אני לא חושבת שיש באמת תופעה של שנאת עשירים

כשאביה ואמה של גל נאור נכנסים לחדר במהלך פגישתנו, הם לא יצחק וחיה תשובה, הטייקונים שמחזיקים בקבוצת דלק, קידוחי נפט והון נדל"ני ופיננסי שמוערך ב-3.4 מיליארד שקל. בחדר הזה הם הורים גאים שלא מתאפקים ורוצים לראות מי הכתבת שנשלחה לראיין אותה, והאם חיוכה מבשר טובות או שמא יש חשש שבבת עינם עתידה להתפתל על הכיסא.

"זו היזמית מס' 1 בארץ", אומר לי תשובה נרגש, ורואים שהוא מאמין לכך בכל לבו. אחר כך הם מתנשקים ומתחבקים קצת בצד, כשחיה מנסה להסתיר בעזרת צעיף גדול את העובדה שהיא לובשת חולצה זהה לזו של בתה.

הורים שמגיעים לבקר את בתם במהלך ראיון עיתונאי אינו עניין שבשגרה, אבל במקרה של נאור יש בכך סוג של היגיון: אם תרצה ואם לא, בשביל רוב הציבור היא קודם כל 'הבת של תשובה'. כל עוד התרכזה בקריירה עצמאית, לא ממש ידעו מי היא. ביום שאביה רכש את מלון הפלאזה, לפני עשור, והודיע שבתו, אז רק בת 31, היא זו שתוביל את שיפוץ ושחזור המונומנט הניו יורקי, נאור קיבלה אורות זרקורים על כל מה שהיא עושה, לעתים עד כדי צריבה, וחשק עז להוכיח שהיא פה גם בזכות עצמה.

בימים אלה היא מסיימת לעצב מלון בברלין על חורבותיו של בית דואר ישן, ואחראית על עיצוב הפנים של מלון הדירות היוקרתי לגון בנתניה ושל כפר נופש חדש בצפון הכנרת. אבל פרויקט הדגל של מי שמכהנת כיו"ר אלעד מגורים הוא פארק בבלי, ארבעה מגדלים בני 46 ו-35 קומות שהיא מתכננת ומעצבת, ושאביה יבנה.

הפרויקט יצא לדרך עוד ב-2006, ואת ההיתר למגדל הראשון צפויה משפחת תשובה לקבל בקרוב. אלא שבחודשים האחרונים מתנהל מולם מאבק עיקש מצד תושבי גבעת עמל ב', שכונת הפחונים והצריפים שנבנתה בשנות ה-50. הפרויקט אמור לקום בחלקו על חורבות השכונה, והתושבים דורשים פיצויים נאותים על פינוי השטח היקר. בתי המשפט פסקו לרעתם, וקבעו כי הפיצויים צריכים להיות מחושבים על פי ההשקעה במקרקעין, ולא כבעלי זכויות. כלומר: אפס שקלים, מכיוון שהתושבים התיישבו בנכסים נטושים של הכפר הערבי ג'מוסין, ולא רכשו אותם. בחודש שעבר נחשף כי למרות זאת שילם תשובה ל-13 משפחות כ-56 מיליון שקל דמי פינוי.

"נושא הפינוי לא קל עבורי", אומרת נאור. "מדובר במשפחות שבתי המשפט בישראל קבעו פעם אחר פעם, במשך למעלה מ-30 שנה, שאין להן זכויות בקרקע. לא אני, גל נאור, קבעתי את זה, אלא שלוש ערכאות שיפוט במדינת ישראל, מהשלום ועד לעליון.

"ולמרות שבאופן תיאורטי הדין והחוק לצדנו, ולמרות האמירות החד משמעיות שנאמרו בנושא על ידי בתי המשפט, אנחנו מקיימים משא ומתן ומגיעים להבנות על סכומים נדיבים כדי להגיע לפתרון מוסכם, וכך אכן קרה ברוב המכריע של המקרים. אני חושבת שאנשים מבינים שבכל הקשור לשטחים שבבעלותנו אנו נוהגים בצורה נכונה, שקולה והוגנת, והמספרים וההסכמים שנחתמו ושפורסמו מדברים בעד עצמם".

אז העניין מאחוריכם?

"עם כ-99% מהמפונים הגענו להבנות בדבר פינוי מוסכם מהשטח בתמורה לפיצויים מאוד נדיבים, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים".

