"כשקוראים כתבה על אדם מפורסם, אנחנו מחפשים ללמוד משהו על עצמנו. והנקודה שממנה אפשר ללמוד משהו היא משבר"

אתה מראיין אותי? כי עכשיו תורך להתראיין.

"אני יודע. הנה זה שוב התהפך, אני לא שולט בזה. בטח נורא מתסכל לראיין אותי".

סגל, 34, שמתראיין לרגל עליית סדרת הדרמה שיצר יחד עם איתן פוקס, "משפחה חדשה", המשודרת בערוץ הראשון, לא רגיל להיות בצד השני של הרשמקול והיה מעדיף שהראיון לא יתקיים.

"עד עכשיו השתדלתי לא להתראיין", הוא אומר. "אבל עכשיו יש סדרה חדשה וצריך לקדם אותה".

לסגל, שכפי שניתן להבין מבין היטב את העבודה, הייתה כבר תקופת הסתגלות קלה לאור הזרקורים לפני כשנתיים, אז היה חתום על התסריט של "הסיפור של יוסי", סרט ההמשך ל"יוסי וג'אגר". "עכשיו זה קצת פחות מוזר. אחרי הכול, הייתי מבקר טלוויזיה בעיתון של המדינה והשם שלי הופיע כל יום בעיתון, אז לא מדובר במהפך ענקי. השם והעשייה שלי נמצאים בפרונט כבר הרבה זמן. ובכל זאת, אני עדיין צריך להתרגל לכך שלא אני שואל את השאלות פה".

כתבנו לענייני אאוטינג

סגל נולד וגדל כמעט כל חייו בתל אביב, פרט לגיחה קצרה של המשפחה לרמת גן. לפני עשר שנים בדיוק יצא מהארון. "אני חוגג עשור, וזה סוג של יומולדת, כי לצאת מהארון זה קצת כמו להיוולד מחדש", הוא אומר.

אל "ידיעות אחרונות" הגיע היישר משירותו הצבאי ככתב צבאי בעיתון "במחנה". "היה לי מסלול די ישיר ומקרי לעיתונות. מיד כשהשתחררתי מהצבא ערכתי מוסף חיי לילה ש'ידיעות' הוציאו בזמנו, כדי לממן את הטיול של אחרי הצבא".

ומשם, אחרי הטיול, הרזומה שלו המשיך באופן טבעי בתוך הקבוצה: עורך מדורים במגזין "פנאי פלוס", עורך המוסף "24 שעות", מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" במשך שלוש שנים ובעל טור במוסף "7 ימים" - תפקיד שאותו הוא ממלא עד היום. בין לבין הוא גם כתב מגזין, אשר חתום על כמה מהכתבות הזכורות של העיתון, ביניהן כתבת היציאה מהארון של אורנה בנאי, ראיון הפרידה של נינט טייב, וגם של יהודה לוי, וראיונות חושפניים נוספים.

אז אתה האיש של "ידיעות" בענייני אאוטינג?

"זה לא מדויק, גם אם יש אנשים שחושבים ככה. לא מזמן ראיינתי את ידידיה ויטל מ'השמינייה', והוא חשף שהוא הומוסקסואל. לאחר מכן פגשה אותי יח"צנית ואמרה לי שאני צריך להיזהר לא להפוך לכתב לענייני הומואים. היא לא הצליחה לזכור איזה עוד ראיונות עשיתי חוץ מאשר הראיון עם אורנה בנאי. בסופו של דבר, יש הרבה אנשים בעיתון שמבינים את חשיבות החשיפות מהסוג הזה ועושים את זה מצוין. אין לי בלעדיות על התחום".

מבינים את החשיבות בגלל שזה מוכר עיתונים.

"אני מקווה שזה לא מה שמוכר את העיתונים, אלא הסיפור של הבן אדם, הפחדים שהיו לו, החרדות שהניעו אותו, השנים שהוא פספס. אני מקווה שיום אחד יציאה מהארון לא תהיה אישיו ואף אחד לא יתרגש מזה, כנראה שכרגע עוד מוקדם לחשוב ככה, אבל כל כתבה כזו עושה שירות טוב".

