עידן החנונים

פוליטיקה חדשה. "פראייר", זו הייתה התגובה הראשונית, האינסטינקטיבית, למשמע הסכם הרוטציה בין יצחק (בוז'י) הרצוג לציפי לבני. למעשה, הייתה זו גם התגובה השנייה והשלישית של פרשנים פוליטיים ומובילי דעה בערוצים המרכזיים וברשתות החברתיות, שכבר ידעו לחזות עד כמה מהר יוותר הרצוג לפלסטינים אחרי שוויתר למי שבקושי הייתה עוברת את אחוז החסימה. אינספור מילים חדות זרמו מאז מסיבת העיתונאים של השניים, טקסטים מלאי אינטלקטואל והרס עצמי כמו שרק בשמאל יודעים. לבני הוצגה כאשפית שהצליחה לבלף בפוקר ולזכות בקופה למרות קלפים מחורבנים, הרצוג הוצג כמו שהוא תמיד מוצג: הילד החנון שמתעקש לשחק במגרש של הגדולים והחזקים. איש מהצקצקנים לא חשב שהוויתור על האגו אינו ביטוי לתבוסתנות - אלא לאצילות, צניעות ואפילו עוצמה. איש לא שם לב שבזמן שיאיר לפיד מדבר כבר שנתיים על פוליטיקה חדשה, הרצוג הראה אתמול איך היא צריכה להיראות באמת.

הפקידים באים. ברוכים הבאים לעידן החנונים. כל מי שנכח השבוע בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס" הרגיש את זה באוויר בזמן הנאומים של הרצוג ושל יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. שניהם עורכי דין תל-אביבים, ממושקפים, בעלי מראה פקידותי, לא מלכי הכיתה ולא החתיכים של השכבה. אבל כשהם מדברים מהבטן, אתה מסוגל להאמין להם, ללכת אחריהם. בעידן החנונים, שאליו משתייכת גם לבני (כן, גם היא עו"ד תל-אביבית), מועמד לראשות הממשלה לא חייב לחסל מחבלים על כנף מטוס סבנה כמו אהוד ברק, הוא לא חייב לרסק טייקונים כמו שלי יחימוביץ' ולא מוכרח להיות דמגוג מוכשר כמו נתניהו שבונה את עצמו מאווירת פחד ומצור. בעידן החנונים, תקווה היא לא מילה גסה.

די לסיסמאות. יש משהו רדוד, שטחי ועצוב בהבטחות שפיזרו השבוע המועמדים לראשות הממשלה, שעסקו פעם אחר פעם בהורדת מחירי המזון והדיור. אלה הם שני מרכיבים חשובים בתמהיל של יוקר המחיה בישראל, אבל איש מהמועמדים לא מזכיר למשל שבעזרת 2 מיליארד שקל, סכום לא מבוטל אבל גם לא בשמים, אפשר לחסוך למשפחות הצעירות 1,000 שקל בחודש לילד עבור הישראבלוף שנקרא "צהרון". כל מה שצריך זה לקרוא את אחת ההמלצות הקריטיות של ועדת טרכטנברג, שנגנזה ביום שלפיד נכנס למשרד האוצר. הרצוג לא מצמץ כשהבטיח להוזיל את מחירי הדיור והמזון בתוך 6 חודשים בלבד, אבל הוא לא היה מעז לפזר הבטחה דומה בדבר קיצור התורים לניתוחים בבתי החולים הציבוריים. גם כחלון ממשיך לדבר על סלולר ובנקאות, אבל בריאות ורווחה נדחקים לתיאורי צבע מרגשים, לא לרפורמות ולמספרים. ההוצאה הציבורית על בריאות בישראל עומדת על 4.5% מהתוצר לעומת כ-6.5% בממוצע של המדינות המפותחות, והמשמעות היא פער בלתי נתפס של 20 מיליארד שקל. אלה הנתונים שצריך להציג בפני הבוחרים, לא עוד סיסמאות על מילקי, מנהל מקרקעי ישראל וטייקוני הסלולר.

את מי חסמתם. "אני מאמינה שרק תנועה של יהודים וערבים יחד, שתצמח מלמטה, תוכל לשנות את המציאות הלאומנית של היום", הסבירה לי השבוע אסמא אגאברייה זחאלקה, יו"ר מפלגת דע"ם (מפלגת פועלים יהודית-ערבית), כששאלתי מדוע אין לה הפעם כוונה להתמודד בבחירות הקרובות לכנסת. הוויתור הזה של זחאלקה הוא הפספוס של כולנו: היא מתנערת ואפילו סולדת מההתנהלות של ח"כ חנין זועבי, והיא מפצירה במנהיגי הציבור הערבי בישראל לעסוק יותר במרכיבים האזרחיים של החיים ולא רק באלו הלאומיים. אבל כמה גאונים בירושלים ובראשם יאיר לפיד חשבו שצריך להעלות את אחוז החסימה ובכך דחקו את כל המפלגות הערביות להתכנס לגוש אחד, כי עבור לפיד הם כולם "זועבי'ס". זחאלקה לא יכולה ולא מוכנה להיות במשחק הגושים הזה. ובכל זאת מעט תקווה לדו-קיום: ביום שני הקרוב תיפתח ועידת יסמין השנתית לנשים יהודיות וערביות שבבעלותן עסקים קטנים. רק 14% מהעסקים בישראל מוחזקים בידי נשים, ומארגני הוועידה מאמינים שקידומן הכלכלי של נשים עצמאיות מכל המגזרים יקדם את החברה כולה. לו יהי.