריך להתחיל לקרות".
מהמחקר המשותף יצאו השתיים עם הצלם עמית גירון לפרויקט המכונה "אפשרות של בית", שבו תיעדו אנשים שחיים "בצורה אחרת, במובן שהם חיים במקומות שבהם המרחב של הבית אינו מרחב שרק גרים בו אלא יכול להכיל בו עוד פעולות", מסבירה בירן. "אחרי שסיימנו את הפרויקט אמרנו לעצמנו שאם אנחנו יודעות לתעד את זה אנחנו גם צריכות לדעת להפוך את הרעיונות הללו לטכנולוגיה שתאפשר לאנשים לעשות את השימושים האלה שהם כל-כך כמהים אליהם. כנשים שמגיעות מהאקדמיה אנחנו רגילות לדבר, אבל אנחנו גם נשים שבונות, ופשוט רצינו לקחת את הרעיונות מהאקדמיה ולבדוק אותם בשטח".
לשתיים היה רקע מסוים ביזמות נדל"נית ואדריכלית, אולם הן היו רחוקות מאוד מעולם ההיי-טק שאליו היו צריכות לצלול כדי לגרום לרעיון להתרומם. "בהתחלה מצאנו שהמרחק אינו כל-כך גדול, שהרי עולם ההיי-טק שאב את כל הטרמינולוגיה שלו מהעולם שלנו - מתכנת מגדיר את עצמו כארכיטקט - אבל זה נכון שהייתה לנו מדרגה לטפס", נזכרת בירן. "מה שעשינו היה לקחת הרבה יועצים וחברים ויזמים אחרים - כל מי שהסכים לשבת איתנו. מאוחר יותר התקבלנו לג'נקשן, חממת ההיי-טק של קרן ג'נסיס פרטנרס, ושם היינו שלושה חודשים, שבהם פיתחנו את האתר", אומרת בירן.
השתיים אומרות שאחרי שהן התקבלו לחממה, עם מתכנת שגייסו, הן מצאו את עצמן מרגישות חריגות מאוד בסביבה הצעירה. "אנחנו נשים באזור גיל ה-40. היינו הסבתות של הג'נקשן", הן אומרות בחיוך. "הגענו לשם עם רעיון יחסית מגובש, ויצאנו משם עם אתר שעובד ועם הרבה מאוד ידע וקשרים. קיבלנו הרבה מאוד עזרה מהאנשים שם - בין אם זה האנשים של ג'נסיס ובין אם זה החברים שלנו לג'נקשן. ראינו שבעולם ההיי-טק - לפחות בסצנת הסטארט-אפים הישראלית - יש הרבה אנשים שרוצים לעזור, וזה ממש ריגש אותנו והפתיע אותנו. זה לא משהו שאנחנו מכירות מהשדה האדריכלי, ובטח לא מהאקדמיה. כולם הסכימו להיפגש ולתרום מהידע שלהם, ולתרום בעצה, בלי שום רצון לקבל משהו בתמורה", אומרת גרסטנר.
במהלך שלושת החודשים בג'נקשן בירן וגרסטנר לא רק פיתחו את הצד הטכנולוגי והעסקי (העמלה שלהן עומדת על 15% מכל עסקה) אלא גם איתרו וגייסו בעלי נכסים מתאימים. במקביל הן החלו בניסיונות לגייס משקיעים. "מהר מאוד הבנו שכולם רוצים להשתתף בדבר הזה. מבחינתנו, מידת הרצון - שלא לומר הצורך - של אנשים להשתתף, המהירות שבה הם קלטו את הרעיון, ממש העיפה לנו את הראש. חששנו מאוד מהשאלה של איך נשיג את המקומות, אבל מהר מאוד הבנו שזו לא הבעיה".
בעלי אינטרסים מתנגדים
נכון לעכשיו, רשומים במאגר של ספלייסר כשישים נכסים, רובם במרכז הארץ, ועד כה התקיימו בהם כמה עשרות אירועים. "בהתחלה ממש דפקנו על דלתות, ביקשנו מחברים לדבר עם חברים אחרים, והרבה מקומות הגיעו אלינו מפה לאוזן, אבל עכשיו זה מגיע דרך האתר או דרך הפייסבוק", אומרת גרסטנר. "תל-אביב היא מקרה המבחן שלנו, וכאן אנחנו בודקות איך הדברים עובדים, אבל הרעיון הוא להתרחב לניו-יורק וללונדון בשלב הבא. כעת אנחנו פועלים בניו-יורק עם סקאוטרים שעובדים על איתור נכסים, ויש לנו שיתופי פעולה עם חברות הפקות מקומיות. כל ההתנהלות פה היא התנהלות של לימוד, כדי לבנות את המערכת שלנו כך שהיא תוכל להתמודד עם ערים גדולות. קודם כול אנחנו צריכות לאתר את הנכסים שם, כי אנחנו לא נפתח את זה בלי שיהיו לנו מספיק מקומות, ואז צריך גם למצוא את האנשים שיעשו את המקומות, יצלמו אותם, ינהלו אותם, ומובן שצריך גם פעילות משפטית".