"לא הכול פה רע"

מחאת המילקי הוכיחה שיש אנשים שנאבקים על הרבה פחות מבית.

"מחאת המילקי היא סימפטום, והיא נועדה לעורר דיון ציבורי סביב המצוקה, התסכול והקושי האמיתי שקיים כאן בכל סוגיית יוקר המחיה והפערים החברתיים. השיח הזה חשוב, רק שבמסגרתו חשוב מאוד לא ללכת שבי אחרי קולות שמבקשים להפוך אותו לשיח של טובים ורעים, עשירים מול מעמד הביניים.

"הפתרון לא יגיע מהשיסוי החברתי של קבוצה אחת בקבוצה אחרת. בשביל פתרון נדרשים שינויים, רפורמות, ואלה תהליכים ארוכים, שלהשקפתי כבר החלו לקרות.

"יש לנו בעיה של איזון במערכת, יש המון שינויים תכופים שגורמים לחוסר התייעלות, בעיקר ברמת הממשלה, והמשק כמה ליציבות. ככל שנוכל לייצב ולקבע את צורת המשילות ואת החקיקה, כך ייטב לכולנו. בסך הכול, לא הכול פה רע, ובזום אאוט מדינת ישראל זה הסטארט-אפ הצעיר הכי מדהים שיש".

בשנים האחרונות מתפתחת פה 'שנאת עשירים'. זה בטח לא פשוט להיות בצד השנוא.

"אני לא חושבת שיש באמת תופעה של 'שנאת עשירים', כמו שגורמים מסוימים מבקשים להציג. אני חושבת שקיימת הבנה והערכה לתרומה החשובה של אנשי עסקים לכלכלה, לתעשייה ולחינוך. תגליות הגז, לדוגמה, הן תולדה של חזון, יוזמה ואמונה שהכרחיים למדינה כמו שלנו.

"אבא שלי אף פעם לא הונע מכסף או מהצורך לעשות עוד כסף. כל העשייה שלו נבעה מרצון להתפתח ולעשות. זה קשור ליצירה, וגם אני ככה. הכסף זה נאן אישיו אצלנו. הילדים שלי גדלו בניו יורק, ונהנו מהאנונימיות שם. פה, כשגאיה חזרה יום אחד מבית הספר עם עניינים של 'הנכדה של תשובה' הסברתי לה שזה פרט, וזה הכול".

אביך היה דמות אהודה בציבור, ובשנים האחרונות התהפך הגלגל.

"אני חושבת שיצחק מאוד מוערך ואהוב בציבור הישראלי, והוא ממשיך לייצג עבור רבים מודל לחיקוי כאדם שבנה את עצמו בעשר אצבעות. נכון, יש שינוי בשיח הציבורי, ויש גם לא מעט ביקורת, אבל בסוף היום הוא איש עשייה ושחקן נשמה. הוא מאוד נגיש ופתוח לכולם, אנשים מאוד מעריכים את זה בו, ויודעים לזהות ולהזדהות עם זה".

פרויקט ב-18 חודשים

כשאני שואלת את נאור מתי חוותה כישלון, היא חוזרת לשנת 2007, לפרויקט גדול בפולין, בדאנסק על הים. "עבדתי אז בניו יורק, וזו הייתה הזדמנות ענקית עם יזם גדול. התבקשתי לעצב חמישה מגדלים בני 60 קומות, עם שילוב של מלונאות, ספא, מרכז קונגרסים וקזינו. לצורך תכנון הפרויקט הכפלתי את הצוות במשרד, ועבדנו יום ולילה. זה מסוג החלומות שאת מתגייסת כל כולך למענו.

"תוך שלושה חודשים העמדנו את הפרויקט על הרגליים, ונסענו להציג אותו בעיריית דאנסק. יחד עם הגודל שלו, הייתה בו הרבה רכות ועדינות וקיבלנו קומפלימנטים. אחרי חודש, באוגוסט, נסגר השלטר. אלו היו ימי המשבר הגדול של לימן ברדרס, היזמים איבדו את כספם, לא היה איך לממן את הדבר הזה, וזהו, נשארתי עם 200% אדרנלין וחלום שנשמט מתחת לרגליים.

