"התמחות ספציפית היא כלי רב עוצמה, שמתורגם גם להכנסה" אני מעדיפה שלא תהיה לי דקה לעצמי, מאשר לצאת מדעתי

"מבחינתי לשבת בבית זה לגמור, זה להתייבש, זה לאבד את הוויטאליות של החיים. בשלושת חודשי ההסתגלות, שבהם אסור היה לי לעבוד, טיפסתי על הקירות. קיבלתי משכורת, היה לי רכב צמוד, בשבוע הראשון נהניתי, קמתי יותר מאוחר, ישבתי קצת עם חברות, התפנקתי קצת, ואחרי שבוע כבר פתחתי את היומן לראות מה קורה, ואז התחילו להגיע טלפונים ופשוט אמרתי 'כן' לכל מה שהציעו. אני מעדיפה שלא תהיה לי דקה לעצמי, מאשר לצאת מדעתי".

שלוש שנים אחרי היציאה לגמלאות, ויגודסקי מכהנת כיו"ר קרן מעגלים, המסייעת לבעלי מקצועות שוחקים לשדרג את עצמם ולעשות הסבה מקצועית. היא גם משמשת בהתנדבות כיו"ר שדולת הנשים, אך את הקריירה המקצועית שלה החלה בכלל כמורה בבית ספר תיכון. "לימדתי מינהל וכלכלה עשר שנים רצוף, הייתי אז מפרנסת ראשית, כי בעלי בדיוק למד, החזקתי בשתי משרות ונשחקתי בצורה לא נורמלית.

"זה היה סבל נוראי בשבילי להיכנס לחדר המורים, כבר לא יכולתי לשמוע את השיחות שם. בשנה העשירית הבנתי, שבלי קשר לשאלה ממה אני אחיה, אני צריכה לעזוב. יום אחד נכנסתי לכיתה ואחרי עשר דקות נשברתי. קמתי ועזבתי בלי שהיה לי שום דבר.

"התחלתי להרצות לכל מיני גופים כפרילנס. אמרתי, אני אסתובב בארץ ואתפרנס מזה. למזלי, הציעו לי להיות מפקחת של משרד החינוך. הייתי המפקחת הכי צעירה במערכת החינוך, בגיל 29, כשלא הייתה לי שום מוכנות, וזה קרה רק כי היה לי את האומץ לעזוב לכלום".

מאיפה התעוזה?

"ינקתי את זה מהבית. הוריי היו ניצולי שואה, זה היה הסיבוב השני שלהם, כי הם איבדו כבר שני ילדים בשואה, והם התחילו מכלום ולא פחדו לצאת ממקום אחד למקום שני. הם היו עצמאיים כל חייהם ועבדו במגוון עיסוקים. יש מצב שבו אדם צריך להגיד לעצמו, 'זהו, הגעתי לקצה, אני לא ממשיך ברוטינה, לא ממשיך לקלל כל בוקר כשאני קם לעבודה'".

כבת לניצולי שואה בטח העבירו לך גם חרדות.

"בעיקר כאלה שנוגעות לבריאות, ולדאבוני מוצדקות. אבי קיבל את התקף הלב הראשון כשהייתי בת שלוש ונפטר לי בידיים בבית, בגיל 60. אמא שלי קיבלה אירוע מוחי, ו-12 שנים טיפלתי בה אצלי בבית. לפני שבע שנים גילו לי סרטן בבטן. עברתי את הגיהינום בהתגלמותו, פתחו אותי לחצי, ירדתי עשרה ק"ג, הייתי הצל של עצמי. גם בעלי חלה לפניי בסרטן.

"לפני שבוע היה לי וירוס, והדבר הראשון שחשבתי היה הנה, חטפתי את זה עוד פעם. זה לא מרפה. מה שמחזיק אותי זה התעוזה והעשייה. תעוזה נותנת כוח. כשאתה מצליח לעשות את השינוי, אתה מרגיש שיש לך כוחות. זה מה שאני אומרת לאנשים שאני עובדת אתם עכשיו, אל תפחדו".

להרוויח יותר ממנו

ויגודסקי כיהנה כסמנכ"לית במכללה למינהל, והייתה זו שהקימה את המרכז הטכנולוגי הראשון בתל אביב. ב-1995 מינה אותה שר החינוך דאז, אמנון רובינשטיין, לסמנכ"לית משרדו, כדי לבצע רפורמה בחינוך הטכנולוגי.

אני מניחה שהיו תקופות שהרווחת יותר מבעלך.

"את לגמרי לא טועה. היו גם תקופות שהמשכורת שלי כיכבה בתקשורת יחד עם המשכורת של גליה מאור, כשהייתה מנכ"לית בנק לאומי. אני זוכרת שעברתי למשרד החינוך להיות סגנית מנהל כללי וביקשו ממני תלוש משכורת אחרון. הבאתי תלוש ממקום העבודה הקודם, אז אמרו, 'לא ביקשנו של כמה חודשים, ביקשנו את החודש האחרון'. מקום העבודה הקודם היה המכללה למינהל, ושם עשיתי שלושה תפקידים. המשכורת הייתה בהתאם".