לדבריו, הראיון שבמהלכו יצאה אורנה בנאי מהארון קרוב במיוחד ללבו. "גם כי עבדתי מאוד קשה לשכנע אותה לעשות את זה, וגם כי הרגשתי שאני עושה משהו חשוב. אדם מפורסם שיוצא מהארון מרגיש שיש לו הרבה מה להפסיד והוא מעורב מדי רגשית מכדי להבין שהוא עושה דבר נפלא, אבל מהצד אני יודע שהוא יהיה בסדר. כיום, כשאני נתקל באורנה מדי פעם אני רואה כמה שהיא מאושרת וכמה שטוב לה, ואני יודע שזה קשור גם בכך. חבל רק על כל השנים שהלכו לאיבוד".

אבל הבה נודה, המסר שעובר בתעשייה הוא שצריך לצאת מהארון או לספק סנסציה אחרת כמו הסתבכות פלילית או מחלה קשה כדי לקבל כתבה גדולה ב-"7 ימים".

כשאנחנו קוראים כתבה על אדם מפורסם, אנחנו מחפשים ללמוד משהו על עצמנו, לפתור משהו. ונדמה לי שהנקודה שממנה אפשר ללמוד משהו היא משבר. ולכן מפורסמים שמספרים על מהפך או משבר הם מעניינים. זה אולי גם 'חושפני', אבל זה לא העיקר, העיקר הוא להישאר עם תובנה או שתיים. לכן, פחות משנה לי את מי אני מראיין ויותר חשוב להוציא ממנו את נקודת השינוי, איזה עוקץ שמאפשר לי לחדד משהו בנוגע לעצמי".

כמה מהסקופים שאתה מביא קשורים אליך וליכולותיך כמראיין, וכמה לכך שאתה עובד בעיתון המוביל במדינה?

"קשה לי לענות על השאלה הזו. נראה לי שעם השנים נוצר שילוב. ברור שכשלאנשים יש מה לקדם ולספר הם יודעים ש'ידיעות' הוא העיתון הנפוץ והגדול וששם הם יקבלו חשיפה גבוהה, והם באים להתראיין גם בלי קשר אליי. אני מקווה שאני נותן ערך מוסף, ואז יש אנשים שבוחרים להתראיין אצלי ועל הדרך גם לקבל את החשיפה הזו. אני אוהב לשמוע על חיים של אנשים ופחות מחפש להכשיל אותם בלשונם".

לא מעט מהמרואיינים האלה הפכו לחברים שלך. עד כמה זה עזר לעבודה שלך וכמה הקשה עליה?

"בסוף כול הברנז'ה הישראלית יושבת באותו בית קפה ונפגשת באותה פינת רחוב. האם ההיכרות האישית שלי עם המרואיינים עוזרת להם להיפתח? אני מקווה שכן. בתור מבקר טלוויזיה זה היה אולי קצת יותר בעייתי, אבל ניסיתי לא לכתוב על אנשים שאני מכיר, ואם הייתי צריך לעשות את זה, פתחתי בגילוי נאות".

משהו חדש מתחיל בערוץ 1

סגל עשה אאוטינג לא רק לאנשים אחרים, אלא גם לעצמו, במסגרת ראיון שערך עם הבמאי איתן פוקס לפני כשש שנים. בדיעבד, אותו ראיון אולי הביא אותו למקום שבו הוא נמצא כיום - תסריטאי שמקושר לפוקס, אחד השמות החמים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, וגם חבר קרוב שלו.

"נשלחתי לראיין את איתן קצת אחרי הרצח בבר-נוער. אחת הסיבות שהכנסתי גם את הסיפור שלי לכתבה היא כדי שאוכל לנהל שיחה על יציאה מהארון בשקיפות מלאה. לאחר הראיון הזה איתן ואני התיידדנו ואז הוא הציע לי לכתוב את 'הסיפור של יוסי'. אני עדיין זוכר את עצמי כחייל בארון, צופה בקולנוע ב'יוסי וג'אגר', ומרגיש שמישהו מספר לי סיפור שאני מכיר. הסרט הזה שבר לי את הלב ולכן קפצתי על ההזדמנות לכתוב את סרט ההמשך. אמרתי לאיתן שבחיים לא כתבתי תסריט והוא אמר שיעזור לי, וכך התחלנו. חצי שנה לאחר מכן כבר התחלנו לצלם".