העניין המשפטי, מטבע הדברים, מעסיק את בירן ואת גרסטנר לא מעט. לפני עשור וחצי נלחמו תעשיות המוזיקה והסרטים בתוכנות שיתוף הקבצים מלחמת חורמה באמצעים משפטיים, ובשנתיים האחרונות גם מיזמים כמו AirBnB ואובר טעמו את נחת זרועם של פרקליטי בעלי בתי המלון ובעלי המוניות במקומות שונים בעולם. הכוחות הקיימים בשוק אינם מתכוונים לוותר בקלילות על נתח השוק שלהם, והדבר עשוי להוות מכשול. כך למשל, אף שהאירועים שבירן וגרסטנר מכוונים אליהם אמורים להיות סולידיים ורגועים, פסיקת בית הדין לעניינים מקומיים בתל-אביב מהעת האחרונה הדאיגה אותן. השופט אביים ברקאי פסק כי בעלי לופט בדרום תל-אביב, שהשכירו אותו לעורכי מסיבות תמורת 2,000-1,000 שקל לאירוע, יצטרכו להוציא רישיון עסק ולעמוד בכל התנאים המתחייבים מכך.
"בבריטניה, למשל, יש מדיניות שרוצה לעודד כלכלת שיתוף ומחוקקת חוקים בהתאם. אנחנו חושבות שהכוח של כלכלת השיתוף חזק מספיק כדי לשנות את החוק בצורה כזו או אחרת", אומרת בירן. "כעת יש פער, אבל הפער ילך ויצטמצם. עם זאת, ספלייסר רחוקה מלהיות מערכת שנועדה למפגשים המוניים. אנחנו מייעדים אותה למפגשים מצומצמים שבית פרטי בגודל מסוים יודע להכיל".
נוסף על השכרת החלל עצמו, בירן וגרסטנר הבינו זאת, הן צריכות לספק מענה גם לשתי השאלות הגדולות האחרות בתחום עיצוב האווירה של כל אירוע: המזון שיוגש בו והמוזיקה שתישמע בו. כיוון שאירוע בחלל מדהים ככל שיהיה עשוי להיזכר כסתמי אם יוגש בו מזון סטנדרטי של אולמות אירועים או אם תושמע בו מוזיקה שנלקחה היישר מפס הקול הקבוע של תקליטן חתונות, החליטו השתיים להקדיש לנושא תשומת לב נפרדת.
"כשאתה עושה אירוע וצריך אוכל או שתייה או מוזיקה או תוכן, אנחנו יודעות לייצר את הזירה שמשתתפים בה אנשים שיודעים לתת את השירותים הללו תחת האוצרות שלנו. אנחנו מייצרות מעין רשימת מועדפים שלנו שתוכל לבחור מתוכה", אומרת בירן.
גרסטנר: "יש לנו, למשל, חבר אדריכל המתקשה להתפרנס מאדריכלות בארץ, אבל בגלל שהוא מבשל מעולה, יש לו אפשרות לבשל לאירועים שאנחנו עושים והוא כבר עשה את זה כמה פעמים. התמחור של בן אדם כזה שונה מאוד מתמחור של שירות קייטרינג רגיל, וגם החוויה שלו תהיה שונה מאוד".
- אתן לא חוששות שאנשים יחשבו שזה מוזר לעשות אירוע בבית פרטי?
בירן: "הדבר הזה אכן לא טריוויאלי לכולם ואנחנו באמת רואים שהלקוחות הראשונים שלנו שמאמצים את מה שיש לנו להציע הם אנשים שהיצירתיות היא חלק אינהרנטי מהעבודה שלהם, בין אם מדובר בחברת היי-טק כמו Wix או מעצבים כמו מאיה נגרי או אנשים שקשורים לתוכניות טלוויזיה. אנחנו חושבות שכמו שהרעיון של שכירת דירה ב-AirBnB נראה אולי מוזר לאנשים בגיל של ההורים שלנו לפני כמה שנים, זה משהו שיגיע עם הזמן".
חללי העבודה להשכרה קצרת טווח הולכים ומתבססים בישראל
במבנה הוותיק והענקי ברחוב דובנוב בתל-אביב, ששימש בעבר כבית כנסת, מתנהלת בימים אלה פעילות ערה כדי להגיע בזמן לדדליין - 1 בדצמבר. עשרות פועלים מתקינים בבניין תעלות אוורור חשופות, מציבים קירות זכוכית ודלתות, מניחים את רצפת הפרקט ומצפים את מדרגות השיש השחוקות במשטחי מתכת תעשייתיים. עלות השיפוץ - 15 מיליון שקל. מיד לאחר השקת הבניין ברחוב דובנוב - 2,500 מטרים רבועים שטחו - תשיק WeWork בניין נוסף, במתחם שרונה בתל-אביב, ועוד בניין באזור ההיי-טק של הרצליה פיתוח.