כיו"ר שדולת הנשים פועלת ויגודסקי כדי למנוע אפליית נשים במקומות עבודה, ולטענתה, המצב רחוק מלהיות תקין. "יש לי שריטה: אני לא מסוגלת להגיע לארגון בלי לספור כמה נשים יש בו, בדגש על נשים מנהלות. על נשים בכירות אומרים שהן ביצ'יות, לא משקיעות מספיק במשפחה, ולפעמים טוענים שהן ידעו לקשור קשרים עם 'האנשים הנכונים' כדי להצליח. בגלל המחיר, הרבה בוחרות להישאר במקום בטוח, לא להילחם על קידומן ולהסתפק במה שנותנים להן".

מה הפתרון שלך לאפליית נשים?

"מהמעסיקים צריך לדרוש ש-50% מתפקידי הניהול יגיעו לנשים. גברים צריכים להילחם על כך שבנות הזוג, הבנות, האמהות והאחיות שלהם ישתכרו בהתאם לכישוריהן, ולא למגדר שלהן. מאנשי החינוך צריך לדרוש שלא יחנכו את הילדים שלנו שבנים צריכים ללמוד פיזיקה, מחשבים ואלקטרוניקה, והבנות ספרות ואמנות. ויותר מהכול, מהנשים עצמן אני מצפה שילכו אחר הרצונות שלהן ולא יאפשרו לאף אחד להוריד את ביטחונן העצמי. חברה בריאה לא יכולה להתקיים בין מנצל ומנוצל".

הצעקה שלא שומעים

קרן מעגלים שבראשה עומדת ויגודסקי היא יוזמה משותפת של הממשלה, ההסתדרות וארגוני המעסיקים. התקציב שלה עומד על 600 מיליון שקל לעשר שנים, והיא מטפלת בכ-9,000 עובדים.

את נתקלת באנשים שעבורם עצמאות כלכלית היא מדע בדיוני.

"אני רואה את המשכורות של האנשים האלה ואני פשוט לא מאמינה. יש להם נאמנות אינסופית למקום העבודה. הם פוחדים פחד מוות שיזרקו אותם, כי אין להם מקצוע מוערך. נשים שעובדות בעבודה הכי מגעילה בעולם, שמוציאות קרביים של תרנגולות במשמרת שמתחילה בחמש בבוקר. אני אומרת לך, יש כאן יותר ממדינה אחת".

איפה הקרן נכנסת לתמונה?

"אנחנו מגיעים לארגונים ולמפעלים ערב רפורמה או סגירה, כמו מגבות ערד, כי"ל ורשות הדואר. הפעילות היא בשני ערוצים - הכשרות שישדרגו אותם במקום העבודה, והכשרות לעובדים שמוצאים לפנסיה מוקדמת, כדי לעזור להם להתפרנס בהמשך.

"הפנסיה הולכת להיות הדבר הכי דרמטי במדינת ישראל עבור העובדים בעשירונים התחתונים. הם יצטרכו לחפש מקומות עבודה משלימים או ליפול על הילדים. בפנסיה, אתה מקבל 70% מהמשכרות, אז קחי 70% מ-4,300 שקל, איך אפשר לחיות מזה?".

איפה את מגלה אופטימיות?

"אני נתקלת מדי יום במאות נשים שמבינות שהעבודה שלהן היא לא גזירת גורל, ושהן יכולות לעשות שינוי גם בגיל מבוגר. לא מזמן פגשתי דוורית מדואר ישראל שב-30 השנים האחרונות מתעוררת יום יום בארבע בבוקר לעבודה קשה ומאומצת. בגיל 55 היא החליטה שהיא רוצה לעצמה חיים אחרים, ויצאה ללימודי צורפות. לדבריה תמיד הייתה לה חיבה לאמנות וליצירה, אבל לא היה לה טריגר לקום ולעשות עם זה משהו במרוץ החיים המטורף.

"הלימודים ארוכים ואינטנסיביים, אבל היא לא מוותרת. היא מספרת שהמשפחה תומכת בה ושבני משפחתה רואים בה אישה שונה, קורנת, כזו שסופסוף עושה משהו בשביל עצמה".

לייצר חופש כלכלי

איך נוכל לייצר לנו חופש כלכלי עתידי?

"ביטחון כלכלי זו התחושה שיש לנו את היכולת להסתדר. כל אדם צריך לפתח לעצמו התמחות, תוך התחשבות בנטיית הלב ובכישורים האישיים. התמחות ספציפית היא כלי רב עוצמה, שמתורגם גם להכנסה.

"מצד שני, לא צריך לפחד לשנות קריירה, כי הניסיון שצוברים בתפקידים שונים לא נעלם. צריך לברר במה אנחנו טובים, מהן החוזקות ואיפה הגבולות, מה יסב לנו סיפוק והגשמה עצמית. צריך לבדוק אם יש ביקוש למקצוע ואם יש לו היתכנות כלכלית, ולאחר מכן לגייס את התמיכה של המשפחה והאנשים הקרובים.

"זה אף פעם זה לא זמן טוב לחולל שינויים בחיים, אבל אף אחד לא יעשה את זה בשבילכם. כל ג'וב שעשיתי נתן לי רווח עתידי. כל תפקיד נתן לי כלים ששום בית ספר לא היה נותן. מתפקיד לתפקיד גדלתי, וזה הוביל להגדלת ההכנסה".