מתברר שזו הייתה רק תחילתו של זיווג מקצועי מוצלח בין פוקס לסגל. השניים המשיכו לעבוד יחד גם במסגרת הסדרה "משפחה טובה" שעלתה לפני כחודש בערוץ הראשון. "אנשי רשות השידור פנו לאיתן וביקשו שיעשה להם 'פלורנטין'. הם רצו להצעיר את הערוץ ולמשוך קהל שבאופן טבעי לא מזפזפ אליו. הוא פנה אליי, הציע לי לעשות את זה יחד איתו, והסכמתי. עבדנו על הסדרה כמעט שנתיים ואני מאוד מרוצה מהתוצאה".

הסדרה, בכיכובם של ליאור אשכנזי וענת וקסמן, מגוללת את סיפורה של משפחת באומן הירושלמית, שהוריה מחליטים להיפרד במפתיע אחרי 30 שנה משותפות. הסדרה עוקבת אחר התפרקותו של התא המשפחתי ועוסקת בקשר בין ארבעת האחים במשפחה - ארבעתם מתגוררים בתל אביב, מחפשים משמעות לחיים ומנסים להתמודד עם הפצע המשפחתי.

התסריט כולל לא מעט עירום, סצנות סקס, טיפול בסוגיות של התמכרויות, בגידות, יחסים הומוסקסואליים ועוד דברים שהייתם פחות מצפים לראות בערוץ הציבורי הממוסד והשמרני. "זה עבר ללא צנזורה ועובדה שזה משודר", אומר סגל. "הרבה אנשים הרימו גבה על כך שזה משודר בערוץ הראשון, נתנו לי מעין מבט של 'משתתפים בצערך'. גם אני הייתי נבוך מזה בהתחלה, כי ערוץ 1 הוא המקום הזה שנתקעים בו כשדורכים בטעות על השלט. בדיעבד, אני לא יודע אם היינו יכולים לעשות את הסדרה הזו בנועזותה ובתכניה בערוץ 2 או בערוץ 10. קיבלנו חופש יצירה מוחלט, לא התערבו לנו בתכנים ולא היינו צריכים להתמודד עם שיקולים מסחריים או עם רגולטורים. זה דבר נדיר מאוד בעולם הטלוויזיה. משהו טוב קורה בערוץ 1. אני לא בטוח ש'משפחה טובה' היא זו שתביא את הגאולה לערוץ, אבל זו נקודת התחלה להחזרת אמון הקהל ולהבנה שהערוץ מציע אלטרנטיבה שאין בערוצים אחרים".

והרייטינג לא מעניין אותך?

"דווקא לבוא למקום שמפרסמים ורייטינג הם לא העיקר זה דבר מאוד מרגיע. יום לאחר השידור של הפרק הראשון התקשרו וסיפרו לנו שבמשבצת שבה רגילים לגרד 2 אחוזים גירדו כמעט 6 אחוזים. אז נכון שצוות 'האח הגדול' לא צריך לחשוש מהסדרה הזו, אבל במונחים של דרמה טלוויזיונית בערוץ 1 זה לא רע בכלל. לי ולאיתן חשוב שאנשים יראו את הסדרה, לא משנה איפה ומתי".

בבוקר שאחרי שידור הפרק הראשון קראת את הביקורות של מבקרי הטלוויזיה, עמיתיך לשעבר?

"כן, ונראה לי שכתיבת ביקורות טלוויזיה במשך שלוש שנים הביאה אותי ליום הזה קצת יותר חסין. לא התפעלתי במיוחד מהביקורות הטובות, ולא הייתי נסער מהביקורות הרעות. אני אוהב ביקורות שאני יכול לנהל איתן איזשהו דיאלוג, ולא עם כולן הצלחתי. איתן לוקח דברים ללב קצת יותר ממני, אבל כיוון שאני מכיר חלק מהכותבים, בעיניי הם לא מבקרים מאיימים, אלא אנשים רגילים עם דעה. ביקורות טלוויזיה, בניגוד לביקורות קולנוע או תיאטרון, לא יגרמו לאנשים לא לשבת מול המסך ולצפות בתכנית מסוימת. במשך שש עונות נכתבו נגד 'האח הגדול' הטקסטים הנוקבים ביותר, ועדיין אנשים יושבים בהמוניהם לראות את זה".

