הסרט הישראלי החדש "מיתה טובה", מאת טל גרניט ושרון מימון, בועט בסטריאוטיפ של הגיל השלישי בקולנוע, עם מקבץ מרשים של גיבורים אקטיביים, שובבים, ומלאי חיים.
ככה זה גם בחיים. אם כך, מדוע בקולנוע זה לרוב שונה? בואו ניזכר: בדרך-כלל, אנחנו יושבים מול המסך הגדול וצופים באנשים מבוגרים מעכלים את קשיי התפקוד, חווים את הבדידות, את החולי, או יוצאים למסע שבו הנוסטלגיה היא עיקר הנוף.
זו הציפייה מהם, ממבוגרים בני 70, כיוון שזו הציפייה של הבמאי מאיתנו, הצופים. כי "אדם זקן מה יש לו בחייו", כפי שכתב דוד אבידן. פעם ביובל מופיעה דמות מופלאה כמו הדמויות ב"מיתה טובה", אולי כמו דמות הקאובוי הקשיש מ"האוצר מסיירה מדרה" (1948), של ג'ון יוסטון. האחרון ליהק לתפקיד את אביו, השחקן וולטר יוסטון, ובכך עשה חסד לא רק איתו, אלא בעיקר עם הצופים.
יש שלוש סיבות שעשויות להסביר את העדפת הסטריאוטיפ על פני הפרכתו.
הסיבה הראשונה היא כלכלית והיא נעוצה באמונה הרווחת כי גיבורי סרטים אמורים לשקף את הגיל הממוצע של הקהל (18-45), ובטח ובטח לא לחרוג מעלה, אחרת - קהל היעד העיקרי ידיר רגליו מן הקופות. הסיבה השנייה היא הקושי לעצב דמות מורכבת. הסיבה השלישית, שקשורה לקודמתה, היא גילם של היוצרים, אשר מעדיפים לכתוב על גיבורות וגיבורים בני גילם.
גרניט ומימון כתבו סיפור חזק על נושא חשוב: המתת חסד, ומניעת אותו חסד. הרגישות והאמפתיה של היוצרים אפשרו להם לברוא דמויות מעניינות ומורכבות, בעלות ניסיון חיים וכאב שנצבר, אך עם מנות לא מבוטלות של שמחת חיים, ולאחר מכן ללהק שחקנים מעולים, שגמלו להם בהירתמותם לסצנת עירום שהיא מהיפות שידע הקולנוע. כן ירבו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
