חובת השתיקה

"המשטרה והתקשורת כבר שלחו אותי לאי השדים" - כך אמרה היום (ב') פאינה קירשנבאום. היא צודקת. בשנים האחרונות דמם של אזרחי ישראל הותר, לא רק אצל טרוריסטים נושאי נשק חם, אלא גם אצל טרוריסטים שנשקם הוא כלי כתיבה.

קחו את הפרשה של קירשנבאום, ותראו איך אפשר להרוס אדם, את פרנסתו, את הקריירה שלו, את כל מה שיקר לו - מבלי שהיה משפט, מבלי שיש כתב אישום ומבלי שידוע אם יהיה.

כל זה נעשה "ואין פוצה פה", אומרת קירשנבאום, "לא בכירים במשטרה, לא ראשי הפרקליטות, לא מועצת העיתונות". ואכן, 3 גורמים אלה הם הלוחמים העיקריים נגד זכויות האזרח החשוד בפלילים.

לפרסם בלי לדעת

לפעמים זה נעשה בצורה מופקרת ומטופשת, כמו הידיעות על כך ש"נמצאו" 2 מיליון שקל בחשבון הבנק של קירשנבאום (המשותף גם לבעלה). מה אנחנו אמורים להבין מזה? שהנה, אלה כספי השוחד, ומכל מקום ודאי כספים לא כשרים.

היום, בהודעת הפרישה שלה, סיפקה קירשנבאום הסברים הגיוניים למקור כספים אלה. אבל בינתיים כבר לכלכו אותה, ואין מי שמתבייש או מתנצל.

בוודאי שאני לא מתיימר לדעת אם פאינה אשמה או נקייה. אבל גם אלה המפרסמים ידיעות על קירשנבאום תחת הכותרת "פרשת השחיתות" - גם הם לא יודעים. כי מי צריך לדעת, כשאפשר לפרסם בלי לדעת?

הפרקליטות והליכי משפט

גם הפרקליטות והמשטרה שותפים לפשעים אלה נגד זכויות האזרח. התופעה הכי בולטת היא הדלפת חומרי חקירה לתקשורת, מעבר להודעה המתבקשת על חשדות ומעצרים.

זוהי עבירה בוטה לא רק על כללי משחק הוגן, אלא גם על חוק הסוביודיצה הפלילי, מכיוון שברור כי הכוונה היא להשפיע על ההליך המשפטי. בעצם, יש בפרסום גם אלמנט של שיבוש הליכי משפט.

מועצת עיתונות הלורדים

והגורם השלישי - מועצת העתונות, גוף שהיה אמור לשמור על ערכים עיתונאיים ולפקח עליהם. גוף זה הפך עצמו למעין בית לורדים שאנשים נפוחי חשיבות עצמית נואמים בו על מה "צריך לעשות". זו העשייה שלהם. גוף הנמצא בכיסם של המו"לים ועושה את רצונם, ולא את מה שצריך לעשות.

לשתוק עד שהם ישתקו

קירשנבאום הודיעה כי בחקירתה היא תשמור על זכות השתיקה. לו אני עורך דין פלילי הייתי אוסר על לקוחותיי לדבר בחקירות, לשתוק עד שגורמי אכיפת החוק ילמדו לשתוק. לנהוג באחריות. עד שיקבלו שמשפט צריך לנהל בבית המשפט - לא ברחוב ולא בתקשורת.