מערכת יחסים עם גוש אלומיניום

לתפקיד מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" הגיע סגל בגיל 29 בלבד, ובכך הפך לאחד המבקרים הצעירים בעיתונות. גם לתפקיד זה, הוא אומר, הגיע במקרה.

"מדובר באחת התקופות המכוננות בחיי מהרבה בחינות", הוא אומר. "זה תפקיד שגרם לי להבין הרבה דברים לגבי עצמי. אני אדם שתמיד מעדיף שיהיו הרמוניה ואווירה טובה. כשהפכתי למבקר טלוויזיה ידעתי שהרבה מהתכנים בטלוויזיה הם לא בדיוק הדברים שעליהם אני משתוקק לכתוב סופרלטיבים, לכן זה היה מאתגר מאוד לגרד חלק מהאישיות שלי שאומר דברים נוקבים ובוטים, ומתמודד עם כך שבבוקר שלמחרת חלק מהאנשים יסובב אליי את הגב בעלבון. זה היה מכונן במובן שהבנתי שמותר לאנשים לא לחבב אותי, ולא חובה שהכול יהיה הרמוני".

נהנית מהתפקיד?

"זה לא קל לצרוך תוכן שבאופן רגיל לא הייתי צורך, על בסיס יומי, במשך שלוש שנים. זה לא מקרי שבדרך כלל קדנציה של מבקרי טלוויזיה היא שלוש-ארבע שנים. יש בזה משהו מאוד שוחק. כשאתה צריך לכתוב בפעם החמישית על 'כוכב נולד', ומשהו בך מת, אתה מבין שעם כל האהבה שלך לטלוויזיה והרצון שלך להגיד דברים מעניינים - זהו, זה נגמר. לכן, בסופו של דבר, ביקשתי להפסיק, ומאז שפרשתי מתפקיד המבקר אני כמעט לא רואה טלוויזיה".

אבל נהנית מהתפקיד?

"תלוי באיזה יום שאלו אותי. נהניתי מהאתגר שהוא הציב בפניי. לא קל למצוא כל יום על מה לכתוב טור של 500 מילה, שיהיה גם מעניין וגם מנומק מספיק. כשהתחלתי את התפקיד הייתי בזוגיות, והזוגיות הזו נגמרה לאחר כמה חודשים. במבט לאחור משהו באינטנסיביות הזו של לראות כל יום טלוויזיה, להיות בבית, לנהל מערכת יחסים עם גוש אלומיניום - יכול להיות שהיה לזה קשר לכך שמערכת היחסים לא שרדה".

טוענים שמבקרי טלוויזיה הם אנשים שהיו רוצים ליצור בעצמם אבל לא מצליחים, ולכן הם מוציאים את התסכול שלהם על יוצרים אחרים.

"זה נכון שתמיד מאשימים את מבקרי הטלוויזיה שהם מרירים, ולכן, בדיעבד, אני חושב שטוב שהתחלתי לכתוב את 'הסיפור של יוסי' תוך כדי העבודה שלי כמבקר, כי זה איזן את החוויה עבורי והפך אותה לקלה יותר. כבר לא היה אפשר להאשים אותי במרירות. זה אולי הטיפ שלי למבקרי טלוויזיה - לעשות עוד דברים תוך כדי, לכתוב ספר, סדרה או כל דבר".

איך עשית את המעבר מעיתונאי ומבקר ליוצר? זה חלום של עיתונאים רבים, ואתה הצלחת לממש אותו.

"הרבה אנשים מתקוממים על כך שמבקרי טלוויזיה מסיימים את הקדנציה ומתחילים להתעניין בכתיבה, אבל זה נראה לי המשך ישיר ומעבר טבעי שאנשים שכותבים על טלוויזיה פונים גם לעשות טלוויזיה. דברים לא קורים במקרה. היה בי רצון לכתוב דברים אחרים, ואיתן זיהה את זה ואפשר לזה לקרות".

