לתיאטראות יש פלייליסט שקשה להיכנס אליו. אני מתקרבת

בפרמיירת "שירלי ולנטיין" בתיאטרון היידישפיל, הסתובבה כוכבת ההצגה אודיה קורן בפואייה של התיאטרון והצטלמה עם המכובדים שהגיעו לצפות בה. פתאום ניגש אליה יעקב בודו, מענקי שחקני היידיש בעולם, וכשהתחיל לדבר איתה, היא שכחה איפה היא נמצאת לדקות ארוכות. הצלמים קראו לעברה על מנת שתתקדם הלאה, אבל היא כמו מכושפת, הקשיבה לבודו, שאמר לה שהיא השחקנית הראשונה שאינה דוברת את השפה והוא מצליח להבין אותה. עיניה נשטפו בדמעות אז, וגם כעת, כשהיא מספרת על המפגש. "אילו היה בא אליי צלם ושואל אותי עם מי הייתי מעדיפה להצטלם, עם בראד פיט או עם בודו, לא היה לי ספק, אני עם בודו. ולכן אף פעם לא אהיה מגה-סלב ולא אוזמן כאופציה הראשונה לתוכניות אירוח".

האמירה הזו תפסה בימים שבהם קורן העלתה את תוכנית היחיד שלה "סליחה שאני נושמת", כשמצב הצבירה שלה היה החמצה, התנצלות תמידית ותחושת אנדרדוג חזקה. כיום, אחרי שנה שבה חזרה אל קדמת הבמה ב"שירלי ולנטיין" וב"וניה, סוניה, מאשה ושפיץ", קופרודוקציה חדשה של הקאמרי ותיאטרון חיפה, אין לה יותר תירוצים.

מה גרם להייפ הזה סביבך פתאום? מוכשרת היית גם קודם.

"לא יודעת. באמת. זו חשיבה מערבית כזאת, של עשיתי ככה ויצא ככה, אבל אין לזה נוסחאות, אפילו שאנשים מבקשים רצפט".

אולי בכל זאת רצפט?

"אין. יש מרכיב גבוה מאוד של מזל, ואני יכולה לתת דוגמה. התקשרתי למשה נאור, המנהל של תיאטרון חיפה והבמאי של 'וניה, סוניה, מאשה ושפיץ', כדי להמליץ על בחורה צעירה שמעצבת תלבושות. הוא לא ענה לי, וכשחזר אליי למחרת אמר שנזכר בי ושאני יכולה להתאים לתפקיד. גם אז זה לא היה קל. נלחמתי על התפקיד, כי בקאמרי היו שיקולים כלכליים שהביאו להעדפת מישהי אחרת. הרבה פעמים שחקנים חושבים שלא רוצים אותם, אבל האמת היא שפשוט לא זוכרים אותם, שזה דבר הרבה יותר מעליב".

להזכיר למנהלים ולבמאים שאת קיימת זה חלק מהעבודה, לא כך?

"גם נתן דטנר, שמגיש איתי תוכנית רדיו כבר שבע שנים, אומר לי את זה. אני לא אמביציוזית. אני נורא סקרנית ומשתעממת מהר, ואם מבטיחים לי עבודה בתיאטרון ושאיש לא ידע מי אני - אני לוקחת. אני לא רוצה להיות מפורסמת, אני רוצה לעבוד. אם את רוצה ראיונות ושערי מגזינים, את צריכה לייצר סקנדל, לדבר על סקס, איזו אמירה שנויה במחלוקת, סמים, גירושין, מחלות סופניות, שואה ודיכאונות".

שואה ודיכאונות דווקא יש לך בארסנל. אימא שלך, ניצולת שואה, סבלה מדיכאון קליני.

"שנים לא סיפרתי על המחלה של אימא, כי פחדתי ממנה. זה מביך. מה, אשב בעיתון ואדבר על עניינים אישיים כדי שייקנו עוד שני כרטיסים למופע שלי? אני אבחר באיזה קונטקסט לדבר עליהם. אז מה קרה פתאום? לא יודעת. יש מרכיב של מזל. פעם רציתי להשתתף באודישן להנחיה של תוכנית. ניסיתי להגיע, והם סירבו. העורכת אמרה לי ש'אני לא בסקאלה' של הערוץ. מה זאת הסקאלה הזאת?".

איך נכנסים לסקאלה הזאת?

"משחק זה מקצוע פסיבי. שחקנים הם אנשים שיושבים ומחכים לטלפון. את יודעת כמה שחקניות טובות יש בתיאטרון? והן אף פעם לא מקבלות תפקידים ראשיים. בתוכנית הרדיו שלי ושל נתן שמעו את השם שלי גם מקבלי החלטות. אני לא יותר מוכשרת ממה שהייתי לפני שלושים שנה. אני יותר מרוכזת, פחות מפוזרת".

מי יזם את "שירלי ולנטיין"?

"לפני עשר שנים רציתי לעשות את המחזה. ביררנו לגבי קניית הזכויות, וענו לנו שרק תיאטראות יכולים לרכוש אותן. באתי לעמרי ניצן בקאמרי ואמרתי, תקנו בשבילי, אני אחזיר לכם את הכסף. ואז יעקב אגמון מהבימה קנה אותו בשביל סנדרה שדה וכמעט ויתרתי. ואז הלכתי ליידישפיל ואמרתי, נעלה אותו ביידיש. אני שומעת את נתן אומר לי בראש, תעלי להנהלה ותדברי. בגלל שאין לי התכונות שנדרשות לזה, אני לא אצליח לעשות את זה טוב. אני מתביישת להציע את עצמי, קשה לי כשהמרכולת זו אני".

אבל הנה, "שירלי ולנטיין" זאת דוגמה לכך שכשאת יוצאת מהפינה הפסיבית זה יכול להצליח.

