תערוכה בינלאומית במוזיאון פתח-תקווה: "מחשבים מסלול מחדש"

תערוכה בינלאומית במוזיאון פתח-תקווה מתקיימת כחלק מהביאנלה בפוזנן, פולין, במקביל לתערוכות ב-14 מוקדים בעולם ■ אוצר הביאנלה: "אמנות היא אמצעי למחקר תרבות"

מבט גלובלי על התערוכה  / צילום: אלעד שריג

בשבת האחרונה עמד ילד קטן ונרגש על שובר הגלים בחוף בת-ים. יחד עם בני דודיו הגיע לחגיגה משפחתית ובפעם הראשונה ראה את הים, רגע לפני שנסחף באלימות אל בין הגלים המתנפצים. העוצמה והאימה של המוות בין גלי הים היא מיתוס תרבות גלובלי, הירואי וחסר אונים - כמעט כמו המיתולוגיה של "לראות את הים". כמה התרגשות, כמה פליאה והבטחה לאופק פתוח ואינסוף אפשרויות מסמל עבורנו הים.

בתערוכה הבינלאומית במוזיאון פתח-תקווה, "מחשבים מסלול מחדש", מוצגת עבודת וידיאו קצרה של האמנית הצרפתייה סופי קאל "האיש העמוק". דיוקן אדם מבוגר מאיסטנבול, עיר מוקפת ימים ומיצרים, שרואה את הים לראשונה. הוא עומד משתאה, סופג, נושם, מכיל את הגודל הבלתי נתפס, ואז מישיר מבט למצלמה וממצמץ כעיוור שראה את האור. את התערוכה אצרה דרורית גור אריה, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה, והיא אחת מ-14 תערוכות המתקיימות ברחבי העולם במסגרת הביאנלה של פוזנן, פולין, בנושא "פוסט-גלובליזם".

האמנות והמציאות כאחד מאותתות לנו שמשהו כאן מוזר: בעולם גלובלי, שאנשים נעים במרחביו ומשנים מקום ללא הרף, אפילו הים איננו של כולם. "אני חושב שהגלובליזציה דומה במקצת לתנועות ההיפים של שנות ה-60 - רק בהיבטים של מסחר, תרבות וכלכלה. אנשים רצו להיות חופשיים וקוסמופוליטיים, והכול פרחים ואהבה. אבל נראה שהרעיון הנאיבי של שילוב תרבות, תקשורת חופשית ומעבר חופשי בין מדינות - נתקל במציאות כלכלית ופוליטית של פערים ומגננות לאומיות. יש לנו כלים גלובליים, אבל יחסים בינלאומיים נתונים לחוקיות נפרדת", כך אומר תומס וודלנד, אוצר ויוזם הביאנלה בפוזנן, פולין, שמתקיימת בימים אלה בפעם הרביעית. נושא העל שנבחר לביאנלה הוא "פוסט-גלובליזם", מתוך מחשבה שהעולם מצוי בנקודת מפנה, שאינה מבטלת בהכרח את ההישגים והשינויים שחלו בו עד כאן, אך מציבה אתגר להבין ולהמשיג את מה שעומד לפנינו. שלא כמו ביאנלות רבות בעולם, המנסות למשוך כמות גדולה של מבקרים ומציגים למוקד אחד, וודלנד פועל בתפיסה מקורית, שמשלבת תערוכות במוקדים שונים על פני הגלובוס. נקודת המוצא הייתה בביאנלה בוונציה לפני שנתיים, שם אצר את התערוכה תערוכת "ביתן 0" - המייצגת "לא מדינה", לעומת ביתני המדינות המציגים כל אחד תערוכה ייצוגית. משם יצאו לדרך דיוני האוצרים והאמנים על שאלת המשמעות של עידן "פוסט-גלובלי".

הביאנלה כללה תערוכות בניו יורק והירושימה, איסטנבול והנובר, פתח-תקווה וסן דייגו ועוד. כותרת המשנה של הביאנלה, "כששום-מקום נעשה כאן", משקפת מצב עכשווי מבלבל של מדינות המנסות לשמר גבולות גיאוגרפיים וזהויות לאומיות, ובה בעת להתקיים כשחקניות פעילות בשוק גלובלי, המאיים על כל מה שנתפס כ"מקומי".

בין מזרח ומערב

"בשעה שהטון הכללי דיבר על כך שפוסט-גלובלי הוא קודם כל חזרה ללוקלי, אני הרגשתי שיש כאן משהו אחר. קריאה לחיפוש כיוון שהוא לא זה ולא זה. בחינה של המקום שבו מניחה אותנו הגלובליזציה", אומרת דרורית גור-אריה, אוצרת מוזיאון פתח-תקווה. הבחירה שלה בכותרת - "מחשב מסלול מחדש", מבהירה יותר מכל את התחושה של חוסר ביטחון בכיוון ההתפתחות של המגמה העולמית.