אתה חושב שההצלחה שלך בתחום קשורה גם לכך שהיית מיודד עם אנשים מהתעשייה?

"אנשים רבים לא מצליחים בגלל ששוק הטלוויזיה נמצא במשבר כבר הרבה שנים. ערוצי הטלוויזיה מעדיפים ריאליטי ושעשועונים על פני תוכן אמתי, ולכן זה מצמצם את האפשרויות. בכל פעם שגוף תקשורת עושה קול קורא לסדרת טלוויזיה מגיעים 400 איש, ונבחרים שניים - במקרה הטוב. זה לא בגלל קשרים, זה קשור לתהליך המדכא שעובר על שוק הטלוויזיה. אני לא רוצה להישמע כמו הנודניק הזה שפעם כתב על טלוויזיה ועכשיו מבקר אותה, אבל אני מקווה שאנחנו נמצאים בתקופה שבה אולי מתחילים להבין שתוכן אמתי זה חשוב".

פגוש את המרואיין

למרות צעדיו המתקדמים בעולם הדרמה והטלוויזיה, סגל לא מתכוון לעזוב את העיתונות כל כך מהר. באחרונה הוא כותב טור במוסף "7 ימים", שבו הוא מראיין את אנשי השעה בפורמט של הודעות וואטסאפ, והוא ממשיך לראיין אנשי מפתח גם פנים מול פנים ולכתוב כתבות מגזין.

"עיתונות מגזינית היא בין המקצועות הבודדים בעולם שבו ניתנת לך הזדמנות לפגוש כל אדם שמעניין אותך, לשתות איתו כוס קפה ולדבר איתו. אני פוגש אנשים שהרבה אחרים היו רוצים לפגוש, לכן כל עוד ירצו בי אין לי סיבה לוותר על הפריבילגיה הזו".

אתה חושב שעוד יהיה לך עיתון לכתוב לו בעוד עשור? נראה שהמקצוע הולך ונכחד.

"העיתונות הכתובה לא תיכחד כל עוד אנשים ירצו לקרוא וכל עוד נספק להם תוכן ראוי. ייתכן שהעיתונות תשנה את הצורה שלה, כמו הרבה דברים אחרים. אני באופן אישי אוהב מאוד את העיתונות ואני אולד-סקול בנשמה - אני אוהב פרינט, להרגיש את העיתון. רוב זיכרונות הילדות שלי קשורים בעיתונים בכל הבית".

כשסגל נשאל על יריבו המר של העיתון בו הוא עובד, החינמון "ישראל היום", שיש אומרים שהצעת החוק סביב סגירתו היא שהביאה להפלת הממשלה, הוא נזהר בלשונו. "הרי מה שלא אענה, איחשד כבעל צד בעניין. בגדול, אני מאמין שעל תוכן טוב צריך לשלם. זה שיש בשוק מוצר שבמובהק לא מרוויח ואין לו מטרה כזו, ובפועל הוא רק מחסל דעות אחרות, מטריד מאוד. וחוץ מזה מגיל צעיר לימדו אותי שמה שזול יעלה בסוף ביוקר".

בכל הקשור לקריירת הכתיבה, סגל מתכוון להניח לדברים לקרות מעצמם, כפי שהיה עד כה. "יש מילה איומה, 'זורם'. כולם 'זורמים'. אבל נראה לי שכרגע זה אולי התחום היחיד שאני זורם בו ופתוח לרעיונות והצעות. הייתי שמח להמשיך בתסריטאות והתחלתי לכתוב עם איתן תסריט חדש. יש גם דיבור על עונה שנייה לסדרה, אבל עדיין מוקדם לדעת. במקביל, אני ממשיך לטפח את מערכת היחסים הכמעט מונוגמית שלי עם העיתונות".

נו? היה כל כך נורא להתראיין?

"זה היה קשה מאוד", הוא אומר. "אני מאוד מודע למשמעות המילים. אחרי שנים בצד השני אני יודע כמה קל לעשות מכל דבר כותרת, להוציא כל דבר מהקשרו".