תבוסה של 30 הפרש? שטויות, זה יסתדר

העונה שעברה הראתה לאנשי מכבי ת"א שאפשר לצלוע פה ושם ובסוף לזכות בכל הקופה; הבעיה שאנלוגיה ל-2013/14 לא מבטיחה לגודס שגם השנה זה יעבוד

דונטה סמית, סטיבן לנדסברג, הפועל ירושלים מול מכבי ת"א / צלם: עודד קרני, מינהלת הליגה
דונטה סמית, סטיבן לנדסברג, הפועל ירושלים מול מכבי ת"א / צלם: עודד קרני, מינהלת הליגה

התגובה של גיא גודס אחרי אחד ההפסדים הקשים בתולדות מכבי ת"א מראה בעיקר איפה המועדון הזה נמצא. במכבי החדשה מותר כבר מזמן להפסיד, זה לא מחייב ועדות חקירה לתוך הלילה. מכבי אחרי שתי תבוסות מוחצות תוך שבועיים (30 הפרש אתמול, 19 במוסקבה) והתחושה היא שהעולם ממשיך להתקיים.

גודס נהנה מהירושה הכי חשובה שדייויד בלאט השאיר לו: אורך רוח מצד המערכת והאוהדים. השנה הקודמת שהראתה שעונה היא סיפור ארוך, דינמי והיא עשויה להיות משתלמת למי שמאמין בכל ליבו בדרך ובשחקנים שיש לו בידיים. מכבי ספרה ב-2013/14 מספר לא נתפש של 18 הפסדים (!) ובכל זאת היא תיזכר כאחת העונות הגדולות אי-פעם.

העניין הוא שהניסיון לשחק על האנלוגיה הזאת יכול להוליך שולל את גודס. בעונה שעברה כל דבר הסתדר - ההפסדים הפכו לניצחונות; גם אז מכבי חזרה ממוסקבה מוכה וחבולה (35 הפרש) ואז זה כבר היה עמוק בתוך העונה; שחקנים שנראו בהתחלה כטעות פטאלית (טייריס רייס) או סתם שחקנים (היקמן), הפכו לכוכבים; הידיות התאפסו; האסיסטים הגיעו. אז אולי זה המקרה גם השנה, וכל המגמגמים אוטוטו יתחילו להניע?

אין לגודס שום יכולת לדעת אם באמת הכל יסתדר. אבל הוא כן יכול לשאול את עצמו למה בפעמיים שמכבי פגשה העונה יריבות מוכנות וטובות, היא התפרקה לרסיסים. הוא יכול לשאול את עצמו איך יכול להיות שהוא שיחק אתמול מול קבוצה שלא העמידה מדדים התקפיים נדירים (בסה"כ 46% מהשדה ו-67% מהקו, ורק תשע שלשות), ועדיין יצא מוכה.

אולי תחושת הדז'ה-וו נשענת בסופו של דבר על שני ניצחונות מול יריבות חלשות כלימוז' ואלבה ברלין?

***

אפרופו אנלוגיה: בעונה שעברה ירושלים ניצחה את מכבי ב-28 הפרש וזה היה בחודש מארס ועוד בהיכל נוקיה, מה שנתן תחושה שירושלים יכולה לעשות את זה. גם אז היא נראתה בשלה ללכת רחוק בכל החזיתות. אבל בהמשך של אותו שבוע היא הודחה ברבע גמר היורוקאפ ואחר כך התמוטטה גם בחצי גמר הפלייאוף בארץ. כך שהניצחון אתמול הוא בבחינת שורה סטטיסטית. אין לו שום השפעה על מה שיהיה בעוד כמה חודשים.

אבל יש משהו אחד שבכל זאת אפשר לקחת ממנו: לירושלים יש סגל מצוין ומאוזן מאוד (אי אפשר להגיד שיש לה עמדה אחת שהיא חור שחור). יש לה מאמן מספיק טוב לקחת את הסגל רחוק (דני פרנקו). יש לה בעלים מספיק אמידים שהצליחו לייצר המשכיות (שבעה שחקנים בסגל מהשנה שעברה). ויש לה שחקן שובר שוויון (דונטה סמית) שכבר לקח למכבי אליפות והחמיץ בשנייה האחרונה של העונה שעברה עוד אליפות. ויש לה אולם ביתי שנראה כמו מקום שאתה לא יודע באיזה נזק אתה יכול לצאת ממנו.

אם רוצים לנסות ולקחת את המשחק אתמול ולנסות להכניס בו משמעות, אז זה בעיקר בתהליך שירושלים עוברת. כשקבוצת אורי אלון ושות' דיברה על החזון של הפועל ירושלים החדשה, הם ראו בעיני רוחם את הרגעים האלו. 10,000 צופים שדוחפים את הקבוצה לניצחון מול היריבה המיתולוגית.

הניצחון על מכבי הוא לא רק סימן שהם בדרך הנכונה, אלא גם משהו שנכנס לפנקס בהתחשבנות הכללית מול היורוליג. ירושלים ניצחה את אלופת אירופה המכהנת ב-30 הפרש, באולם הביתי החדש והמרהיב שלה עם 10,000 צופים. עם הופעת רוק כזאת כמו אתמול, אין שום דרך שתמנע ממנה את היורוליג. כנראה כבר בעונה הבאה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988