"חופש התנועה שמציעה הגלובליזציה הוא מדומה. יש אווירה של אפשרויות פתוחות וגלובליות אבל לאדם האינדיבידואלי, העולם הוא מקום עתיר מגבלות". לכך מסכים גם וודלנד, שמבקר בארץ בימים אלה ונפגש עם אמנים ישראלים. "מדינות מנסות להיות שחקניות משמעותיות בשוק העולמי ואולם במקביל הן מנסות לשמר את עצמן נפרדות ועצמאיות - מדינית וכלכלית. לא להישמע לתכתיבים בינלאומיים. זה ניכר בסכסוך בין רוסיה לאוקראינה, למשל, שם הרוסים לכאורה כבר לא במצב של לחימה, הם 'רק' מזינים את מתנגדי השלטון הפועלים מבפנים", מדגים וודלנד איך כוחות-על מנתבים את השחקנים על לוח המשחק העולמי.

- למה החלטת לפרוס את הביאנלה של פוזנן על פני מדינות רבות, ובהפוך על הפוך - להציב שאלה על עצם התוקף של מציאות גלובלית?

"אני רוצה לעבוד באופן חופשי יחסית, למרות שלעולם איננו חופשיים באמת. פולין היא נקודת מפגש טבעית בין מזרח ומערב, ואני רואה בכך פלטפורמה טובה לערוצי תקשורת בין תרבויות. אני לא אוהב להיות מנהיג שקובע, אלא לחלוק רעיונות ולשתף פעולה. לכן אני מעדיף ליזום ולהוביל תהליכים משותפים, שתורמים להם רבים.

"עבורי אמנות היא אמצעי למחקר תרבות. אני חושב שאמנים הם אינדיבידואלים שבאופן עצמאי בוחרים ומעלים אסוציאציות שמייצגות תהליכים עמוקים בחברה ובתרבות".

- אמנים הם מעין "נביאים" חדשים?

"בהחלט. לא במובן הדתי, כמו ישו או משה, אבל גם את הדתות אני רואה כביטויים של תרבות. הראיה לכך היא שיש כל כך הרבה זרמים בדתות - יש אפילו אנשים שהמציאו לעצמם ריטואלים פרטיים והפכו אותם לדת אישית".

בתערוכה במוזיאון פתח-תקווה, שתימשך עד סוף החודש, מציגה טלי נבון עבודת וידיאו עדינה, שבה ילדי מהגרים ופליטים מעלעלים בספרים בבליל של שפות. העבודה צולמה במרחב שבין ספריית גן לוינסקי שבאזור התחנה המרכזית לבין בית הספר ביאליק רוגוזין, שבו מתרכזת אוכלוסיית ילדי המהגרים בדרום תל-אביב. הילדים של מגדל בבל העכשווי, לומדים לקרוא או להיפך, מתנכרים לשפות אמם ובוחרים בשפת המקום.

"חישוב המסלול" מתבטא גם בדרישה לניווט בלתי פוסק, שבא לידיד ביטוי בעבודה מרתקת ומורכבת של גיא גולדשטיין לוקאס ויקרס ואריאל עפרון היא בלון צפלין המצויד באמצעי מעקב שיתעד את תנועות הצופים בחלל התערוכה. העבודה מתייחסת לאובדן הפרטיות במרחבים ציבוריים ווירטואליים הנשלטים באמצעים טכנולוגיים פולשניים, ומזהירה מפני איבוד שליטה בעתיד מטיל אימה.

במיצב הווידיאו המקסים והמשעשע "ביאנקה ביבשת השחורה", מציגה תמר הירשפלד מבט אירוני על קולוניאליזם ותפיסות סטריאוטיפיות של גזע ותרבות. הירשפלד עצמה בתפקיד ביאנקה, צבועה בוורוד בהיר ומיצגת את האשה הלבנה המתערה למראית עין באוכלוסיה השחורה ה"פרימיטיבית" תוך התפעמות מקסמה.

בסרט תיעודי משנת 1983 "אננס", מציג הבמאי עמוס גיתאי, בשפתו האמנותית הייחודית, עמדה ביקורתית נוקבת על הכלכלה הגלובלית והשלכותיה על העולם השלישי.

אייל אסולין מציג פסל גלגל שיניים הסובב על צירו - מכונה רועשת שמייצרת אי-שקט מערער אך חסר תוחלת.

"יריד התענוגות הארציים" ציור קיר ענק של ליאב מזרחי, בנוי כמערכת של תמונות מוכרות אך משונות, מעולמות תוכן שונים, הקוראות לצופה להכניס את ראשו לחור ולהצטלם בדמות בדויה - אך במקום להיות גיבור, מלך או ליצן, הצופים מגלים שהם הופכים לדמויות משולי החברה והעולם - למשל, פליט שגופתו נשטפה אל החוף. ואולי הייתה זו הפעם הראשונה שראה את הים.

דרורית גור אריה - אוצרת התערוכה / צילום: תמר מצפי
 דרורית גור אריה - אוצרת התערוכה / צילום: תמר מצפי

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988