"זה היה רגע קשה, אבל הזמן מרפא פצעים כאלה. ניו יורק כולה התמודדה עם זה, זו הייתה תקופה שהרבה פרויקטים נכנסו להקפאה, וזה הורגש בכל מקום, בבית הקפה ובטיול בפארק. אלו היו ימים כבדים מאוד".

איך את מתמודדת עם מציאות כזו, שלא נוחה לך?

"אני מאמינה שכל משבר שמגיע אלינו לא היה מגיע אם לא היינו יודעים להתמודד איתו, אז אני משתדלת לא לחפור בסיבות, אלא לקבל את המציאות, לפתור אותה ולהמשיך הלאה. העיקר להמשיך קדימה. אם לא ממשיכים קדימה, הולכים אחורה, ואחורה זה לא אופציה בכלל".

והיא הולכת קדימה, עם פרויקט בבלי. לדבריה, 90 מתוך 175 הדירות במגדל הראשון כבר נמכרו, בלי יחסי ציבור וקמפיין פרסום. "זה הפרויקט הראשון שלי כיזמית. אני עובדת לפי השיטה הניו יורקית, שבה לא משיקים פרויקט, אלא חוויה. מגדל זה לא רק מטרים רבועים, זו העסקה הכי רגשית וחשובה של אדם בחייו, וזה מה שאני מנסה לתת פה".

כחלק מהחוויה היא בנתה משרד מכירות בדמות פארק קטן בן 20 דונם, ובו 400 עצים, דגם של הפארק הגדול שתבנה. עוד אלמנט בפרויקט הוא עיצוב גמור, בלי אפשרות לשינויים, שלדבריה הם מהסיבות העיקריות למחירים היקרים של דירות בארץ, לעיכובי בנייה בלתי נגמרים ולפשיטות רגל של קבלנים. "זו רוצה קרמיקה מברזיל והיא צריכה לחכות שהיא תגיע, ההוא רוצה כלים סניטריים אדומים, וכשהם מגיעים, הוא מתחרט, וכל דבר כזה מעכב את הקבלן. מה גם שכל חומר חדש שעובד בניין צריך להתעסק איתו, גוזל עוד זמן למידה.

"בשוק הישראלי תמצאי הרבה לקוחות מתוסכלים מהשיטה ומהמוצר. יש טיפה זילות של הדבר הזה, בית. צריך להבין שכל יום בבנייה שלא קורה בו מספיק הוא בזבוז כסף אדיר. כשאתה יודע כקבלן שכל יום עולה לך 160 אלף דולר, אין שום סיבה בעולם שתיתן לדברים להתמהמה, וזו הסיבה שבניו יורק אני מסיימת פרויקט ב-18 חודשים. זה טמון בשיטה. צריך שכל חלק בפאזל ידע את תפקידו. היזם יהיה יזם ויטפל בלקוחות, הקבלן יהיה קבלן, יהיה שיווק ותהיה הנהגה".

דיירים פוטנציאלים של מגדל יוקרה מסכימים שיחליטו בשבילם על הכול?

"זה פיילוט, ואנחנו בודקים עכשיו אם זה יכול לעבוד. אני מודעת לזה שבדרך כלל כשמציעים לקונה ארבע אופציות הוא רוצה את האופציה החמישית, אבל בינתיים התגובות נלהבות. הרעיון שלי הוא שזה לא יהיה רק בדירות יוקרה, אלא בכל דירה שתקני מקבלן. זה יוזיל את המחירים, וכולם ייהנו מזה".

איך את רואה את תפקידך כאדריכלית?

"אדריכל הוא זה שבונה את החזון לדורות הבאים אחריו, ולכן יש עליו אחריות רבה, הוא צריך לחשוב איך נחיה בעתיד מבחינת איכות חיים ואיכות סביבה. בכל תכנון הפילוסופיה שלי היא להתחיל מהסביבה - מה נכון למקום ולזמן. למשל, הפרויקט בדאנסק, שלא יצא לפועל, היה אמור להיבנות ממש על הים הבלטי, וסובבים אותו המון נחלים קטנים שמתכנסים אל הים, אז יצרתי כבישים קטנים לאורך הפרויקט שנראים כמו הנחלים האלה, ומדברים באותה השפה".

זה משנה למי את מעצבת - ישראלים, אמריקאים או גרמנים?