"מהניסיון שלי, לתיאטראות יש פלייליסט שקשה להיכנס אליו. אני מתקרבת, נכון, אבל אני עוד לא שם. אני רוצה להגיע למצב שבכל ישיבת ליהוק לשחקניות סביב גיל 50, אהיה בשלושת השמות הראשונים שזורקים לאוויר. אני שחקנית טובה ורעבה. אילו הייתי חוזרת בזמן, והייתי יכולה להיות כמו ענת וקסמן ועידית טפרסון, שלמדו איתי ומיד כשיצאו מבית צבי התחילו לעבוד, ואני הלכתי למלצר, אני לא בטוחה שהייתי מתחלפת איתן. עברתי את המסלול מהתחתית, ויכול להיות שבגלל זה לא איבדתי את התשוקה. עכשיו אני משרטטת את המנעד שלי, ולכן רציתי את התפקיד של סוניה".

למה לא עשית עד היום יותר תפקידים דרמטיים?

"כי לא הציעו לי. אני לא סובלת את הקיטורים האלה של השחקנים, ואני לא מאשימה אף אחד. למשה נאור לא היה קל איתי. הייתי רגילה להגיש סחורה מסוימת והיה לי קושי לוותר על ההרגל. הוא רצה ממני דברים שהיו מאופסנים עמוק הרבה זמן".

כמו מה?

"להיות שם. לא להיראות. היו רגעים שאמרתי, אני נעלמת. והוא היה שואל, למה את מזיזה את האצבע? למה את מרימה את הסנטר כשאת עושה את הפאנץ'? נאור האמין בי וקרע לי את התחת. בשבילי, החוויה של להיות חסרת ביטחון בחזרות זו חוויה שאני שמחה עליה, שנשמטת הקרקע מתחת לרגליים. אני זונה ותיקה, תסלחי לי, ואני מכירה את כל השטיקים והקליינטים. למה זה לא בא קודם? כי מישהו הימר עליי. הביקורות מצוינות. אולי אילו הייתי עושה תפקידים כאלה בעבר, לא היו מתפעלים כל-כך. לראות את אודיה קורן כאישה מרת נפש ומסכנה, זה כבר מהנה".

איך את ממנפת את המקום הזה?

"אני לא. כי אם אני צריכה לבקש, אני נהיית ברגע הילדה הג'ינג'ית בת ה-5 שלא רוצים אותה. אני שחקנית טובה, אדם נחמד, שמקפיד להיות נחמד לכולם, יודעת את התפקיד בעל פה ורוצה לעבוד. מרים עציוני, המנהלת שלי, מתעסקת בדברים האלה. תודה לאל שהיום אני במצב שאני אומרת, ההפסד שלהם אם הם לא מלהקים אותי. אני לא מתה מרעב, אני במופע סטנד-אפ שני, והיה חשוב לי לגלם את סוניה כדי להראות שאני מסוגלת לעשות תפקידים טובים, ומי שמעוניין בסחורה שלי - שייקח".

בסטנד-אפ את מתעניינת כמה כרטיסים נמכרו?

"כל השבוע לפני".

את לא נורמלית. זה מלחיץ.

"כשאת עושה מופע יחיד, את שמה את עצמך במקום הכי חשוף, כי הם באים לראות את אודיה".

ואודיה צריכה ללמוד לשווק את עצמה.

"המילה שיווק בהקשר של המקצוע מעוררת בי אי-נוחות גדולה. אני לא מוצר שצריך לשווק. אנחנו רוצים לקוות שהכישרון שלנו ישווק אותנו. מיליון שחקנים עולים לדבר עם ההנהלה, ואז אתה מוצא את עצמך מבקש עבודה סתם. כשהמנהל רוצה אותך הוא מתקשר. אני לא חושבת שאם אעצור אותו במסדרון הוא ייתן לי את התפקיד הבא. ואצלי זה יותר מורכב, כי אני לא מנהלת חיי סלב ואין לי איזה קמפיין. אף פעם גם לא שיחקתי את המשחק של שחקנים שלא עובדים ואומרים שהם 'בין עבודות'. ברדיו אני זו שיזמתי והלכתי למולי שפירא והצעתי לו לשדר, ועד שפגשתי את נתן כל מי ששיחקתי איתו היה בעיניי מועמד. לרגע לא חשבתי על הרייטינג או על הפרסום שזה יביא לי".

מה את רוצה להגיד בזה?

"שלא רציתי למכור אלא לעשות. כשאת עושה דברים שאת אוהבת - הם יצליחו. אני כזאת שמתבשלת לאט על הפתילייה, כמו צ'ולנט, והתבשיל הזה מה זה מוכן, שכדאי לאכול אותו עכשיו, כשהוא מבעבע".

אישי: 54, נשואה 2, מתגוררת בתל אביב

השכלה: בוגרת בית צבי

קריירה בקצרה: כתיבה: הספר "מיתה זוגית"; רדיו: "ציפורי לילה עושות עניין" ו"בטלים בשישי" בגל"צ; סטנד-אפ: סליחה שאני נושמת", "סגורה לרגל שיפוצים"; טלוויזיה: "עבודה ערבית", "החיים זה לא הכול"; קולנוע: "תל אביב ברלין", "אילוף הגוררת"; תיאטרון: "וניה, סוניה, מאשה ושפיץ", "שירלי ולנטיין"

עוד משהו: בתחילת הדרך, כשהתייאשה ורצתה לעזוב את המקצוע, ניגשה לראיון במשרד פרסום. המראיין אמר לה שתהיה קופירייטרית מצוינת, אבל ביקש ממנה לדמיין מה יקרה אם יציעו לה פתאום תפקיד. באותו רגע ויתרה על הרעיון