בדובנוב יוכלו לעבוד במקביל 420 איש. הם יוכלו לשכור בו משרדים קטנטנים ליחידים ולזוגות, אולם גם חברות של עד 13 עובדים יוכלו לעבוד בו. בשונה מבנייני משרדים מסורתיים, המבנה יהיה פתוח 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע. מחירו של שולחן - כלומר של מקום עבודה בודד לאדם - יעמוד על כ-2,000 שקל לחודש. השוכר אינו נדרש להתחייב לתקופת השכירות, ויכול לחדש את החוזה שלו מדי חודש.
מנכ"ל WeWork בישראל, בנג'י זינגר, שעמד בעבר בראש רשת קפה ג'ו, עוקב מקרוב אחרי השיפוץ. "כלכלת השיתוף היא אחד הגורמים שדוחפים את העסק הזה קדימה. העולם משתנה, ובגדול המצאנו את המשרד מחדש. רוב האנשים עדיין משתמשים בדבר הזה שקוראים לו משרד כמו שהשתמשו בו לפני 50 ו-60 שנה, אבל 4 דברים השתנו: 90% מהאנשים יכולים לעבוד מכל מקום; מחירי הנדל"ן במחירי הערים גבוהים מאוד, ואנשים לא יכולים להרשות לעצמם לשבת ב-50 מטרים רבועים לבד; לפני חמש שנים משרדים היו סוגרים את הדלת, נועלים את התריסים כי פחדו שמישהו יראה חס וחלילה מה הם עושים, אבל היום זה הפוך - כולם רוצים שיראו את כולם, וזה שינוי תרבותי; הדבר האחרון הוא שהדור החדש כבר אינו מתחבר לכך שהוא נעול למקום מסוים ולחוזה מסוים. כאן אין לאנשים שום התחייבות".
זינגר אומר שרוב השוכרים הם גילאי 25 עד 35, סטארט-אפיסטים ברובם. עם זאת, הוא מצביע על מגמה מעניינת: משרדי עורכי דין מובילים שולחים לבניין נציגים בודדים (בדרך כלל את הצעירים והמגניבים יותר שביניהם) כדי להכיר את שאר הדיירים ואולי ליצור איתם קשרים עסקיים בהמשך. אם כבר כלכלת שיתוף, אז עד הסוף.
חברה אחרת, שמפעילה עסק של שכירת המשרדים לתקופות זמן קצרות, היא רג'ס האמריקאית - חברת ענק בכל קנה-מידה - שפעילה בישראל זה 15 שנים. מייסד החברה מרק דיקסון זיהה בזמנו את הפוטנציאל כשראה צעירים עובדים בבתי קפה. כשהוא פתח סניפים שמאפשרים שכירות על בסיס גמיש בלוקיישנים שונים בעולם, תחת המותג רג'יס אקספרס, המוטו שלו היה "שלם רק תמורת השימוש שלך".
בתקופה האחרונה הגדילה רג'יס את פעילותה בישראל, וכעת היא מחזיקה פה 6 סניפים בשטח כולל של כ-12.5 אלף מטרים רבועים. רג'יס גובה עבור עמדת עבודה 2,000 שקל לחודש ועבור משרד פרטי החל ב-4,500 שקל לחודש. כמו WeWork, מציעה רג'יס חיבור לסניפים אחרים של החברה בעולם, ונוסף על כך גם שירותים כמו מזכירות.
שני מיזמים קטנים יותר בתחום השכרת חללי העבודה לתקופות קצרות, מייצרים לא מעט הייפ בסצינת ההיי-טק התל-אביבית. אחד מהם הוא Sosa שהקימה קרן ההון סיכון ג'נסיס פרטנרטס ושנמצא בצמידות לג'נקשן, החממה שמפעילה הקרן בדרום תל-אביב (משם עובדות מייסדות ספלייסר ושם הן הצטלמו לכתבה זו). במתחם הלא גדול שנמצא בלב אזור הנגריות ומוסכי האופנועים של העיר ברחוב שוקן, ישנם משרדים קטנים שחברות בתחילת דרכן יכולות לשכור.
מעט צפונה יותר, בשדרות רוטשילד, נפתח לא מזמן החלל המעוצב לא פחות של חברת מיינדספייס. גם כאן - על פני כאלף מ"ר - יכולים העובדים לבחור בין משרדים לבין עבודה בשולחנות קומונאליים ארוכים, להסתובב בחללים המשותפים ולהכיר אנשים בעלי תחומי עניין משיקים, ובעיקר לא להתחייב לחוזי שכירות לטווח ארוך.
כתבות
ני"ע