"פחות משנה לי אם זה אמריקאים או גרמנים, ויותר משנה לי אם זה אמריקה או גרמניה. במלון בברלין, למשל, אחד הדברים שהיו מאוד מוחשיים הוא שהשמש מאוד מרוחקת. ברלין היא עיר מעוננת, וכל פלטת הצבעים שבחרנו וגם רמות התאורה עובדות לפי האקלים הזה.

"כמובן שיש גם שונות בקהל הדיירים. במגדלים בניו יורק המטבח הוא אקססורי, בעוד שאצלנו זה ממש מהות הבית, ונותנים המון חשיבות לתכנון שלו. בלוס אנג'לס ובמיאמי חדרי האמבטיה וחדרי ההלבשה משתווים בגודלם לחדר השינה, בעוד שפה היה מקובל לעשות חדר אמבטיה קטנטן ברוח 'להתקלח תיק תק ולצאת'. היום זה משתנה, וגם פה חדרי האמבטיה מתחילים לגדול".

חשיפה למנהטן

היא נולדה בנתניה כבת שנייה ליצחק וחיה, אחריה באו עוד שתי בנות ובן. את שנות הילדות העבירה בבית ספר יסודי דתי, והשתתפה בשיעורי בלט ופסנתר שלוש פעמים בשבוע. אמה היא בת לניצולי שואה ממוצא פולני, ואביה נולד בלוב. הוא התחיל כקבלן בנייה בנתניה, אבל סקרנותו לא נתנה לו לעצור שם. "אבא שלי יזם בנשמה שלו. עוד כשהייתי קטנה ונסענו לטיולים משפחתיים בחו"ל, כבר בדרך משדה התעופה הוא היה מראיין את נהג המונית על הנדל"ן באזור, בודק כיוונים וקובע פגישות עסקיות. אין לו מנוח, הוא כזה".

בשנות ה-80 כבר הוביל אביה פרויקטים גדולים למגורים ולמסחר בהיקף של מאות מיליוני שקלים, אבל בבית הספר לא ידעו מכך. "יש לזה סיבה פשוטה מאוד: קראו לנו משפחת שרון, כשהם התחתנו הם שינו את שם המשפחה, לאבא שלי קוראים בתעודה הזהות יצחק שרון. בגלל זה, ובגלל שאף פעם זה לא היה אצלנו אישיו, ואף פעם לא היו לנו דברים שונים דרמטית ממה שהיה לשכנים, אף אחד מאיתנו לא גדל עם התיוג הזה".

כשהייתה בת 15 הודיעו לה ההורים שהמשפחה עוברת לניו יורק, לרגל עסקי אביה, ושם החליטה שאדריכלות הוא ייעודה. "גרנו בניו ג'רזי ולמדתי בבית הספר האמריקאי. פעם בשבוע נסעתי לבית ספר של הקונסוליה במנהטן, שם לומדים לבגרויות בארץ, כי ידענו שזה לתקופה מוגבלת של שנתיים. היום הזה בשבוע היה יום הכיף שלי, כי במנהטן נחשפתי לכל הבנייה המדהימה של העיר, לגלריות ולמוזיאונים, ובשלב הזה כבר היה לי ברור שאני הולכת להיות אדריכלית".

אביה אהב את התוכנית, והיה מביא לה גרמושקות (תוכניות הגשה ושרטוטי בניין) של פרויקטים, כדי שתצייר לו מרפסות וגג. בכיתה י"א קיבלה מלגה ללימודי אדריכלות בפראט, בית הספר היוקרתי לאמנות, ארכיטקטורה ועיצוב, והודיעה שכשכולם חוזרים לארץ, היא נשארת. "אבל לא הסכימו לי, ונאלצתי לחזור לסיים י"ב ולשרת בצבא. כשהשתחררתי מיד התחתנתי עם בעלי רמי, ונסענו לניו יורק".

האדריכל הולך יחף

רמי נאור, בעלה ב-20 השנים האחרונות, עוסק בהשקעות של מבנים מסחריים. לזוג שלושה ילדים - ליה (18), עומר (15 וחצי) וגאיה (9 וחצי). "פגשתי אותו ביום הולדת 17 במסיבה של חברים, ויצאנו כבר שלוש שנים", היא מספרת. "רמי קיבל ג'וב בניו יורק, ואצלנו בבית לא דוחים את מה שאפשר לעשות היום, אז חתונה נראתה לנו הצעד המתבקש".

היא החלה לעבוד בניו יורק במשרדי אדריכלים שהיו שייכים למרצים שלה, ובהמשך חזרה לארץ ועבדה אצל אורלי שרם, מוטי כסיף ורני זיס. בתום תקופת הסטאז' פתחה משרד משלה ("אמרתי לך, אצלנו לא מבזבזים זמן"), וב-2002 כבר עבדה במקביל על פרויקטים בארץ ובניו יורק. כשהיא עם ניסיון של שנתיים בלבד כאדריכלית עצמאית, רכש אביה את מלון הפלאזה. "אבא התקשר אליי ואמר לי, 'סגרנו על הפרויקט, תסעי לראות אותו'. חודש אחרי זה כבר קיפלתי את כל המשפחה, כשאני בהריון שלישי, ונסענו לקדנציה נוספת בניו יורק.

"את הפלאזה ראיתי לראשונה כשהייתי בת 12 ולקחו אותי לפייב אוקלוק טי, מסורת כזו עם סנדוויצ'ים קטנים, משהו שהוא מאסט בסיבוב תיירותי ניו יורקי. כשבאתי בפעם השנייה, במבט אדריכלי בוחן, הבנתי כמה עבודה מחכה לי. אחרי שהורגלתי בעבודה אולטרה מינימליסטית שהייתה אז מאוד מודרנית, פתאום לצלול לרנסנס הצרפתי, לבארוק ולרוקוקו, זו הייתה שפה אחרת לגמרי. מעבר לכך, ניו יורק מתייחסת לפלאזה כאל מקדש תרבותי, ורצינו להביא חוויה שלמה".

ואכן, במקביל לעבודות השיפוץ נשמעו טענות של תושבים על כך שהעיר מאבדת נכס חשוב, והתעוררה מחאה ציבורית בהובלת ארגון עובדי המלונות וארגוני שימור מבנים. אבל העבודה המשיכה. קומת המרתף, שבמקור היו בה מכונות כביסה ענקיות, הפכה לשוק אוכל ססגוני בראשות השף טוד אינגליש, והבניין כולו עוצב תחת חוקי השימור הקפדניים של 'לנדמרק', ארגון השימור הניו יורקי. "היו איתנו היסטוריונים ואלכימאים שבדקו את שכבות הצבע, והנחו אותנו בדיוק באיזה גוון לצבוע כל דבר, כפי שהיה במקור. הייתה ביורוקרטיה קשה וסיזיפית, אבל מאוד אפקטיבית, כי לשני הצדדים היה אינטרס משותף להחזיר את האייקון לימי תהילתו".

ובמקביל לעבודה על הפרויקט, הטוקבקיסטים טענו שאת לא באמת ראויה לתפקיד, ואולי בכלל יש מי שעושה את העבודה בשבילך.

"לא קראתי טוקבקים אז, כי הייתי עסוקה בעבודה אמיתית וקשה. אנשים אומרים ואנשים יגידו, ולמדתי לחיות עם זה. את השאיפה לשלמות ראיתי בבית, וזה מידבק. אבא שלי לא עושה לי הנחות. הביקורת שלו וחוסר ההתפשרות שלו מאלצים אותי לקחת צעד קדימה בכל פעם.

"מבחינתי העבודה מדברת בעד עצמה: תוך 15 חודשים הבניין היה מוכן. הדירות נמכרו במחירים מדהימים. השוק דיבר במחירים של 1,000 דולר לסקוור פוט והדירות נמכרו ב-6,500 דולר לסקוור פוט. תוך שנה מכרנו את כל היחידות".

ממלון של 840 חדרים הפך הפלאזה למלון של 280 חדרים ו-175 דירות. אחרי מכירת הדירות ברווח ניכר, מכרה המשפחה גם את החלק המלונאי לקבוצת סהרה ההודית, תמורת 575 מיליון דולר. סך ההכנסות של תשובה מהפלאזה נאמד בכמיליארד דולר. ואולם זמן קצר לאחר מכן צנחו מחירי הדירות, ודווח כי דיירים נוטשים את הבניין במחירי הפסד.

בתום העבודה על הפרויקט שבה נאור עם משפחתה לארץ, והיא מתגוררת בפרויקט עיר ימים בנתניה, לא רחוק מביתו של אביה - לא הבחירה המתבקשת לאחת המשפחות העשירות בארץ. "אני ורמי קנינו חלקת אדמה בכפר נטר ב-2004 ותכננו לעבור לשם כבר מזמן, אבל אין לי זמן להוציא את התוכניות לביצוע. אני מאוד משתדלת, למרות העבודה הקשה, להיות שם בשביל הילדים שלי, ובגלל זה אני ישנה רק ארבע-חמש שעות בלילה.

"אני מהאמהות שמניקות עד גיל שנה וחצי, אבל בבית אין לי זמן לטפל. הסנדלר הולך יחף. הילדים כבר גדלו והצרכים שלהם השתנו, ועכשיו צריך לעשות אפדייט לתוכניות. אמרתי לרמי שאני צריכה עכשיו לתכנן את הבית כאילו אנחנו סבא וסבתא והנכדים באים לביקור, כי עד שנטפל בזה, אולי זה כבר יקרה".

היא מקפידה על שגרת ספורט קבועה. "אני רצה עם מאמנת או עם הילדים שלי, כבר ארבע שנים, וכל יום מעלה טיפה את הרף. זה מנקה ומחבר אותי פנימה, ונותן לי אפשרות לא לחשוב על שום דבר אחר באותה השעה. כשאני רצה אני נושמת אחרת, חושבת אחרת, משנה את כל קצב התאים בגוף. זה מכניס בי המון חיוניות. לפני הריצה עשיתי הליכות ופילאטיס, והרגשתי שאני חייבת את הדבר הבא, את האדרנלין של התזוזה. חיפשתי את הפוש הזה".

מה אסטרטגיית ניהול הזמן שלך?

"יש לי מחברת רשימות שמטיילת איתי שנים, וכבר הצטברה אצלי ערימה מכובדת של מחברות. אני כותבת שם סיכומי פגישות, מחשבות של אמצע הלילה, הערות, חלומות, תוכניות ושרטוטים. אני מתחילה את היום מאוד מוקדם, עוברת על המחברת, ומתכננת את הזמן שלי. אני מקציבה זמן מדויק לכל פגישה, ואם אני חורגת, יש מישהו שתמיד דואג להזכיר לי את זה".

האירוע המכונן בחיי

"הסיום של פרויקט הפלאזה היה מבחינתי כמו עוד אחת מהלידות שלי. זה היה הרבה מעבר לאדריכלות, כל הקסם שעטף את העבודה היה העניין ההיסטורי, השימור, ההנדסה והעובדה שזה אייקון עבור כל כך הרבה אנשים.

"את לא יכולה למצוא עוד משהו שדומה לזה, וזו הסיבה שכבר לא יכולתי להמשיך אותו דבר, ועשיתי קפיצת מדרגה קדימה לעולם היזמות. הרגשתי שאני חייבת להגיע לאותו רף של מורכבות ורב שכבתיות, שימצה את היכולות שלי".

"לא צריך עוד חברת חדשות"

בארבע השנים האחרונות נאור היא גם שחקנית בשוק הטלוויזיה - אחרי שרכשה 20% ממניותיה של זכיינית ערוץ 2 קשת מידי בנק לאומי, תמורת 6 מיליון דולר.

את אדריכלית. מה משך אותך לטלוויזיה?

"אני לא חושבת שנכון להישאר חד ממדית. ההחלטה להשקיע בקשת נעשתה כהחלטה אסטרטגית לטווח רחוק. זו חברה עם מוחות מרתקים, יש שם צוות מוכשר ויצירתי בניצוחו של אבי ניר, ומבחינתי זה סינרגטי לשאר תחומי הפעילות שבהם אני עוסקת".

על פיצול ערוץ 2 לשני ערוצים, והדרישה להקים שתי חברות חדשות עצמאיות, היא אומרת ש"המצב הרגולטורי היום הוא של חוסר ודאות מוחלט. יש שלוש חברות חדשות, בערוצים 2, 10 ו-1, כך שאין חשש אמיתי שניוותר רק עם חברת חדשות אחת, ולכן אין הכרח לחייב את קשת ורשת להקים חברת חדשות עצמאית. העלויות האדירות שכרוכות בכך רק יקשו על המשך הישרדותם של השחקנים בשוק".